בש"פ 1375/04 שלמה אפריים נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ח' כבוב), שניתנה ביום 24.12.03, בתיק ב"ש 93182/03, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום, שהוגש ביום 28.11.03, מייחס לו עבירות של ניסיון למעשה סדום בנסיבות של אינוס ומעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים, שלא בהסכמתו החופשית.

על-פי עובדות כתב האישום, העורר ניסה לבצע בקטין בטרם מלאו לו 14 שנים מעשה סדום וכן עשה בו, על-ידי שימוש בכוח, מעשים מגונים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, תוך כדי שהוא מנצל את היכרותו המוקדמת עמו בהיותו שכנו ואשר עקב כך סמך ובטח בעורר.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגד העורר.

בא-כוח העורר טען בבית-המשפט המחוזי כנגד הראיות לכאורה באשר לעבירת נסיון למעשה סדום, אולם הסכים, כי יש בידי המדינה ראיות לכאורה טובות להוכחת האישום המיוחס לעורר בעניין המעשים המגונים.

מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי קיימות ראיות טובות כנגד העורר להוכחת האישום המיוחס לו, וכי חומרת המעשים המיוחסים לו מלמדת, כי הא מסוכן לציבור וכי עברו הפלילי, הכולל הרשעה משנת 1996, בשלוש עבירות של מעשים מגונים בקטינים מתחת לגיל 14 מעידה אף היא על מסוכנותו לציבור בכלל ולציבור הקטינים בפרט, אם ישוחרר. לטעמה, חלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הקטינים.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 24.12.03, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו, ולאור עברו הפלילי, ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח.

מכאן הערר שבפניי.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. לא מצאתי, כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר.

מתוך עיון בחומר הראיות שבידי המשיבה ניתן להגיע למסקנה כי אכן קיימת נגד העורר תשתית ראיתית, אשר יש בה בשלב זה כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו באירועים המיוחסים לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד ומלמדים, כי הוא מסוכן לציבור, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. העורר ניצל את היכרותו הקודמת עם הקטין, על-מנת לפגוע בנפשו ובגופו, ועל-כן ישנו חשש ממשי, כי שחרורו ממעצר יהווה סיכון לקטינים אשר יבואו במגע עמו. כמו-כן, עברו הפלילי, הכולל הרשעה משנת 1996, בשלוש עבירות של מעשים מגונים בקטינים מתחת לגיל 14 מעידה אף היא על מסוכנותו לציבור בכלל ולציבור הקטינים בפרט. לפיכך נראה, כי העובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של העורר, לא ניתן להמר על גורלם וביטחונם של קטינים ולכן חלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הקטינים.

סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.