בש"פ 3234/06 מדינת ישראל נ. מיכאל ברכמן

(מתוקנת)

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופט ד' רוזן) לפיו שוחררו המשיבים לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית ובתנאים מגבילים נוספים, כפי שפורט בהחלטה.

המשיבים עומדים לדין יחד עם ארבעה אחרים בכתב אישום המחזיק שלושה אישומים המייחסים להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק ), סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א לחוק, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 203(א) ו-(ב) לחוק, החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק, סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(1) לחוק, כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק, הלנה העסקה והסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952. כמו כן מיוחסת למשיב 2 עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק ושל הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק, ואילו למשיב 3 מיוחסת עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, לפי סעיף 348(א) עם סעיף 345א(4) לחוק.

פרטי האישומים, בתמצית, הינם כדלקמן:

באישום הראשון נטען כי בסמוך לחודש אוקטובר 2005 קשרו המשיבים ושני נאשמים נוספים קשר לסחור בנשים, להביאן לעיסוק בזנות, לסרסרן, לכלאן, להחזיק מקום לשם זנות, להלינן ולהעסקתן שלא כדין. במסגרת הקשר הועברה לידי אחד המעורבים בפרשה אזרחית אוזבקיסטן שהוברחה לישראל דרך גבול מצריים. אותו נאשם ועמו מעורב אחר ששמו סשה, הודיעו למתלוננת ולאחרות שהיו עמה כי עליהן לעסוק בזנות תמורת 20% מהאתנן במשך שנה כדי להחזיר את "חוב רכישתן" ורק לאחר מכן תוכלנה לעזוב או לעבוד בתנאים משופרים. כן נאסר עליהן לצאת לרחוב. המתלוננת ואחרות נלקחו למכון ליווי בתל אביב, שם הורו להן סשה והמשיב 1 להתפשט כדי לבחון את גופן וכך נעשה. עוד נטען, כי מחודש אוקטובר 2005 ועד שלהי דצמבר 2005 העסיקו המשיבים ושניים מהנאשמים האחרים את המתלוננת בזנות, מבלי שזו קיבלה דבר מהאתנן ששולם עבור שירותיה. נטען גם, כי במהלך תקופה זו המשיב 3 כלא את המתלוננת בדירה, בין היתר על דעתם של המשיבים 1-2, לן במקום כדי להבטיח שלא תברח וכן הסיע אותה ואת האחרות מהמכון לדירה ובחזרה. במהלך תקופה זו נכחו המשיבים במכון, וידאו כי המתלוננת עובדת ללא הפסקה והורו לה כי כל תנועה שלה – לרבות הפסקת אוכל ויציאה לנוחיות - מחייבת את אישורם. גם כאשר סבלה המתלוננת דימום מסיבי מאיבר מינה ופנתה למשיב 1 כדי להפסיק לעבוד, הוא סירב לבקשתה והורה לה להמשיך לעבוד.

עוד נטען באישום זה, כי על דעת המשיבים הוזמן למכון במהלך תקופה זו אדם, שהינו נאשם אחר בכתב האישום, כדי שיבנה מחילות מסתור במכון, על מנת למנוע לכידתן של הנשים העובדות במכון ושוהות בארץ באופן בלתי חוקי, בטרם החזירו אלה את עלות קנייתן. עוד נטען, כי בסביבת המכון הוצבו שומרים שיתריעו באמצעים שונים כמכשירי קשר על הימצאות שוטרים בקרבת המכון. עם קבלת ההתרעה הופעלה מערכת אזעקה במכון, שאז נדרשו המתלוננת ואחרות להיכנס למחילות המסתור, לנעלן מבפנים ולעיתים להסוות את פתחיהן. עוד מיוחס למשיבים כי אילצו את המתלוננת ואת האחרות לתרגל כניסה מהירה למחילות המסתור.

באישום השני מגוללת פרשה דומה מחודש מרץ 2004, בה היו מעורבים המשיבים 1, 3 ושלושה נאשמים נוספים. עיקרי פרטי אישום זה, שהמתלוננת בו הינה אזרחית אוקראינית שהוברחה לישראל דרך גבול מצרים, דומים לאלה המפורטים באישום הראשון. יצוין, כי באישום זה מיוחס למשיב 3 כי מעת לעת תקף את המתלוננת על ידי שנגע בישבנה ובשדיה, הביע רצון לקיים עמה יחסי מין והכל תוך ניצול היותה במצב המונע את הסכמתה החופשית וחרף בקשתה כי יחדל.

באישום השלישי נטען, כי כאשר המשטרה פשטה על מכון הליווי, הוצב שוטר לשמור על מעוכבים במקום וביניהם המשיב 2. המשיב 2 פתח בשיחה עם מעוכב אחר בניגוד להוראות השוטר וכאשר הוזהר על ידו שלא ידבר לבל ייעצר, המשיך לדבר. בהמשך, כאשר הובל על ידי השוטר, איים המשיב 2 על השוטר באמרו "תראה מה יהיה לך, אני אטפל בך".

2.המדינה ביקשה את מעצרם עד תום ההליכים של המשיבים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) בחן בפרוטרוט את הראיות נגד המשיבים, שעיקרן עדויות המתלוננות, הנתמכות בעדויות נוספות וכן סקר את האמרות שמסרו המשיבים. בית המשפט מצא, כי נתגבשו ראיות לכאורה נגד המשיבים וכי מתקיימת עילת מעצר, אולם ראה קושי באשר לעצמת הראיות, בציינו כי הגם שבשלב זה אינו נדרש לבחון את מהימנות המתלוננות ואמינותן, הרי שהסתירות והשקרים לכאורה, עליהם הצביעו הסנגורים, משליכים על עצמת הראיות. בית המשפט סבר, כי מהעדויות לא ניתן לדעת מי מהמשיבים היה בעליה של עובדת בזנות וכי על פי העדויות, המשיבים "נכנסו לתמונה" רק לאחר "רכישתן" של הנשים על ידי סוחרי הנשים, שככל הנראה נמלטו. לפיכך קבע, כי עוצמת הראיות לעניין העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות הינה מוגבלת, אולם לגבי יתר העבירות המיוחסות למשיבים קבע כי "עוצמת הראיות לכאורה, מעוגנת ובעלת תוקף".

נוכח קביעותיו אלה, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת תסקיר מעצר בעניינם של המשיבים. שירות המבחן התקשה להעריך את הסיכון הנשקף מהם ואת אופי הפיקוח הנדרש בעניינם, ועל כן לא המליץ על שחרורם ממעצר, אף שלא נשללה חלופת המעצר. לאחר קבלת התסקירים, ובהתחשב בעברם הנקי של המשיבים ובכך שהמעשים הנטענים באישום השני בוצעו לפני למעלה משנה, באופן המקהה את מסוכנותם, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורם של המשיבים למעצר בית מלא בפיקוחם של ערבים, תוך הפקדת ערבויות כספיות ותוך שנאסר עליהם ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה.

על החלטה זו עוררת המדינה כעת.

3.בעררה טוענת המדינה כי לא היה מקום להורות על שחרור המשיבים לחלופת מעצר. לטענתה, מעורבותם של המשיבים בעסקי תעשיית הזנות עמוקה והם מעורים היטב בשרשרת הפיכתן של הנשים לעוסקות בזנות בישראל. באת כוח המדינה מטעימה, כי מאמרותיהן של המתלוננות עולה בבירור כי לכל אחד מהמשיבים היה תפקיד בניהול המכון ובאחזקתו ועל כן, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, אין באמירות בדבר בעלים נוספים של המכון כדי להפחית ממעורבותם וממסוכנותם של המשיבים. עוד היא סבורה, כי גם אם יימצא כי אין די ראיות לעבירת הסחר, הרי שהעבירות האחרות המיוחסות למשיבים מקימות עילת מעצר.

בהתייחסה למסוכנותם של המשיבים עמדה באת כוח המדינה על התחכום בו נקטו המשיבים להסתרת מעשי הסחר, בהתייחסה בעיקר לתרגולת ההתרעה וכניסת הנשים למחילות הסתר שהוכנו במכון, כפי שתוארה בכתב האישום, הכל על מנת למנוע לכידתן של אותן נשים אשר טרם החזירו ל"בעליהן" את עלות "רכישתן". לפיכך, טוענת המדינה, פעילותם של המשיבים בתחום זה בעבור בצע כסף מגבירה את החשש כי הם ישובו לעבור עבירות בתחום אם ישוחררו לחלופת מעצר. כן נטען כי לא ניתן המשקל ההולם לנסיבות המחמירות של ביצוע העבירות הנטענות, כמפורט לעיל, אשר מעידות על חוסר המעצורים של המשיבים ועל מסוכנותם הרבה לציבור וכי בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל לכך שהמשיב 3 נאשם גם בביצוע עבירת מין.

4.סנגורו של המשיב 1 טוען כי אין להתערב בקביעות בית המשפט קמא לעניין תשתית הראיות, נוכח הניתוח היסודי של הראיות. הסנגור אינו חולק על קביעת בית המשפט כי מתקיימת עילת מעצר בגין עבירות הסרסרות, אך סבור כי גם נאשמים בעבירה זו ניתן לשחרר לחלופת מעצר. במיוחד נכונים הדברים, לטעמו, בהתייחס למרשו שגדל בבית נורמטיבי, שירת בצה"ל, והוא נעדר עבר פלילי. לטענתו, המשיב 1 עבד תקופה ארוכה במכון כפקיד ומפרנס את הוריו הסמוכים על שולחנו. עוד הוא מוסיף כי המשטרה הגיעה פעמים רבות למכון, המשיב 1 היה במקום, אולם מעולם לא נאמר לו כי עיסוקו אינו חוקי. הסנגור סבור כי התסקיר בעניינו של משיב 1 חיובי מאחר ולא נשללה חלופת מעצר בעניינו. לדבריו, שירות המבחן התרשם כי החלופה ראויה וכי המפקחים הבינו את תפקידם והוא סבור כי שהיית המשיב 1 בחלופת מעצר מאיינת את מסוכנותו שהרי לא ינהל מכון ליווי מהבית.

סנגורו של משיב 2 שב וטוען כי מאמרות המתלוננות עולה, כי המשיבים אינם בעלים של מועסקות בזנות ולטענתו אין מתקיימים במקרה זה המבחנים שנקבעו בפסיקה להוכחת "בעלות" בהקשר של סחר בבני אדם למטרות זנות. גם הוא סבור כי התסקיר בעניינו של מרשו אינו שלילי והוא סבור כי נכון עשה בית המשפט המחוזי ששחררו לחלופת מעצר בהיותו בדרגים הנמוכים יותר של המערכת המתוארת בכתב האישום.

סנגורו של משיב 3 טוען, כי עבירת המין המיוחסת למרשו, כפי שהיא מתוארת בכתב האישום, אינה בעלת חומרה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. עוד הוא סבור כי העובדה שמרשו חשף בפני שירות המבחן מידע מלא אודות עצמו, לרבות הרשעה קודמת משנת 1977 ברוסיה בגין גניבת אופניים, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ אלא נהפוך הוא, היא מלמדת על שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן. עוד מדגיש הסנגור כי המשיב 3 עצור מזה כשלושה חודשים וטרם נקבעו מועדים לשמיעת התיק, שבירורו עשוי להימשך זמן רב. במצב דברים זה הוא סבור כי חלופה בתנאי מעצר בית מלא בבית משפחתו של המשיב 3 בבאר שבע תסייע להחזיר את המשיב 3 לשגרה תוך מניעת כל נזק או סכנה הנשקפת לכאורה ממנו.

5.דין הערר להתקבל.

בית המשפט המחוזי מצא כאמור כי עצמת הראיות נגד המשיבים באישום החמור ביותר נגדם של סחר בבני אדם למטרות זנות אינה מספקת, ואולם קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת ועילת מעצר בגין יתר העבירות המיוחסות למשיבים. תשתית ראייתית כזו אכן קיימת והיא מתבססת על אמרותיהן של שתי המתלוננות, ומתחזקת בהודעותיהם של עובדת אחרת במכון הליווי ובהודעתו של אדריאן צ'ובאני, גם הוא נאשם בכתב האישום, שבנה במכוני הליווי את מחילות המסתור. שניים מהמשיבים, יש להזכיר, שמרו על זכות השתיקה בחלקה הארי של חקירתם וגם לעניין זה יכול שתיוודע משמעות בהמשך.

קיימת אפוא תשתית ראייתית מספקת לעניין עבירות חמורות המיוחסות למשיבים, וביניהן הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, החזקת מקום לשם זנות, סרסרות למעשי זנות וכליאת שווא, כמו גם לעבירות של איומים והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, המיוחסות למשיב 2 ולעבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס המיוחסת למשיב 3. עבירות אלה מקימות בבירור עילת מעצר, בעיקר בשל החשש לשיבוש הליכי משפט. משאלה הם פני הדברים לא ראיתי להידרש לשאלת התקיימותה של תשתית ראייתית לכאורית לעבירת הסחר. למעלה מהנדרש אציין, כי הקשיים עליהם עמד בית המשפט המחוזי לא נעלמו מעיני, ויחד עם זאת אבקש להעיר במאמר מוסגר כי הדעת נותנת שבשלב ראשוני כשלב ההכרעה בבקשה למעצר עד תום ההליכים יכול שלא ניתן יהא להציג מסכת ראייתית שלמה שתצביע על כך שהנאשם אכן היה "בעליהן" של נשים שהועסקו בזנות שכן המציאות בה מתרחשת "פעילות" זו היא כזו שלא תמיד יכולה קרבן הסחר להעיד מידיעתה על עניין זה ולעיתים רק במהלך או לקראת תום המשפט יוברר עניין זה עד תום.

מכאן, השאלה המרכזית העומדת להכרעה הינה האם יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר.

6.המשיבים, כך מצטייר לכאורה מכתב האישום, נוטלים חלק באחת התופעות הנקלות והבזויות ביותר שמצאו לדאבון הלב את דרכן לישראל – סחר בבני אדם, נשים על פי רוב, המגיעות לישראל מארצות בהן הן נתונות לא אחת במצוקה כלכלית, במטרה לעסוק בזנות. בין אם סחרו במתלוננות, בין אם לאו, הראיות לכאורה בעניינם מצביעות על כך שהם נטלו חלק במערכת משומנת עד זרא של הבאת נשים לישראל לצורך "תעשיית הזנות" והעסקתן בתנאים קשים ביותר, תוך שלילת חירויותיהן הבסיסיות.

העבירות להן נמצאה תשתית ראייתית נגד המשיבים הן כאלה שנמצאות לכאורה ב"פריפריה" של העיסוק בסחר בבני אדם למטרות זנות, אולם הלכה למעשה מדובר בעבירות שלובות אשר יחדיו יצרו בישראל תופעה כעורה של עבדות מודרנית. המציאות אותה מתארות המתלוננות היא מציאות יומיומית של קיום יחסי מין בתשלום עם גברים רבים בכל ימות השבוע מבלי לקבל כל תמורה או תמורה זעומה מתוך האתנן, מבלי יכולת לסרב ללקוח, מבלי יכולת להפסיק עבודתן ולו לאתנחתא קצרה ללא אישור. הנשים החיות במציאות זו עוסקות בזנות, על כך אין חולק, ואולם דומה כי יותר מכל חייהן הן חייה של שפחה הנתונה לשליטת "בעליה". ראויים בהקשר זה דברי השופט טירקל:

"...העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זאת מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו - ואף על מעורבים אחרים במסחרו - בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות" (בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי (לא פורסם, ניתן ביום 7.12.01)).

חובתה של חברה הרואה עצמה כחברה הומנית, המדריכה עצמה בערך כבוד האדם, לנקוט בכל אמצעי שברשותה להיאבק בתופעה זו שנושאת עמה "שי" מפוקפק של התבהמות החברה והתבזותה. חובתם של בתי המשפט למלא חלקם במאבק זה (בש"פ 1524/01 אקרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 25.2.01) ; בש"פ 10115/01 וורוביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.1.02) ;

בש"פ 3357/03 יורגייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 14.4.03) ; בש"פ 6173/02 גילעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.7.02) ;

ע"פ 32040/3 מדינת ישראל נ' בן דוד , פ"ד נח(1) 543). גישה זו ראוי לה שתדריכנו לא רק כאשר באישום בסחר בבני אדם מדובר אלא גם כאשר עסקינן באישומים הסובבים את פעילות הסחר האמורה. דברים ברוח זו נאמרו מפי השופטת ביניש בהתייחס לאישום בעבירות סרסרות, המיוחסת גם למשיבים שלפניי:

"נוכח השינוי שחל באופיה של עבירת הסרסרות על רקע העידן האפל של סחר בנשים, על בתי המשפט לבחון מחדש את התייחסותם לעבירת הסרסרות. השינוי שחל במציאות העבריינית בישראל בתחום זה, מצא ביטוי בחקיקה החדשה שתכליתה להילחם בתופעת הסחר הבזוי בבני אדם ולעוקרו משורש. בחקיקה החדשה שהנהיגה את עבירת הסחר בנשים ונכנס לתוקפה ביולי 2000, הוחקו מחדש עבירות הסרסרות לזנות, הוחמרו העונשים בגין עבירת הסרסרות ואף נקבעו עבירות של סרסרות בנסיבות מחמירות, ובהן עבירות המחמירות עם העבריין כך שעונשן המירבי הוא זהה לעונש שנקבע בגין סחר בבני אדם. (ראו סעיפים 203-201לחוק). במציאות זאת, והכל תלוי כמובן באופיין של הראיות, בעוצמתן הלכאורית ובסוג המעשים המיוחסים לעבריין, אין לומר כי עבירת סרסרות, להבדיל מעבירת הסחר, אינה מקימה עילת מעצר. ככל שסרסרות נגזרת ממעשה הסחר בנשים והסרסור מהווה חוליה חיונית בשרשרת הסחר כשהוא פועל בנסיבות אשר המחוקק ראה בהן חומרה מיוחדת, אין בעובדה שאינו שותף למעשה הסחר עצמו, כדי להפחית ממסוכנותו לציבור" (בש"פ 7544/03 רחימוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 193, 197).

אכן, מעצם היותן של עבירות הסרסרות וההחזקה של מקום לזנות כרוכות בעבותות בעבירה של סחר בנשים, כאשר אלה הן חוליות המזינות זו את זו ותלויות זו בזו, דבקה בהן הסכנה לשלום הציבור הטבועה בעבירה של סחר בבני אדם (וראו גם: בש"פ 1351/04 קונופליוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.2.04) ; בש"פ 2878/03 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.4.03)). בית משפט זה הכיר כבר בעבר בצורך למנוע פעולתן של כל החוליות בשרשרת הסחר כמצדיק מעצר עד תום ההליכים של המעורבים בפעילות הקשורה בסחר בבני אדם או בסרסרות בנסיבות מחמירות, ונקבע כי רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן תוכל החלופה לקיים את תכלית המעצר, אם כי בית המשפט אינו פטור מלבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו (בש"פ 11063/03 מדינת ישראל נ' רובינצ'יק (לא פורסם, ניתן ביום 18.12.03)). אני ערה לכך שבעניין זה דובר אמנם על אישום בסרסרות בנסיבות מחמירות, ואולם מקום בו מיוחסות לנאשם עבירות נוספות שנוגעות כולן ב"תפעול מערך הזנות", אני סבורה כי ישנן נסיבות בהן ניתן להחיל את הדברים האמורים.

מכלול העבירות המיוחסות למשיבים גם בלא עבירת הסחר מצדיק את הותרתם במעצר. קיימת תשתית לכאורית לכל הפחות לכך שהמשיבים היוו חוליה בשרשרת המפעילה מכוני ליווי ומימשו את פירות הסחר בבני אדם. התנהגותם כלפי המתלוננות ובמכון מצביעה על שליטה מוחלטת בנעשה, לא רק בפעילות המכון אלא גם בפעולותיהן הבסיסיות ביותר של המתלוננות כשתיה, אכילה, יציאה מדירת מגוריהן ועוד. כל אלה, ועימם המאמצים שננקטו להסתיר ככל הניתן את הנשים שהינן שוהות בלתי חוקיות על מנת שלא ירדו לטמיון "עלויות רכישתן", על דרך של הסתרתן במחילות סתר שברי כי אינן מקום בטוח לשהות בו, מעידים על מסוכנותם של המשיבים. כאמור, בעבירות מעין אלה המיוחסות למשיבים טבוע החשש מפני שיבוש הליכי המשפט. לטעמי, במקרה זה לא ניתן להפיג מסוכנות זו על ידי שחרור בתנאים. כמו-כן עומד בעינו החשש כי ימשיכו לשלוח ידם בתחום זה גם בהיותם במעצר בית. גם אם בסופו של יום יתחוור כי אין מדובר בבכירי תעשיית הסחר בנשים, הרי החלק אותו על פי הנטען מילאו הינו חיוני לקיומה של תעשיה זו (ראו גם: בש"פ 5196/04 מדינת ישראל נ' גבריאלוב (לא פורסם, ניתן ביום 6.6.04)) ומקים את עילת המעצר. עוד אציין, כי תסקירי שירות המבחן אינם שוללים אמנם שחרור לחלופת מעצר, אך גם אינם ממליצים עליה ומכל מקום לא התרשמתי כאמור כי חלופת מעצר תפיג את מסוכנותם.

הערר מתקבל אפוא.

המשיבים ישהו במעצר עד תום ההליכים במשפטם.