בש"פ 6367/06 מתן מימון נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת יפה כ"ץ) בב"ש 20997/06, מיום 12.7.06, לעצור את העורר עד לתום ההליכים בתפ"ח 1069/06.

ב.ביום 11.6.06 הוגש כנגד העורר כתב אישום בן שלושה אישומים, המייחס לו עבירות של מעשה מגונה, אינוס בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין ופגיעה בפרטיות. כמתואר בכתב האישום הכיר העורר את המתלוננת, במסגרת התנדבותם בתחנת המשטרה במקום מגוריהם.

באישום הראשון נטען כי סמוך לחודש יולי 2004, עת נהג העורר בניידת המשטרה באזור מגוריו, הבחין במתלוננת הולכת ברגל לבית חברתה. העורר הציע למתלוננת כי יסיעה ליעדה, המתלוננת הסכימה ועלתה לניידת. אולם, העורר לא עצר ליד בית החברה אלא נסע למקום אחר באזור, עצר את רכבו וליטף את פניה. המתלוננת הרחיקה את ידו, אולם אז נישקה העורר בפיה בכוח. העורר אמר למתלוננת כי היא ילדה קטנה וילדותית, אולם לאחר מכן הפסיק את מעשיו ולקח אותה לבית חברתה. באישום השני נטען, כי לאחר אירועי האישום הראשון התקשר העורר פעמים רבות למתלוננת, אף שזו הביעה את רצונה שלא לשוחח עימו. כן עצר לידה בעיר פעמים מספר והציע לה לנסוע עמו. באחד מן הימים, סמוך לאחר האירוע שבאישום הראשון, שעה שעשתה המתלוננת דרכה אל תחנת המשטרה כדי להתחיל במשמרת ההתנדבות, הציע לה העורר להסיעה בעודו נוהג בניידת משטרה. המתלוננת סברה כי העורר מצוי במהלך משמרתו, לפיכך לא חשדה בו. העורר נסע אל יישוב סמוך, באמתלה כי עליו לכבות את האור במגרש הכדורגל, עצר את הניידת, נעל את דלתותיה והוריד את משענת כסאה של המתלוננת לאחור בעודו מושך את המתלוננת לעברו. העורר הפשיט את מכנסיה, קרע את תחתוניה, ליטף את פניה, מישש את חזה מעל לחולצתה, ואמר לה כי עליה להתבגר ובגילה אין כבר בתולות. המתלוננת ביקשה ממנו כי יחדל ממעשיו וניסתה להרחיקו מעליה. העורר החדיר את איבר מינו לאיבר מינה כשהוא מונע ממנה לזוז, עד אשר דיממה מאיבר מינה. לאחר מכן הוריד את המתלוננת סמוך לביתה. לאחר האירוע התקשר העורר למתלוננת פעמים רבות, והציע לה לצאת עמו ולשוחח עימו, כן הציע לה לנסוע עמו בניידת. המתלוננת סירבה והפסיקה לצאת לסיורים, אלא התייצבה להתנדבות בתחנת המשטרה בלבד. כמתואר באישום השלישי, כשבוע לאחר האונס נשוא האישום השני, הביא העורר למתלוננת מחשב נייד. המתלוננת סירבה לקבל את המחשב, אולם לבסוף שיכנעה העורר לקבלו. לאחר מכן, שכנע העורר את המתלוננת ואת חברתה כי יסיען אל בית החברה. במהלך הנסיעה ניסה העורר לשכנע את המתלוננת להישאר בניידת מאחר שברצונו לשוחח עימה, אולם היא סירבה. לכשהגיעו אל בית החברה, ביקש העורר מהחברה לצאת בגפה מהניידת. המתלוננת התנגדה לכך. העורר דחף את החברה אל מחוץ לניידת, המשיך בנסיעה עם המתלוננת ועצר בשביל עפר שומם. המתלוננת ביקשה מהעורר כי יחזירה לביתה, אולם העורר השכיב את המתלוננת על המושב האחורי ואנסה פעם נוספת, על אף מחאותיה.

ג.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי, לאחר שסקר את הראיות שבפניו ובכלל זה הודעות הנפשות הפועלות מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. בית המשפט ציין כי אין עסקינן במקרה בו עומדת "גירסה מול גירסה", אלא "יש חיזוקים לגירסת המתלוננת, שנאספו לאורך השנתיים מאז בוצעו המעשים ועד שנחשפו בפומבי". כך למשל, נמצאו תימוכין לגירסת המתלוננת בעדות החברה ביחס לאירועי האישום השלישי; בעדות החברה ושוטר נוסף

בתחנה שכיום הוא חברהּ (להלן ז'), שגרסו כי המתלוננת לא ענתה לפניות טלפוניות מצידו של העורר; בעדות גיסת המתלוננת, ראש משרד החקירות בתחנת המשטרה וז', שהמתלוננת סירבה להפצרותיהם להגיש תלונה. בית המשפט קבע כי מכך יש ללמוד, שהתלונה לא הוגשה ממניעי נקמנות. חיזוק נוסף לעדות המתלוננת מצא בית המשפט באמרתו של העורר בתחילת חקירתו, לפיה אינו מכיר כלל את המתלוננת, בעוד שלאחר מכן 'נזכר' לפתע שמדובר במי שקיימה עמו יחסי מין והייתה עמו בקשרים רומנטיים, ואף נתן לה מחשב נייד. בכך ציין בית המשפט "יש לעורר סימני שאלה שעל פני הדברים, מחזקים אף הם את גירסת המתלוננת" (עמ' 33).

בית המשפט קבע כי קמה עילת מעצר כנגד המשיב מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן החוק), שכן העבירות בוצעו באלימות ובאכזריות; ומכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק, שכן העורר השתמש בניידת משטרתית, תוך ניצול נסיעותיו עם המתלוננת במסגרת התנדבותית, וקיים חשש שהעורר ימשיך ויסכן את המתלוננת או את שלום הציבור. בנוסף קבע בית המשפט, כי מתעורר חשש שהעורר ינסה לשבש הליכי משפט נוכח היכרותו עם מרבית העדים ונוכח ניסיונו להשפיע על המתלוננת, על-ידי מתן המחשב הנייד (סעיף 21(א)(1)(א) לחוק).

ד.שירות המבחן ציין בשני תסקיריו כי הוא מתלבט באשר להמלצה, נוכח קשייו להעריך את רמת הסיכון להתנהגות פורצת גבולות מצד העורר. בתסקיר השני והמשלים הובע חששה הכבד של המתלוננת מפני שחרור המשיב, ופגיעה על ידו. הוצעה עם זאת חלופה, בין השאר, בבית אחיו של העורר, בבאר שבע בפיקוח האח ורעייתו בסיוע אח נוסף ורעייתו, כולם אנשים נורמטיביים.

בתסקיר המשלים כתב שירות המבחן כדלקמן:

"... התלבטנו רבות. מחד המדובר בבחור אשר תיפקד עד כה באורח נורמטיבי, שזהו לו מעצרו הראשון והתרשמותנו כי המדובר בחלופות ראויות. מאידך התרשמנו כאמור מתיאוריו האידאליים את קורות חייו ...ומכאן שהתקשינו להעריך את רמת הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות. לאור קשיינו להעריך את רמת הסיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות אנו מתקשים להעריך את אפקטיביות החלופה. אך כאמור התרשמותנו ממנה הנה חיובית כמתואר.

במצב עניינים זה במידה וכבוד בית המשפט ישקול שחרור ... לחלופה המוצעת אנו ממליצים כי שחרור זה ילווה בפיקוח איזוק אלקטרוני שלהערכתנו יהווה מענה מתאים בשלב הזה."

בית המשפט קבע כי נוכח חומרת המעשים והסכנה הנשקפת מהעורר אין בשחרורו לחלופות המעצר שהוצעו כדי לאיין את מסוכנותו, ויש בשחרורו לחלופת מעצר שאינה בטוחה כדי נטילת סיכון בלתי סביר לשלום המתלוננת.

ה.בערר נטען כנגד עוצמת הראיות, וכי תלונת המתלוננת היא בחינת עדות כבושה, שכן הוגשה כשנתיים לאחר ביצוע העבירות הנטענות. כן העלה העורר שורה של תמיהות ותהיות ביחס לגרסת המתלוננת, המחזקות לטענתו את גירסתו כי יחסי המין קוימו בהסכמה. זאת, כך נטען, עולה גם מהעימות שנערך בינו לבין אמה של המתלוננת. עוד נטען כי מעדות המתלוננת עולה שהמחשב ניתן עובר לקרות האירועים נשוא כתב האישום, ולפיכך אין לומר כי העורר ניסה "לקנות" את שתיקת המתלוננת, וממילא לא קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. עוד נטען, כי התחמקותה של מתלוננת מפניה למרכז סיוע, על אף שהופנתה לכך, מערערת את אמינותה. עוד טוען העורר למחדלים חקירתיים.

לבסוף נטען כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחיו, בהיותה מרוחקת ממקום מגוריה של המתלוננת, ותוך שהערבים מודעים לאחריות הכרוכה בכך ונכונים ליטול על עצמם אחריות זו. נטען כי אין ללמוד על מסוכנותו של העורר אך מהאמור בכתב האישום, שכן אינו בעל עבר פלילי וקיים אורח חיים נורמטיבי; אף לפי גרסת המתלוננת, העורר לא הרע לה בשנתיים האחרונות; האינוס לא נעשה באכזריות, והדימום שהופיע נובע מהיות המתלוננת בתולה בעת המעשה.

ו.בדיון טען בא כוח העורר לפרטים שונים בחומר הראיות המעלים תמיהות. כן ציין, כי המשפט קבוע לסוף נובמבר 2006, כך שהעורר ישהה זמן רב במעצר. בא כוח המדינה טען כי נשקפת מן העורר מסוכנות רבה, ובשחרורו יש כדי לפגוע ביכולתה של המתלוננת לנהל אורח חיים רגיל. העותרת חוששת מפניו של העורר נוכח מעמדו בעיר מגוריה, וקשריו עם בכירים בעיר.

ז.עיינתי בראיות, ושוכנעתי, כבית המשפט קמא, כי בסופו של יום הרושם המצטבר ממכלול, הוא שישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים. התמיהות שהעלה העורר, אינן כאלה המאיינות את הראיות לכאורה, וכמובן תיחקר המתלוננת עליהן ככל שינוהל משפט הוכחות. כידוע, יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148-149 מפי הנשיא ברק), ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" ( שם , עמ' 149). אלה נתקיימו. אין זה המועד לבחינת מהימנות, כפי שניסה לשכנע בא כוח העורר.

המתלוננת והחברה אשר נסעה עמה ברכבו של העורר, מסרו הודעותיהן בתיאורים מפורטים ללא שהפריזו. לכך מצטרפות הודעת גיסתה של המתלוננת, והודעותיהם של חברתה של העוררת, וחברהּ ז', להם סיפרה את שאירע לפרטיו, מספר שבועות לאחר האירועים והם התרשמו ממצבה הנפשי הקשה, אם כי ישנן גם שאלות שיהא צורך להידרש אליהן במהלך המשפט. בעקבות פנייתה של המתלוננת לגיסתה פנו השתיים לאמה של המתלוננת, שסיפרה בהודעתה על השינוי בהתנהגותה של המתלוננת ועל הסתגרותה (שורה 2-5 להודעתה מיום 4.6.06), פנייתה שלה עצמה אל העורר וההתעמתות עמו. ואולם, התלונה עצמה במשטרה הוגשה במאי 2006.

אל מול העדויות האמורות עומדת הודעתו של העורר אשר התפתחה ונשתנתה במהלך מסירתה:

בראשית טען בהודעתו מיום 5.6.06 "אני לא יודע מי זו, השם בכלל לא מצלצל לי" (שורה 1) "בשם אני לא מכיר, אולי בפרצוף" (שורה 3). בהמשך ההודעה אומר "כששאלת אותי על ההתנדבות אני נזכרתי שאני מכיר .."(שורה 13) "היינו ידידים, לא קרובים כל כך. היא הייתה גם מתנדבת בתחנה, היא היתה מגיעה לתחנה די הרבה" (שורה 15).

בהמשך, במענה לשאלה "מה זה ידידים?"(שורה 39) ענה: "מדברים בטלפון, נפגשים מדי פעם, מתכתבים באינטרנט" (שורה 40), ובהמשך החקירה במענה לשאלה "האם שכבתם?" (שורה 65) השיב ש"כן" (שורה 66) "פעם אחת"(שורה 68).

ח.קיימות, איפוא, עילת מעצר של מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים) ובנסיבות גם חשש משיבוש הליכי משפט (סעיף 21(א)(1)(א)) לחוק). עתה יש לבחון האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק). שיקולים עיקריים באשר לאפשרות לחלופה, הנבחנים כשישנן ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר "עשויים לכלול את אלה: עבר פלילי לעומת עבר נקי, מהות העבר הפלילי אם ישנו, גיל, מספר האישומים ונסיבות כל אחד מהם. קיבוצם של אלה יחד מצביע על רמת המסוכנות... תסקיר שירות המבחן עשוי - וזו אחת ממטרותיו - להוסיף אינדיקציות באשר ליכולת להפיג מסוכנות"

(בש"פ 11053/05 אנואר אל אסד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ט.נתתי אל לבי מחד גיסא לעברו הנקי של העורר ולאורח חייו הנורמטיבי, ולעובדה שבשנתיים האחרונות לא היה בקשר עם המתלוננת ולא הרע לה, ומאידך גיסא למסוכנות העולה מן העבירות ולחשש המתלוננת מפניו של העורר. השאלה היא איפוא, הניתן להשיג את מטרות המעצר גם שלא מאחורי סורג ובריח? בית המשפט קמא סבר כי החלופות שהוצעו אין בהן די. אני מסכים עמו בנסיבות המקרה נוכח ספקות שירות המבחן. הגם שמדובר במפקחים נורמטיביים וראויים, ככל הנראה, הנה עסקינן בבני משפחה בקרבה גבוהה, שיש קושי לא אחת בפיקוח ובהצבת גבולות על-ידי שכמותם, ועל כן נחוצה בדיקה זהירה; ראו לעניין זה בש"פ 7602/04 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא (לא פורסם) (השופט גרוניס). אמנם, זאת יש לבדוק בכל מקרה לגופו, שהרי לא תמיד ימצא אדם מפקחים שאינם בני משפחה קרובים. אך במקרה דנן סבורני כי יש בכל מקרה להרחיק את העורר מן המתלוננת, ומיתר העדים, באופן משמעותי יותר. העיר באר שבע אינה רחוקה מנתיבות ומשמשת לה מרכז מטרופולין. לפיכך לא אוכל לקבל את החלופה המוצעת. אם בידי העורר להציע חלופות למעצר בית מלא במרכז הארץ, במרחק גדול ממקום מגוריה של המתלוננת, ועל-ידי מפקחים מתאימים, ייבדק הדבר על-ידי שירות המבחן ויונח לפני בית המשפט המחוזי, שישוב ויתן דעתו. אם תימצא חלופה כזאת, תלווה בהפקדה גבוהה ובערבויות גבוהות ובאיזוק אלקטרוני, וכן בהתחייבות שלא לקיים קשר טלפוני עם המתלוננת או מי מהעדים. הבאתי בחשבון באמור גם את הזמן שיהא על העורר, בעל חזקת חפות, לשהות במעצר עד למשפט. הערר מתקבל איפוא חלקית – אף כי אין ההחלטה עומדת בסתירה לגישת בית המשפט קמא – במובן זה שניתן יהא לבדוק חלופה במרכז הארץ בתנאים דלעיל. עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי יישאר העורר במעצר.