בש"פ 7141/11 פלוני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.9.2011 (כב' השופט ד' מינץ), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר, יליד 1967, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של מעשה סדום, מעשים מגונים והדחה בחקירה בדרך של איומים (כולן בריבוי מקרים). על-פי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 2009-2010 התגורר העורר בירושלים בסמיכות ל-ש' ול-ד', קטינים ילידי 2002 (להלן ביחד: המתלוננים ). במהלך תקופה זו, כך נטען, נהג ש' לבקר בבית העורר, ובעת ביקוריו הורה העורר לו ולחבריו, שהינם ילדים דתיים, להדליק אור בשבת, להימנע מלברך את ברכת המזון וכן אמר להם כי יש לשבח ילדים האומרים דברי גסויות. במהלך ביקוריו של ש' בבית העורר הציג בפניו האחרון סרטים פורנוגרפיים, הפשיטו מבגדיו והכה אותו באמצעות מקל פעמים רבות, ולאחר מכן הזהירו שלא לספר על המעשים להוריו. עוד נטען כי במועד כלשהו בסוף שנת 2010 הגיעו ש' ו-ד' לבית העורר ביחד עם ילדים נוספים, והעורר הורה לכל הילדים לעמוד על המיטה ולאחוז באצבעותיו על מנת שיבדוק את שיווי משקלם. בהמשך לכך אמר העורר לילדים להתפשט מבגדיהם והתפשט אף הוא, ולאחר מכן הורה להם להחדיר מקל דק לפי הטבעת שלו וללקק את המקל, והילדים נענו להוראותיו בזה אחר זה. עוד הורה העורר לילדים לגלגל נייר טישו ולהצמידו לאיבר מינו, ולאחר שעשו כן נגע העורר אף הוא באיבר מינם של הילדים. במהלך אירוע זה, כך נטען, החדיר העורר מקל לפי הטבעת של ש' שתיים או שלוש פעמים תוך שהוא מכאיב לו, ולאחר מכן ליקק את המקל; ובהמשך החדיר מקל דק שקצהו חד לפי הטבעת של ד', תוך שהוא מכאיב לו וגורם לו לבכות. עוד נטען כי העורר הורה לשני מבוגרים נוספים אשר נכחו במקום והביטו במעשיו להסריט את ש' ואת חבריו בעודם עירומים. בתום האירועים המתוארים אמר העורר ל-ד' כי אם יגלה את שעשה ישרוף את ביתו ויהרגו, ואיים עליו באמצעות רובה צעצוע וגפרורים.

2.

ברקע הדברים יש לציין כי החל מסוף שנת 2010, ובעת הגשתו של כתב האישום דנן (25.8.2011), שהה העורר בתנאי מעצר בית בבית הוריו בירושלים במסגרת הליך פלילי נוסף המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי (תפ"ח 5105-11-10). בתמצית ייאמר כי גם במסגרת כתב האישום נשוא ההליך האמור (להלן: כתב האישום הראשון ) מיוחסות לעורר עבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בקטינים, אותן ביצע לפי הנטען במהלך השנים שקדמו ליום 31.10.2010. גם במסגרת הליך זה הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון שהתקיים בבקשה הסכים העורר על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו וביקש מבית המשפט להורות על שחרורו למעצר בית בבית הוריו ובפיקוח הוריו ואֵחַיו.

בהחלטתו מיום 19.12.2010 עמד בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' סובל) על בקשות הדחייה הנשנות שהגיש שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר המעצר שנתבקש בעניינו של העורר, ובנתנו את הדעת לעיכוב המשמעותי שחל בשל בקשות אלה וכן לעובדה שהמשיבה לא התייצבה לדיון בשל שביתת הפרקליטים, מצא בית המשפט לבחון בעצמו את חלופת המעצר שהוצעה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי התרשם שהורי העורר הינם אנשים נורמטיביים וחסרי עבר פלילי המגלים אחריות לגורל בנם, ובמיוחד הדגיש את התחייבותם שלא לאפשר לאף קטין להיכנס לדירה כל עוד מתגורר בה העורר. בית המשפט לא התעלם מכך שהעורר מגלה תובנה לקויה לגבי משמעות הפגיעה המיוחסת לו בקורבנותיו, אך הדגיש כי ככל שניתן להבטיח את הימצאותו "בתנאי בידוד מוחלטים מילדים קטינים" הרי שמבחינת המסוכנות הנשקפת ממנו יש לכך משמעות מינורית בלבד. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין באותה החלטה כי במניין שיקוליו הביא בחשבון גם את העיכובים בפתיחת משפטו של העורר בתיק העיקרי ואת התארכותו הצפויה של המשפט. על רקע כל האמור הורה בית המשפט בהליך הראשון על שחרור העורר למעצר בית מלא בבית הוריו בירושלים, בהשגחת הוריו לכל אורך שעות היממה ובשילוב איזוק אלקטרוני.

להשלמת התמונה יש לציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 27.10.2011 הבהירו הצדדים בתשובה לשאלתי כי המדינה אינה טוענת שהמעשים המתוארים בכתב האישום נשוא ההליך בענייננו בוצעו כולם או חלקם לאחר שיחרורו של העורר בהליך הראשון למעצר בית בהשגחת הוריו. הטענה היא כי המעשים המתוארים בכתב האישום דנן, כמו אלה המתוארים בכתב-האישום הראשון, בוצעו במהלך השנים 2009-2010 בעת שהעורר התגורר בגפו בשכונה אחרת בירושלים. ראיתי להבהיר את הדבר נוכח הטעות שנפלה בכתב האישום דנן בכל הנוגע לציון הכתובת שבה בוצעו המעשים (צוינה בו כתובת הורי העורר תחת הכתובת בה התגורר באותה התקופה בגפו, כאמור) ומכאן השאלה שהתעוררה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום דנן שבה המשיבה ועתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו מיום 25.8.2011 הורה בית המשפט על איחוד הדיון בבקשה שהוגשה בעניינו של העורר עם הדיון בבקשה שהוגשה בעניינו של אדם נוסף, העומד אף הוא לדין בביצוע עבירות מין בקטינים (להלן, ביחד עם העורר: הנאשמים ). עוד הורה בית המשפט כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר אודות הנאשמים, ותסקיר המעצר בעניינו של העורר הוגש ביום 11.9.2011.

בתסקיר עמד שירות המבחן על כך שהעורר מנהל אורח חיים דתי-חרדי, על הקשיים ההתפתחותיים מהם הוא סובל (ובכללם רמתו הקוגניטיבית והרגשית הנמוכה), וכן על העובדה שמשנת 2003-2004 הוא מקבל קצבת נכות על רקע נפשי. עוד עמד שירות המבחן על ממצאיה של חוות-הדעת הפסיכיאטרית שנערכה בעניינו של העורר, בה נקבע כי הוא מאופיין בקווי אישיות סכיזוטיפיאליים וכן כי הוא סובל מתסמונת טורט ומהפרעת אכילה בלתי ספציפית (אך נמצא כי הוא כשיר לעמוד לדין וכי היה אחראי למעשיו במועד שבו על-פי הנטען ביצע את העבירות המיוחסות לו). שירות המבחן הוסיף ועמד על התרשמותו כי קיימת אצל העורר משיכה מינית לילדים, כי הוא סובל מעיוותי חשיבה המאפיינים עברייני מין, וכי הוא מתקשה לשלוט בדחפיו; עוד צוין כי ניכר שהוא חסר מודעות למצבו וכן כי הוא מבין שמעשים כגון אלו המיוחסים לו הינם אסורים ופוגעים בילדים. על רקע האמור, ובהסתמך על האבחונים שנערכו בעניינו של העורר, העריך שירות המבחן כי קיימת מסוכנות גבוהה להישנות התנהגות פוגענית מצדו. לבסוף התייחס שירות המבחן לחלופת המעצר שהוצעה שעיקרה השבתו למעצר בית בבית הוריו ובהשגחתם, בתוספת שניים מאחיו כמפקחים, ככל שיידרש. בהקשר זה הדגיש שירות המבחן כי הוריו של העורר מפגינים התנהגות מגוננת כלפיו ומכחישים בתוקף את המעשים המיוחסים לו. מטעם זה הם אף מתנגדים לכל אפשרות לשלבו במסגרת טיפולית ההולמת את מצבו. מנגד, ראה שירות המבחן לציין כי הוריו של העורר הביעו הסתייגות ממעשים כגון אלה המיוחסים לו וכי מדובר "בהורים אחראיים אשר מבינים את חובתם להקפיד על התנאים המגבילים". בסיכומו של דבר ונוכח רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת מן העורר, סבר שירות המבחן כי אין מקום להמליץ על שחרורו של העורר לחלופת המעצר שהוצעה.

4.

בהחלטתו מיום 27.9.2011 הורה בית המשפט על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בפתח החלטתו ציין בית המשפט כי הנאשמים אינם חולקים על דבר קיומה של עילת מעצר בעניינם, וכך גם באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים להם. בהתייחסו לטענת הנאשמים כי בחינה של מכלול הראיות מלמדת שרמת המסוכנות הנשקפת מהם מאפשרת להורות על שחרורם לחלופות מעצר, ציין בית המשפט כי בהתאם להלכה הפסוקה אכן מתקיימת זיקה בין עוצמת הראיות ובין סוגיית החלופה, אך בכל הנוגע לנאשמים דנן הדגיש כי גם בהנחה שיתגלו במהלך המשפט אי אלו קשיים ראייתיים "[הרי ש]יש בחומר הראיות די בכדי להוביל להרשעתם". בהפנותו לתסקירי המעצר השליליים שניתנו בעניינם של הנאשמים הוסיף בית המשפט וציין כי תסקירים אלה, בהצטרפם אל מכלול הנתונים בענייננו, מובילים למסקנה לפיה "קשה להפריז בצורך במעצרם". לבסוף העיר בית המשפט כי בהינתן המעשים הנוספים המיוחסים לעורר בשלב הנוכחי, המצביעים "יותר מבעבר" על מסוכנותו הגבוהה, לא ניתן עוד להסכין עם שחרורו לחלופת המעצר אף שזו נמצאה מתאימה בהליך הנוסף, הקודם בזמן, שמתנהל בעניינו.

5.

מכאן הערר שבפניי, בו שב העורר וטוען כי הגם שהוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו, הקשיים הראייתיים המתקיימים בעניינו צריך שיילקחו בחשבון במסגרת ההחלטה על שחרורו. עוד מדגיש העורר את העובדה שטרם מעצרו הנוכחי הוא שהה במעצר בית מלא בבית הוריו במשך כשבעה חודשים ולא הפר את תנאי השחרור. לטענתו, אין בכתב האישום הנוכחי כדי ללמד על מסוכנות מוגברת שכן המעשים המתוארים בו "נכללים" הלכה למעשה בכתב האישום הראשון, המזכיר באופן כללי מעשים דומים נוספים אותם עשה, על-פי הנטען, באותה התקופה. במצב דברים זה סבור העורר כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 19.12.2010 לפיה יש לייחס למסוכנותו "משמעות מינורית" ככל שניתן להבטיח את הימצאותו בתנאי בידוד מוחלטים מילדים קטינים. אשר לתסקיר המעצר טוען העורר כי שירות המבחן לא העלה כל טענה באשר לאי התאמתה של חלופת המעצר ועיקר מסקנותיו התבססו על כך שהעורר והוריו מכחישים את המעשים המיוחסים לו. בעניין זה מדגיש העורר כי אין לזקוף עובדה זו לחובתם בהינתן חזקת החפות העומדת לו ולבסוף טוען העורר כי מצבו הנפשי מקשה עליו במידה ניכרת לשהות בתנאי מעצר, וכי בעת מעצרו הקודם הגיע למשקל אשר היה בו כדי לסכן את חייו.

המשיבה מצדה טוענת כי כתב האישום הנוכחי, כמו גם התסקיר השלילי שהוגש בעניינו של העורר, מלמדים כי המסוכנות הנשקפת ממנו עולה במידה ניכרת על המסוכנות אותה ראה בית המשפט המחוזי לנגד עיניו בעת שהורה על שחרורו לחלופת מעצר בהליך הראשון. אשר לחלופת המעצר מדגישה המשיבה את התרשמותו של שירות המבחן מהתנהגותם המגוננת של הורי העורר ולטענתה יש קושי ליתן בהם אמון כמפקחים.

6.דין הערר להידחות. שני כתבי האישום שהוגשו בעניינו של העורר מתארים מסכת קשה של מעשים מיניים ואלימים שביצע העורר לכאורה לאורך כשנתיים בילדים רכים בשנים. משאין חולק על דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לו, ברי כי הם מלמדים על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו כמי שיש לו משיכה מינית לילדים וכמי שאינו מסוגל לשלוט בדחפיו. לא מצאתי ממש בטענותיו של העורר לפיהן הראיות הקיימות בעניינו מלמדות על מסוכנות מופחתת מזו העולה מקריאת כתב האישום לבדו ומקובלת עליי בהקשר זה מסקנתו של בית משפט קמא לפיה "יש בחומר הראיות די בכדי להוביל להרשעתם של [הנאשמים]". בפרט אמורים הדברים לגבי עדים מקצועיים ששמעו את עדויות הילדים והתרשמו שמדובר לכאורה בסיפור ממשי שיש להתייחס אליו במלוא החומרה הנדרשת.

אכן, לזכותו של העורר עומדת העובדה כי במסגרת ההליך הנוסף המתנהל בעניינו הוא שוחרר בתנאים מגבילים ושהה כשבעה חודשים בתנאי מעצר בית בבית הוריו, בלא שנרשמו לחובתו באותה תקופה הפרות של תנאי המעצר. יחד עם זאת, בצדק טענה המדינה כי במהלך החודשים האחרונים נוספו נתונים חדשים המצביעים על כך שרמת המסוכנות הנשקפת מן העורר הינה גבוהה במידה ניכרת מזו שעל בסיסה ניתנה בהליך הנוסף החלטתו של בית המשפט המחוזי לשיחרורו לחלופת מעצר. כך מתאר כתב האישום בהליך דנן מעשים מיניים שביצע העורר בקטינים נוספים וצעירים יותר ויתרה מכך, בכתב האישום דנן נטען כי חלק מן המעשים המיניים המיוחסים לעורר בוצעו לכאורה בנוכחות שני מבוגרים נוספים להם הורה העורר להסריט את הקטינים בעודם עירומים. עוד נטען בכתב האישום דנן כי העורר השמיע כלפי הקטינים איומים אלימים לבל יגלו את מעשיו. ברי, אפוא, כי עניין לנו במצב דברים חדש ובנתונים קשים נוספים אשר בהצטברם אל המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הראשון מחייבים הערכה מחודשת באשר לנכונותו של בית המשפט ליטול סיכון כלשהו בעניינו של העורר על דרך של שחרורו לחלופת מעצר. אכן, לא אחת הודגש כי ככל שהדבר נוגע לגורלם ולביטחונם של קטינים אין מקום לנטילת סיכונים מיותרים (בש"פ 1375/04 אפריים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2004); בש"פ 2540/11 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 7

(טרם פורסם, 7.6.2011); בש"פ 5524/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (טרם פורסם, 2.8.2011)), ויפים הדברים לענייננו. עוד יש לזכור כי בעת הינתן ההחלטה בהליך הקודם לא היה בפני בית המשפט תסקיר של שירות המבחן ואילו עתה הונח בפניו תסקיר מפורט העומד על נתוניו האישיים של העורר והמעריך כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה בשל עיוותי החשיבה מהם הוא סובל, המאפיינים עברייני מין, וכן משום שהוא מתקשה לשלוט בדחפיו. עוד התרשם שירות המבחן כי אף שהוריו של העורר מבינים את חובתם להקפיד על התנאים המגבילים הם נוטים לגונן עליו ומתנגדים לכל טיפול. העובדה כי הורי העורר כמו העורר עצמו מכחישים את המעשים המיוחסים לו היא כשלעצמה אינה צריכה להיזקף לחובתם בשלב המעצר, אך התרשמותו של שירות המבחן כי מערכת היחסים שבין ההורים לעורר מתאפיינת בכך שהם מגוננים עליו, יש בה אכן כדי להצדיק את החשש שהועלה שמא לא ימלאו את המוטל עליהם כמפקחים היה והעורר יפר את תנאי השחרור. שירות המבחן נמנע כאמור מלהמליץ על שחרורו של העורר והמלצה זו נושאת משקל נכבד בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

7.

סוף דבר - נוכח מסוכנותו המובהקת והמוגברת של העורר כמפורט לעיל, נוכח תסקיר המעצר השלילי שניתן בעניינו ונוכח הצורך הממשי להגן על ציבור הקטינים מפניו, אני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אשר הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.