בש"פ 3135/07 עלא גדיר נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 1.4.2007 בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר

הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות (שתי עבירות), מעשה סדום (שתי עבירות), מעשים מגונים וחטיפה לשם ביצוע עבירת מין. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 12.4.2005 נסע העורר שהיה באותה עת כבן 18.5, ברכב יחד עם ארבעה אחרים. סמוך לשעת חצות הבחינו החמישה בקטינה בת 13 (להלן: המתלוננת) אשר הלכה ברחוב לכיוון ביתה. אחד מיושבי הרכב הציע למתלוננת הסעה לביתה והיא נענתה ועלתה לרכב. חרף ההבטחה כי יסיעו את המתלוננת לביתה, נעצר הרכב סמוך לחוף הים בקרית ים. העורר ואחד היושבים ברכב (להלן: הנאשמים) ירדו מהרכב והורו למתלוננת לצאת ממנו והרכב נסע לדרכו. אחד הנאשמים נשא את המתלוננת לאזור החולות והשכיבה על גבה. הנאשמים החלו לנשק את המתלוננת על שפתיה וללטף את גופה וזאת לשם גירוי וסיפוק מיני ובניגוד לרצונה. הנאשמים הפשיטו מעל המתלוננת את חולצתה ושניהם נישקו וליקקו את שדיה שלא בהסכמתה החופשית. לאחר מכן הפשיטו הנאשמים את המתלוננת בפלג גופה התחתון, והחלו, כל אחד בתורו, להחדיר את אצבעותיהם לאיבר מינה, להחדיר את איברי מינם לתוך איבר מינה ולהחדיר את איבר מינם לפי הטבעת של המתלוננת והכל בניגוד להסכמתה החופשית וחרף התנגדותה. כן נטען בכתב האישום כי כל אחד מהנאשמים ביצע את המעשים המיוחסים לו כשחברו אוחז בחוזקה בידיה של המתלוננת כדי למנוע את התנגדותה ותוך שהוא מנשקה בפניה ובשדיה. המתלוננת צעקה, בכתה וניסתה בכל כוחה להתנגד ולדחוף את הנאשמים מעליה, אולם הם לא שעו לצעקותיה ולכאביה ולא חדלו ממעשיהם עד אשר באו על סיפוקם. לאחר מכן, הלבישו הנאשמים את המתלוננת והתקשרו לחבריהם על מנת שיבואו לאסוף אותם ברכב. בעודם ממתינים לרכב, הפשיטו הנאשמים שוב את המתלוננת מבגדיה וכל אחד מהם החדיר בשנית את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בניגוד להסכמתה החופשית. כאשר הגיע הרכב, הלבישו הנאשמים את המתלוננת, הכניסו אותה בכוח לתוך הרכב, הסיעו אותה עד סמוך לבית ספר בקרית ים, שם הורידו אותה מהרכב והסתלקו מהמקום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד הנאשמים הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. הדיון בבקשה

התמקד בשאלה האם יש מקום לשיחרורם של הנאשמים לחלופת מעצר, נוכח הודאתם בביצוע המעשים המיוחסים להם והסכמתם כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתם בעבירות נשוא כתב האישום. בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי עבירות מין, בפרט בקטינים, מקימות חזקת מסוכנות מיוחדת לשלום הציבור, אשר רק במקרים חריגים ניתן להפיגה בחלופת מעצר. עוד הדגיש בית משפט קמא

כי יש להביא בחשבון את החשש לנזק נפשי העלול להגרם למתלוננת בעקבות שחרורם של הנאשמים. בית משפט קמא דחה בהחלטתו את טענת הנאשמים לפיה

עברם הנקי, אורח חייהם הנורמטיבי וחלוף הזמן שבין ביצוע המעשים למועד מעצרם מלמדים כי חלופת מעצר בעניינם תהא אפקטיבית וקבע כי אין בנסיבות העניין "ולו נסיבה אחת יוצאת דופן שיש בה כדי להכריע את הכף לטובת המשיבים". משכך, סבר בית המשפט כי אין מקום לקבל תסקיר מעצר בעניינם של הנאשמים והורה על מעצרם עד תום ההליכים.

3.

בערר שבפניי טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשתו להורות על עריכת תסקיר מעצר. לטענתו, נובע ביצוע העבירות החמורות מהתנהגות לא רציונאלית והמימד הפסיכולוגי באותה התנהגות הוא בעל עוצמה. לכן יש מקום לעריכת תסקיר מעצר אשר במסגרתו תוצג תמונה מלאה בפני בית המשפט על מנת שתשמש בסיס להחלטה בשאלה האם ניתן להפיג את המסוכנות על ידי חלופת מעצר. עוד טוען העורר כי עניינו נופל במסגרת המקרים בהם הכרחי לערוך תסקיר, נוכח גילו הצעיר, עברו הנקי והעובדה כי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. מוסיף העורר וטוען כי שגה בית משפט קמא כשהתעלם מטענת המתלוננת לפיה היא לא הותקפה על ידי העורר ולא נגרמו לה חבלות. כן טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי ייגרם נזק נפשי למתלוננת אם ישוחרר לחלופת מעצר, וזאת משום שהמתלוננת ציינה בפני חוקרי המשטרה כי היא אינה מעוניינת להגיש תלונה. העורר מדגיש בטענותיו שתכלית המעצר אינה עונשית כי אם מניעתית, ומשכך שומה על בית משפט לבחון באופן פרטני על בסיס תסקיר מעצר האם ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מהעורר על ידי חלופת מעצר. לטענתו חלפו שנתיים ויותר מיום האירוע ועד שנעצר ובפרק זמן זה לא יצר כל קשר עם המתלוננת.

דיון

5 .

בהחלטתו מיום 1.4.2007 לעצור את העורר עד תום ההליכים קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות בתיק החקירה "ראיות לכאורה למכביר". אף העורר, אשר קשר עצמו במסגרת הודעותיו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, לא חלק על קיומן. נקודת המוצא לדיון בערר זה היא, אפוא, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים והשאלה העומדת לבחינה היא האם ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר, כמי שביצע לכאורה את המעשים הקשים המתוארים בכתב האישום, בדרך של חלופת המעצר. על פי המיוחס לו בכתב האישום, תקף העורר באכזריות וביחד עם אחר ילדה בת 13 וביצע בה מעשי אינוס קשים ביותר. בית המשפט המחוזי אשר בחן את מסוכנותו של העורר קבע כי בנסיבות העניין "אין כל מקום לשקול שחרור בכל חלופה. מכאן, שכאשר שאלת ההתאמה לחלופת מעצר אינה מתעוררת כלל, לגישתי, אין גם מקום להעמיס על שירות המבחן הכנת תסקיר שעניינו הערכת מסוכנות". אכן, במקרים שבהם סבור בית המשפט כי אין מקום להורות על חלופת מעצר אין טעם להורות על הכנת תסקיר מעצר המיועד בעיקרו לבחון את החלופות המוצעות (ראו: בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל , תק על 2004(4) 1063 (2004); בש"פ 9782/06

קרצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 7.12.2006); בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל , תק על 2005(1) 2360 (2005)). בית משפט קמא קבע ובצדק כי עבירות מין ובפרט עבירות המבוצעות בקטינים טומנות בחובן מסוכנות מיוחדת לשלום הציבור (בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל , תק על 2003(3) 1251(2003)) וכי בעניינים כגון דא אין ליטול כל סיכון (בש"פ 1375/04 אפריים נ' מדינת ישראל , תק על 2004(1) 1986 (2004)). המעשים הקשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנות רבה הנשקפת ממנו לציבור הקטינות בכלל ולמתלוננת בפרט. הזמן שחלף מאז קרות האירוע ועד מעצרו של העורר והעובדה שלא יצר קשר עם המתלוננת במשך פרק זמן זה, אין בהם בעיני כדי לרפא את מסוכנותו זו. באת כוח המאשימה הודיעה לבית המשפט המחוזי כי השיהוי בפעולות החקירה נבע ממצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעקבות האירוע. בנסיבות אלה ונוכח עוצמתן של הראיות לכאורה הקיימות במקרה דנן, יש ליתן את הדעת גם להשפעה השלילית ולפגיעה הנפשית הנוספת העלולה להיגרם למתלוננת אם ישוחרר העורר ממעצר (ראו: בש"פ 8602/05 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', תק על 2000(3) 3171 (2005); בש"פ 6370/05 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2005(3) 386 (2005) ).

בשל כל האמור לעיל לא מצאתי מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. הערר נדחה.