בש"פ 1760/07 יהודה גבאי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ג' דה-ליאו לוי ) בב"ש 1135/07 מיום 5.2.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בטבריה כתב אישום, המייחס לו 5 עבירות של מעשה מגונה בפומבי בנסיבות מחמירות לפי סעיף 349 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין );

כתב האישום כולל חמישה אישומים שונים, בהם מיוחסות לו שורה של עבירות הנוגעות למעשה מגונה בפומבי בנסיבות מחמירות בקטינות שטרם מלאו להן 16 שנים. לפי הנטען בכתב האישום, במספר רב של הזדמנויות, נהג העורר לחשוף את איבר מינו בפני הקטינות, בנות שבע עד תשע שנים, במקומות שונים בעיר טבריה, סמוך לאצטדיון או סמוך לביתו, במטבחון של בית הכנסת הסמוך לגן השעשועים ולרוב בשירותי בית הכנסת. בחלק מהמקרים, העורר שידל את הקטינות להגיע לשירותים על מנת לשטוף את ידיהן או פיתה אותן באמצעות ממתקים. באחד מהמקרים, העורר אף אחז באיבר מינו וגירד אותו בפני הקטינה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בטבריה, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 15.1.07, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופט ד' פורת ), כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה וכי עילת המעצר של חשוד שעבר עבירה של מעשה מגונה בפני קטין היא המסוכנות. בית-משפט השלום הדגיש, כי מעשיו של העורר הם חמורים ומלמדים, כי הוא מסוכן לציבור. העורר ניצל את תמימותן של הקטינות ופגע בנפשן. המסוכנות מתחזקת במיוחד לאור גילם הצעיר של קורבנות העבירות. מעשיו מגלמים מסוכנות בולטת וחמורה המתעצמת נוכח אופי המעשים, ריבויים של המקרים, המקומות בהן בוצעו בבית הכנסת וסמוך לגן שעשועים. בית-משפט השלום ציין, כי לא שוכנע שהרחקת העורר ממקום מגוריו יש בה כדי לאיין את מסוכנותו, שכן, קטינים יש בכל מקום ולא ניתן לסמוך עליו שאם ישוחרר בתנאים מגבילים, לא תשקף ממנו עוד סכנה לקטינים. עוד הוסיף, כי מעשיו הנובעים מדחף מיני בלתי נשלט, יכול ויבוצעו חרף הרחקתו כנגד קטינים המצויים באזור מעצר הבית המוצע. זאת, אף אם יהא העורר תחת איזוק אלקטרוני. על החלטה זו, הגיש העורר ביום 17.1.07 ערר לבית המשפט המחוזי בנצרת.

בהחלטתו מיום 5.2.07, קבע בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ג' דה-ליאו לוי ), כי המשותף לכל האישומים הינו דפוס הפעולה של העורר. העובדה כי העורר לכאורה ביצע את המעשים במשך תקופה של שנה וחצי ובשיטתיות, מעידה על מסוכנותו. הכחשתו של העורר וההודאה רק לאחר חקירות משטרה, מצביעות על כך שהוא אינו מפנים בשלב זה את חומרת מעשיו ואינו מוכן לקבל אחריות עליהם. זאת ועוד, נראה כי מסקנת שירות המבחן, לפיה הסבירות להישנות העבירות בעתיד הינה נמוכה, אינה מבוססת ואינה מתיישבת עם אופיין של העבירות המיוחסות כעת לעורר. הגם שהעורר לא פגע פגיעה פיזית בקטינים אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו ולאיין את מסוכנותו לציבור הקטינים. עוד קבע, כי עד שהעורר לא יקבל את הטיפול הנדרש לו, לא ניתן לומר כי אין הוא מהווה סכנה לציבור הקטינים באשר הם.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, העבירות בהן מואשם העורר אינן משתייכות לעבירות אשר מקימות עילת מעצר סטטוטורית. מעשי העורר היו ללא מגע פיזי מיני עם הקורבנות וללא הפעלת שימוש בכוח. מעשיו לא נועדו לשם גירוי ו/או ביזוי מיני אלא בשל דימוי עצמי נמוך. עסקינן בעורר בעל עבר נקי, איש צבא קבע במשך 29 שנים. תסקיר המבחן בחן את מסוכנותו והמליץ על חלופת המעצר המוצעת. העורר הודה שהוא זקוק לטיפול רפואי ומוכן להירתם לתוכנית טיפולית.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, מדובר במעשים חמורים מאוד שהתרחשו לאורך תקופה ארוכה. עצם הפיתוי של הקטינות באמצעות ממתקים מעיד על תחכום מצידו. רמת המסוכנות הינה גבוהה. השיטתיות שבמעשיו מלמדת שלא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

לית מאן דפליג, כי המעשים המיוחסים לעורר חמורים מאוד המה ובדרך כלל מקומם של אנשים אשר מבצעים מעשים כגון דא להיות מאחורי סורג ובריח. זאת, מאחר ובית משפט זה קבע לא אחת, כי לא ניתן להמר על גורלם של קטינים וביטחונם.

(ראו בש"פ 1375/04 אפריים נ' מדינת ישראל , תק-על 2004 (1) 1986; בש"פ 2673/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). החשש מפני נזק נוסף לקורבן פוטנצייאלי נוסף איננו מבוטל בעיניי.

עם זאת, ומבלי להמעיט מחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, נראה לי, כי יש מקום לשחררו לחלופת מעצר.

סעיף 21 (ב) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: חוק המעצרים ) מורה לבית-המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. השיקול העיקרי בבקשה למעצר עד תום ההליכים הינו, בחינת מסוכנותו של הנאשם נגדו מוגשת בקשה זו (ראו, למשל, בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המעצר הינו בגדר חריג, בו בזמן שהשחרור הוא הכלל ובמקום בו המסוכנות הקיימת והנשקפת מהעורר איננה כזו אשר לא ניתן לאיינה, זולת בהשארתו מאחורי סורג ובריח, יש לבחון אפשרות זו. בענייננו, העריך שירות המבחן, על מכלול מאפייניו האישיותיים של העורר, כי הסבירות להישנות עבירות בעתיד היא נמוכה והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בית בבית אחותו בבת ים. העורר הודה במעשיו, הביע חרטה ורצון להירתם לתוכנית טיפולית בעניינו. התנהגות לכאורית זו, שמצביעה על חרטה ונכונות להיגמל מדפוסי התנהגותו שהובילו לביצוע העבירות המיוחסות לו, יש בה לטעמי כדי ללמד על בקיעים בעוצמת המסוכנות. זאת ועוד. המפקחים שהוצעו הינם אנשים נורמטיביים, אשר שירות המבחן התרשם מהם. המרחק הגאוגרפי ממקום האירוע, שהינו בבחינת "סביבתו הטבעית" של העורר הינו משמעותי. שיקולים עיקריים באשר לאפשרות חלופת מעצר, שעה שישנן ראיות לכאורה ועומדת כנגד העורר עילת מעצר, עשויים לכלול, בין היתר, עבר פלילי לעומת עבר נקי, מהות העבר הפלילי אם ישנו, גיל, מספר האישומים ונסיבות כל אחד מהם. קיבוצם של כל אלה יש בהם כדי להצביע על רמת המסוכנות. אחת ממטרותיו של תסקיר שירות המבחן היא לשמש אינדיקציה באשר ליכולת להפיג מסוכנות (ראו בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6367/06 מתן מימון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). תסקיר שירות המבחן ממליץ כאמור על שחרורו. לכך יש להוסיף את נסיבותיו הקונקרטיות של העורר. העורר הינו נשוי ומפרנס ארבעה ילדים בטווח גילאים 6 עד 21, אחת מהן חולה במחלת הסרטן. העורר הינו איש צבא-קבע לשעבר ואין לחובתו הרשעות קודמות. העורר הודה כאמור בחקירתו במעשים שיוחסו לו, כמו גם התחרט על מעשיו, גילה הבנה לחומרת מעשיו והשכיל, כי הוא זקוק לטיפול. לאור כל אלה, נראה לי, כי נסיבותיו הקונקרטיות מצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר.

זאת ועוד. במקרה דנן, אין חולק כי העורר לא הפעיל אלימות כלשהי כלפי קורבנותיו. אכן, הלה ניצל את ההזדמנויות שנקלעו לפניו לביצוע מעשיו המגונים. בנסיבות אלו השתכנעתי, כי יש בחלופת המעצר, המרוחקת ממקום מגוריו של העורר והישארותו תחת פיקוחם המלא והמתמיד של המפקחים אשר בית-המשפט יבחן את טיבם, זאת, ללא חשיפתו לאותן נסיבות מיוחדות בהן יסכן כל קטינה הניצבת בדרכו- יש כדי לאיין את מסוכנותו.

סוף דבר, הערר מתקבל. התיק יוחזר לבית-משפט השלום על מנת לקיים דיון בחלופת מעצר אשר תוצע בפניו וכן יקבע את תנאי השחרור אשר יכללו גם הפקדת מזומנים וכל זאת, לפי שיקול דעתו. העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת של בית-משפט השלום.