בש"פ 3381/07 שמשון שלומוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון) , אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו .

1.

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בסמוך לחודש מאי 2005, קשר האחרון קשר להכנסתן שלא כדין לישראל של נשים תושבות מדינות חבר העמים לשם העסקתן בזנות. עוד נטען, כי פלונית (להלן: י') הציעה למתלוננת, אזרחית אוקראינה, לעבוד בישראל במתן עיסויים, וזו נעתרה לה. המתלוננת, בצוותא עם שלוש נשים נוספות, הונחתה להגיע לשדה התעופה בקייב, שם המתינו לה כרטיסי טיסה למצרים. בהגיען למצרים, נאספו הארבע לבית בו המתינו שלוש נשים נוספות, ובערב הוסעו לגבול ישראל – מצרים, הובלו רגלית במדבר לעבר הגבול ונכנסו לשטח ישראל תוך שהם עוברים דרך גדר רשת. בשלב זה הופתעו הנשים על ידי המשטרה ונעצרו. בסמוך לאחר מכן גורשה המתלוננת לאוקראינה. בהיותה באוקראינה, כך נטען, יצרה המתלוננת קשר בשנית עם י' וזו הבטיחה לה לסדר עבורה את המסמכים הנדרשים לשם שובה לישראל. המתלוננת פגשה את י' בשדה התעופה בקייב, וטסה עמה למצרים. השתיים שהו במצרים כשלושה שבועות, ולאחריהם עברו את הגבול לישראל בסיועם של אלמונים. בהגיען לישראל, הובלו השתיים לדירה, ואיש שזהותו אינה ידועה נעל אותן שם. למחרת, נמסרו להן תעודות זהות מזויפות והן הוסעו לתחנה המרכזית בתל-אביב, שם המתין להם העורר.

העורר, לפי המיוחס לו בכתב-האישום, הציג עצמו בפני המתלוננת כ"בעל הבית" "שקנה אותן" (כך במקור), ועליהן לציית להוראותיו. השלושה נסעו לאילת. שם, הסביר העורר למתלוננת ולי' כי עליהן לקיים יחסי מין עם גברים תמורת תשלום. בנוסף, הסביר להן כי עליהן לעבוד שבועיים ללא תשלום, על מנת להשיב את הוצאות הבאתן לישראל. עוד נטען, כי השתיים נשלחו על ידי העורר, שהיה מקבל הזמנות טלפוניות, לקיים יחסי מין עם 13 עד 20 לקוחות מידי יום. במהלך תקופה של כשנה לערך, כך נטען, מנע העורר מהמתלוננת לצאת מהחדר אלא באישור או בליווי. עבור התקופה שבין 6.8.05 לבין 23.9.05, המתלוננת, שגבתה בהוראת העורר בין 200 – 300 שקלים מכל לקוח לא קיבלה כל תשלום. בשלב מאוחר יותר שולמו לה סכומים אשר נעו בין 20 ל-50 ש"ח לכל לקוח.

בתאריך 18.9.06 או סמוך לכך, ציינה המתלוננת בפני העורר כי הוא חב לה כספים, וכי אם יסרב להשיבם, היא תפנה למשטרה. בתגובה תפס העורר בחוזקה בשערות ראשה של המתלוננת, ובעט בה בכל חלקי גופה, בסיועו של אחר. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש. לאחר מכן, לבקשתה, אפשר העורר למתלוננת להתגורר מספר ימים בחדרו של פקיד קבלה במלון בו לנו (להלן: "חמודי"), והזהירה שלא תצא מחדר המלון לבל יראו את הסימנים שעל גופה. המתלוננת נותרה נעולה בחדר כל זמן שחמודי יצא לעבודתו. בתאריך 24.9.06 או בסמוך לכך ביקשה המתלוננת מחמודי לאפשר לה לצאת מהחדר על מנת לקנות בגדים, ועזבה את העיר אילת.

2.

בגין כל אלה, יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גרימה לעזיבת המדינה לשם זנות, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר, הבאת אדם לידי זנות בנסיבות מחמירות, סרסרות למעשי זנות, כליאת שווא ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 499(א)(1), 203א(א), 203א(ב) (כנוסחם במועד הרלוונטי), 205ג, 202, 203(א), 199(א)(1), 199(ב), 377, 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וכן עבירות של כניסה לישראל והלנת שוהה בלתי חוקי לפי סעיפים 12(1) ו-12א(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בבקשה

נטען, כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות יסוד סביר לחשש כי

יסכן את בטחון המתלוננת בפרט והציבור בכלל, ואף ישפיע על עדים וינסה לשבש הליכי משפט; זאת הואיל והעורר הסתתר מספר חודשים ביודעו שהמשטרה מחפשת אחריו, ואף ניסה ליצור קשר עם המתלוננת. המשיבה טענה בבקשתה כי נוכח כל אלה, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר שפגיעתה בחירות העורר פחותה.

4.

העורר טען מנגד, כי לא קיימות ראיות לביצוע העבירות המיוחסות לו, למעט לעבירת סרסרות למעשי זנות. עוד נטען כי אמנם ניהל במשך חודשים ארוכים עסקי זנות של המתלוננת ונשים נוספות, אך פעל עבור אחר, שאת שמו סרב למסור.

5.

לאחר עיון בחומר החקירה מצא בית-משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה

לאישומים המיוחסים לעורר. בית המשפט אף לא מצא ממש בטענתו של העורר לפיה שימש "שליח" של מעביד עלום שם. נפסק כי תמונת הדברים הלכאורית מלמדת על שליטה מוחלטת של העורר במתלוננת במשך למעלה משנה במהלכה הועסקה על ידו בזנות. שליטה זו באה לידי ביטוי – בין היתר – בנעילתה בחדרי מלון ובחדרי מגורים שונים. התקיפה האלימה גם היא מוכחת לכאורה. מכלול חומר החקירה

מצביע לכאורה על מנהג הקניין שנהג העורר במתלוננת ועל תלותה המוחלטת בו במהלך כל אותה תקופה. עוד סבר בית המשפט, כי מסוכנותו של העורר הימלטותו הממושכת והסתתרותו מפני המשטרה שוללות את היתכנותה של חלופת מעצר. נוכח כל אלה, הורה בית המשפט בהחלטתו מיום 26.3.07, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

6.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על החלטתו של בית-משפט קמא. לטענת העורר, טעה בית-המשפט כאשר החליט על מעצרו עד תום ההליכים מבלי שהתייחס לאפשרות הגשת תסקיר מעצר ומבלי לבחון קיומה של חלופת מעצר. העורר טוען כי כתב האישום על פניו מעלה תהיות באשר לעבירות המיוחסות לו, נוכח עמדתה הנחרצת של המתלוננת, שגם לאחר ניסיון הכניסה הראשון שלה לארץ, היתה נחושה לשוב ולהכנס לארץ בדרך לא דרך על מנת לעסוק בזנות. העורר מוסיף וטוען כי ראוי היה לקבוע חלופת מעצר. לטענתו, מעצר בית בתוספת איזוק אלקטרוני, יפיג חשש להימלטותו. עוד טוען העורר, כי שגה בית-המשפט קמא כאשר לא ייחס משקל מספיק לעברו הנקי, לתפקיד שמילא בשעתו במשטרה, למצבו הבריאותי והכלכלי הרעוע, ולכך שביחסים בינו ובין המתלוננת לא הייתה – לדבריו –

כל כפיה.

המדינה מבקשת להשאיר את הכרעתו של בית המשפט המחוזי בעינה, מטעמיה.

7.

לאחר שקילת עמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. המסכת העובדתית הפרושה לפני מצביעה על מעורבותו הלכאורית של העורר במערך עברייני של סחר בנשים.להשקפתי, הכרעת בית המשפט המחוזי באשר לקיומן של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לעורר, בדין יסודה.

עוד ייאמר כי משנטל העורר חלק פעיל במערך זה אין הוא יכול להישמע בטענה שאינו מהווה סיכון. בית משפט זה הכיר בצורך למנוע פעולתן של כל החוליות בשרשרת הסחר, כמצדיק מעצר עד תום ההליכים של המעורבים בפעילות הקשורה בסחר בבני אדם או בסרסרות בנסיבות מחמירות, ונקבע כי רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן תוכל החלופה לקיים את תכלית המעצר (בש"פ 3234/06 מדינת ישראל נ' ברכמן , טרם פורסם; ראו גם בש"פ 8170/06 מדינת ישראל נ' בוכגנדלר , טרם פורסם).

8.

אף אם הייתי מקבל את טענת העורר כי ניתן ליחס לו, לכל היותר עבירה של סרסרות, להבדיל מעבירת סחר (ולא זה המצב שלפנינו), לא היה בכך כדי לסייע בידו. ככל שסרסרות נגזרת ממעשה הסחר בנשים והסרסור מהווה חוליה חיונית בשרשרת הסחר כשהוא פועל בנסיבות אשר המחוקק ראה בהן חומרה מיוחדת, אין בעובדה שאינו שותף למעשה הסחר עצמו, כדי להפחית ממסוכנותו לציבור" (בש"פ 7544/0 3 רחימוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 193, 197; בש"פ 1429/07 רדוסלסקי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). טענת העורר כי המתלוננת הגיעה לישראל מרצונה החופשי אינה יכולה להועיל לו,

שכן כידוע, הסכמת הקרבן למעשה הסרסרות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין אחריותו של העורר במערך הסחר. אכן, "החומרה הרבה של תופעת הסחר בבני אדם, השאולה מזמנים אפלים של העבר בהם סחרו בבני אנוש כעבדים, אינה מתקהה כהוא זה גם כאשר ניתנת לכך הסכמתו של מושא הסחר... עבירות סחר אלה מצביעות מעצם טיבן על מסוכנות מבצעיהן לציבור " (בש"פ 7502/01 שמואלוב נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

9.

כפי שנפסק, ככלל, עבירות הקשורות לסחר בנשים אינן מתאימות לחלופת מעצר, בשל החשש שהנאשם ימשיך לבצען גם כאשר הוא ספון בביתו (בש"פ 11367/03

מורדכוביץ' נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 607, 611). נמצא, כי בעבירות הקשורות לסחר בבני אדם, גלומה מסוכנות אינהרנטית, ורק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן תוכל חלופת מעצר לקיים את תכלית המעצר (בש"פ 11063/03 מדינת ישראל נ' רובינצ'יק , לא פורסם; עניין רחימוב לעיל). עניינו של המערער אינו נמנה עם חריגים אלה .

10.

החשש ששחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט שולל אף הוא אפשרות לחלופת מעצר. טרם מעצרו, הסתתר העורר מפני המשטרה מספר חודשים, ובמהלך תקופה זו אף ניסה ליצור קשר עם המתלוננת. גם התנהגותו זו של העורר מעידה על כך שחלופת המעצר בדמות מעצר בית בתוספת איזוק אלקטרוני, אין בה כדי למנוע חשש זה (לעניין איזוק אלקטרוני השוו: בש"פ 9854/06

עאטיאס נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

11 .

מסקנתי היא, אפוא,

כי אין מקום להורות על חלופת מעצר. כיוון שכך, צדק בית-משפט קמא כאשר קבע כי אין מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר. כפי שכבר נפסק: "בית המשפט אינו חייב להורות על הכנת תסקיר כזה, אם ברור לו, גם ללא תסקיר מעצר, שמדובר במקרה שאינו מתאים לחלופה וכי כל חלופה שתוצע לא תפיג את מסוכנותו של הנאשם " (בש"פ 9198/04 אבדולייב נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ראו גם: בש"פ 9782/06 קרצב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם; בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל , בש"פ 3135/07 עלא גדיר נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

אשר על כן, הערר נדחה.