בש"פ 9854/06 יוסי עאטיאס נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום בתיק זה שהוגש נגד שלושת העוררים ונאשם נוסף, כולל שלושה אישומים. כל האישומים עניינם עבירות רכוש, כאשר לאישום מספר 1 הצטרפה גם עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. האישום הראשון מתאר התפרצות לדירת מגורים. על פי הנטען בו, העוררים תיצפתו ואספו מידע בקשר לדירה מסוימת ברחוב מלכי ישראל 35 באשקלון. לאחר התצפית פרצו בפועל לדירה באמצעות מפתח מותאם, קרעו ספה שהייתה בסלון ומזרון בחדר השינה. בנוסף לכך גנבו רכוש שכלל תכשיטי זהב, פנקסי שיקים ועוד. באישום זה שהוא המאוחר מבין השלושה שבכתב האישום נתפסו העוררים כולם, סמוך לאחר ביצוע המעשה. העוררים התנגדו למעצרם, השתוללו ולא אפשרו לשוטרים לאזוק אותם. האישום השני עניינו התפרצות לרכב. גם כאן עקבו העוררים אחרי בעל הרכב, כאשר נכנס זה האחרון לבית, התפרצו העוררים לרכב על ידי שבירת החלון הימני וגנבו מן הרכב 35 מכשירי מירס, מחשב נייד ותפילין – סך הכל רכוש בשווי של כ-30,000 ש"ח. האישום השלישי מתעד התפרצות לחנות מחשבים. גם להתפרצות זו קדם שלב הכנה. המשיבים נכנסו לחנות שמדובר בה וסרקו את המקום, ורק מספר שעות לאחר מכן ביצעו את ההתפרצות. ההתפרצות כללה שבירת קיר חיצוני של החנות באמצעות פטיש, כשהעוררים עוטים על ידיהם כפפות לבנות. לאחר שהתפרצו, הניחו העוררים כפפה על גלאי הנפח כדי למנוע את גילויים. העוררים גרמו נזק רב למקום, לרבות נזק למרכזת האזעקה. עובדים של חנות אחרת שהגיעו לאזור, מנעו בעדם השלמת המעשה בשלב הראשון. העוררים חזרו פעם נוספת כדי להשלים את מלאכתם וגם הפעם נמנעה השלמת המעשה בעקבות הגעתם של עובדי החנות הסמוכה.

2.במקביל להגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום בקרית גת (כבוד השופט ד' פולוק) הורה על מתן תסקיר מעצר ובסופו של יום הורה על שחרורם בחלופת מעצר בתנאים שנקבעו על ידו. על כך עררה המדינה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית משפט זה (כבוד השופטת ש' דוברת) קיבל את ערר המדינה והורה על מעצרם של כל העוררים עד לתום ההליכים. על החלטה זו הערר בפני.

3.בהחלטתה סקרה השופטת דוברת את כל הרכיבים הרלוונטיים: העבירות שמדובר בהן, דרך ביצוען, ריבוין, העבריינים שמדובר בהם, מיהותם כפי שהיא שמשתקפת בגיליון ההרשעות הקודמות שלהם ובתסקירי המעצר, והצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בסופו של יום, סברה כי אין חלופת מעצר שתוכל לנטרל את המסוכנות הגלומה בעוררים. אליבא דבית משפט קמא, לא ניתן ליתן אמון במשיבים, שעל כן אין די לא בערבים ואף לא באיזוק אלקטרוני כדי להבטיח מפני מסוכנותם. משכך – הורתה על מעצרם עד תום ההליכים.

4.הסנגורים כולם טוענים – כל אחד בדרכו תוך השמת דגש על מוקדים שונים, כי שגתה כבוד השופטת קמא והיה מקום לאמץ את החלטתו של בית משפט השלום שהורה כאמור על שחרורם של העוררים. כיוון שהדגשים שונים יובאו הטיעונים בקצרה.

5.הטיעון המוביל שנשמע מפי עו"ד מרוז – בא כוחו של עופר בוהדנה העורר 2, עניינו האיזוק האלקטרוני. לדעת עו"ד מרוז, האפשרות לאיזוק אלקטרוני פתחה עידן חדש בכל הקשור לשחרור בחלופת מעצר והרחיבה את תחום האפשרויות. שלא כערבים בשר ודם הניתנים להשפעה, שכנוע וחולשות אחרות – איזוק אלקטרוני הוא אמצעי אובייקטיבי ויעיל שיש לו אפקט כפול: הוא מאפשר למשטרה לדעת בזמן אמת על כל הפרה של תנאי שחרור שנקבעו על ידי בית משפט. האפקט הנוסף מצוי בהרתעה שיש בקיומו כלפי המשוחרר-השוקל הפרת אותם תנאים. מי שנתון לאיזוק מודע לכך שהוא עלול להיתפס מיד לאחר עזיבתו את המקום שבו הוא אמור להימצא. ידיעה זו מסכלת לחלוטין את הכדאיות שבכל ניסיון להפר את תנאי השחרור. עו"ד מרוז מסכים, כי תהיינה עבירות מסוימות שלגביהן האיזוק איננו מהווה מענה. כך למשל בעבירות סמים או בעבירות אלימות בתוך המשפחה שיכולות להתבצע גם בתחומי הבית שבו נמצא המשוחרר. לא כך באשר לעבירות רכוש העומדות במוקד הדיון הנוכחי. עבירות אלה-לא ניתן לבצע תוך שהייה במקום סגור ומשכך, האיזוק האלקטרוני מספק לגביהן תשובה הולמת.

6.בא-כוחו של העורר מספר 1 (יוסי עאטיאס) הרחיב את הדיבור על כך, שככלל עבירות רכוש אינן יוצרות חזקת מסוכנות ואינן נמנות עם העילות הסטטוטוריות למעצר עד תום ההליכים. לפיכך, בעבירות אלה במרבית המקרים, ישוחררו הנאשמים מן המעצר ורק במקרים חריגים יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים. טענה נוספת שהעלה בא כוחו של עורר זה עניינה התייחסותו של בית המשפט להיבטים הספציפיים של ביצוע העבירה. בית משפט קמא ראה בהשחתת הספה והמזרון, אותם קרעו העוררים, משום מעשה ונדליזם וסבר, כי יש בכך משום נדבך נוסף המעיד על מסוכנותם. לשיטת הסנגור זוהי התייחסות "רגשית" לעבירה בהבדל מהתייחסות עניינית. הדעת נותנת, כי השחתת הרכוש היא חלק מנסיונם של העוררים למצוא כסף או דברי ערך אחרים ולא מעבר לכך. בנוסף מפנה הסנגור לנסיבותיו האישיות של העורר, המלצת שירות המבחן בעניינו והעובדה שנולדה לו ילדה.

7.בא-כֹח עורר מספר 3 (יניב מגידש), שם את הדגש על "הקבוצתיות" שבהחלטת בית המשפט קרי: חוסר ההבחנה בין העוררים לבין עצמם בהחלטתו של בית משפט קמא. בית המשפט התייחס לכל העוררים כמקשה אחת ובכך שגה. באשר למגידש הטענה היא, כי הוא איננו חבר בכנופיה, בעברו אכן הרשעות, אולם לא בעבירות רכוש. בניגוד לחבריו, הוא לא הורשע בעבירה של הפרת הוראה חוקית, ולפיכך אין מדובר לגביו באמון שנתן בו בית המשפט והופר.

8.באשר לאופי העבירה, טוען הסנגור כי אין מדובר בעבירות שבוצעו בתחכום, גם אם היה תכנון. בעלת החנות צילמה את העוררים ללמדך עד כמה "שלומיאלית" הייתה דרך התנהלותם, שעל כן אין לדבר כאמור על תחכום. בא-כֹח העורר מפנה לעניין זה לבש"פ 7175/06 אילן אלקיים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם. להלן: בש"פ אלקיים ) שם נעשתה אבחנה בין תכנון לתחכום ונקבע, כי גם במקרים שהיה תכנון לא בהכרח יביא הדבר למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים.

דיון

9.נראה לי, כי צדק בית משפט קמא כאשר הורה על מעצרם של העוררים כולם. להלן אתייחס בקצרה לשיקולים שהביאו אותי לכלל מסקנה זו.

באשר למהות העבירות: מדובר בסדרת עבירות רכוש שבוצעו בזו אחר זו. הדעת נותנת כי אלמלא מעצרם של העוררים לאחר האישום הראשון (שאינו ראשון כרונולוגית) לא היו המעשים נפסקים מעצמם. העוררים נקטו בכלל "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך" החל בפריצה לרכב עבור לפריצה לדירת מגורים וכלה בפריצה לחנות. כל הפריצות היו מתוכננות, כך למשל באשר לפריצה לדירה נשוא האישום הראשון מדובר בכך ששלושה ימים לפני ביצוע הפריצה תיצפתו העוררים על המקום תוך חלוקת תפקידים ביניהם ולאחר מכן ביצעו את הפריצה. אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי השחתת הרכוש בדירה שנפרצה הייתה חלק ממעשה הגניבה ונועדה למצוא רכוש נוסף. עדיין מדובר בכך שערכים נורמטיביים ו"זוטות" כגון שמירה על רכוש הזולת, גם תוך כדי ביצוע גניבה, רחוקים מרחק רב מעולם המושגים של העוררים. העוררים הוכיחו כי הם לא יבחלו בכל אמצעי שהוא וינקטו בדרך הקצרה גם אם האלימה והמזיקה ביותר להשגת מטרתם. האישום השני אף הוא לווה בתכנון שהתבטא במעקב אחרי קורבן העבירה. בדיעבד הוכח שהעוררים ידעו לרכבו של מי הם פורצים שהרי עלה בידם לגנוב רכוש בשווי ניכר. כך גם האישום השלישי. גם כאן מדובר בתכנון ובביצוע חסר מעצורים. העוררים ביקרו בחנות שאליה פרצו מספר שעות לפני הפריצה עצמה. הם לא היססו לנפץ בפטיש את הקיר החיצוני של החנות והפגינו ידע ומקצוענות בתחום הפריצות בכך שהניחו כפפה על גלאי הנפח. באירוע זה הפגינו העוררים כולם נחישות כאשר חזרו פעמיים להשלמת המעשה, לאחר שהופרעו על ידי עובדי החנות הסמוכה. השיטתיות, התכנון המוקדם ושיתוף הפעולה ביניהם, מצביעים על כך שמדובר בכנופיה ששמה לה למטרה להשיג רכוש רב ככל האפשר בזמן קצר ככל האפשר, ואשר איננה בוחלת באמצעים.

10.באשר ל"תכנון" לעומת "תחכום": דומה כי הסנגורים כולם יחסו חשיבות רבה לנושא זה, תוך שהם מפנים לדברים שנאמרו על ידי בבש"פ אלקיים, שם קבעתי, כי הוצאת פלוני מביתו על ידי חברו באמתלת שווא כדי לאפשר פריצה-תכנון יש בה, תחכום אין בה. כאמור, הסנגורים מפנים לכך שעלה בידי בעלת החנות לצלם את העוררים, משמע התנהגותם עוררה חשד ומשכך אין לדבר על תחכום. אינני מקבלת את הטענה. תחכום איננו זהה לחוכמה. יתכן שהעוררים לא נהגו בחוכמה, ונראה כי לא העריכו נכונה את ערנותה ותשומת לבה של בעלת החנות. בוודאי לא היו מודעים לכך שהתנהגותם מעוררת חשד, וכי בשל כך צולמו על ידי בעלת החנות. בכך הפגינו זחיחות, אולי אפילו שלומיאליות, כפי שטען הסנגור, אך אין בכך כדי לומר שמבחינתם לא פעלו בתיחכום, ברמה שהם מסוגלים לה. מכל מקום: תחכום איננו מילת קסם. העוררים נהגו במקצוענות, והמקצוענות במקרה הנוכחי שקולה כנגד תחכום. בפרשת רוסלן פרנקל (בש"פ 5571, 5431/98, פ"ד נב(4) 268, 271-272) שהתוותה את עקרונות היסוד לעניין מעצר עד תום ההליכים בגין עבירות רכוש, נמנו לצידו של התחכום גם מאפיינים נוספים: "עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען, לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור". כל המאפיינים דלעיל הם חלופיים ולא מצטברים.

11.לענייננו, מרבית המאפיינים שנמנו מתקיימים. מדובר

בהתארגנות של מספר עבריינים. העבירות בוצעו באורח שיטתי ותעיד על כך הקרבה בתאריכים. העבריינים הכינו עצמם לקראת ביצוע העבירות, הצטיידו באמצעים הדרושים וערכו כאמור תצפיות. כל אלו יחד מצביעים על כך שמעשיהם מקימים אכן חזקת מסוכנות, כפי שהוגדרה בפרשת רוסלן פרנקל הנ"ל.

12.באשר למיהותם של העבריינים: לכל אחד מהעבריינים במקרה הנוכחי קופת שרצים. העוררים 1 ו- 2, עאטיאס ובוהדנה, הוגדרו על ידי בא-כוח המדינה "כלקוחות קבועים של בתי המשפט" ולא בכדי. לעאטיאס שתי הרשעות קודמות, אחת מהן כוללת שמונה עבירות התפרצות שבהן הורשע. מתנהלים נגדו בנקודת הזמן הנוכחית 3 תיקים, בחלק מן התיקים שותפו למעשה הינו העורר מס' 2, עופר בוהדנה. לבוהדנה 4 הרשעות קודמות בעבירות רכוש. כרגע מתנהלים נגדו 4 תיקים, אף הם בעבירות רכוש, העובדה שהשניים שותפים בתיקים נוספים מצביעה על כך שמדובר בשותפות ארוכת טווח, כאשר המעשים נושא כתב האישום הנוכחי, אינם אלא חוליה נוספת בשרשרת מעשים שכל כולה עבירות נגד הרכוש.

13.המסוכנות עולה גם מן האמור בתסקירים. באשר לעופר בוהדנה אומר שירות המבחן כי לאור אופי העבירות וחומרתן ומעורבותו בעבר בביצוע עבירות דומות, קיימת להערכתו מסוכנות. שירות המבחן התלבט באשר לשחרורו, וההמלצה בסופו של דבר היא המלצה מהוססת: "יתכן שחלופה בבית גיסו בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח וטיפול שירותנו תציב גבולות להתנהגותו של הנ"ל". לא ניתן להיבנות מהמלצה שכזו.

14.באשר לעאטיאס, אמר שירות המבחן כי הוא מתרשם מ"בחור צעיר ללא גבולות פליליים, שלמרות הצהרותיו בדבר כוונתו להפסיק לבצע עבירות ולנהל אורח חיים תקין, ממשיך להיות מעורב בתיקים פליליים ומעורב עם חברה שלילית". הדברים מדברים בעד עצמם, שעל כן חרף המסקנה הסופית כי ייתכן "ומסגרת עם גבולות חיצוניים יש בה אפקט מרתיע עבורו", גם לגביו תסקיר שירות המבחן אינו מכשיר את הקרקע לשחרורו.

15.באשר לעורר יניב מגידש: כאמור, הסנגור מפנה לכך כי עורר זה שונה מן השניים האחרים. יש לו אכן הרשעות קודמות, אולם לא בעבירות רכוש. הרשעותיו אינן כוללות הרשעה של הפרת הוראה חוקית, ומכאן ששאלת האמון לגביו עדיין לא נבחנה. שרות המבחן התרשם ממנו באופן חיובי וקבע כי יש לו יכולת לעמוד בתנאים של מסגרת ולקבל גבולות וסמכות. כיוון שכך, סבור הסנגור כי אין לגזור גזירה שווה לגביו, תהא ההחלטה באשר לשני לעוררים האחרים אשר תהא.

שקלתי בכובד ראש את טיעוניו של הסנגור. מקובל עלי, כי הדיון בשאלת המעצר לעולם הוא אינדיווידואלי ואינו קבוצתי, גם כאשר מדובר בכתב אישום משותף. עדיין בסופו של יום דעתי היא, כי גם לגביו אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. עורר זה אכן לא הורשע בעבירות רכוש, זאת מחד גיסא. מאידך גיסא הוא ריצה עונש מאסר והשתחרר כאסיר ברישיון. את העבירות נושא כתב האישום הנוכחי ביצע זמן קצר לאחר שהסתיימה תקופת הרישיון. על פני הדברים העורר עבר תהליך שיקום, היה בפיקוח וטיפול, ונהנה מכל מה שיכולות המערכות התומכות, והממסד כולו להציע לו, בדרך להפיכתו לאזרח מועיל ונורמטיבי. המציאות הוכיחה כי העורר לא התמיד בדרך זו, וחבר אל שני העוררים הנוספים לביצוע העבירות הנוכחיות. כל האמור לעיל בדבר השיטתיות, המקצוענות, הדבקות במטרה והעדר מוחלט של מעצורים, נכון לגביו כמו לגבי שותפיו למעשים. משבחר העורר לחבור לשותפיו, הפך עצמו בכך לחלק מכנופיה, המהווה בפעילותה סכנה לביטחון הציבור.

16.לא אסיים את הדיון ללא התייחסות לאיזוק האלקטרוני שתפס כאמור נפח רב בטיעון ובמידה רבה השליכו עליו הסנגורים את יהבם. הטענה היא, כי האיזוק האלקטרוני פותח אפשרויות חדשות, שעל כן גם מי שבעבר לא היו משוחררים-מן הראוי לשחררם עתה רק בשל קיומו של אמצעי זה. אין ממש בטיעון זה, בודאי לא באופן הגורף שבו הוצג. הזדמן לי כבר לומר כי איזוק אלקטרוני איננו תרופת קסם, והוא איננו מנטרל את כל גורמי הסיכון בהנחה שאלו קיימים. האיזוק מתריע בתחנת המשטרה כי משוחרר בערובה, עזב את המקום שבו הוא אמור להימצא, הא ותו-לא. הוא איננו מודיע את מקום הימצאו, והיעילות שבו מותנית בכך שמיד לאחר קבלת ההתרעה יוזנקו כוחות משטרה כדי לתפוס את העבריין.

בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחררו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו. מקום שבסיס זה אינו קיים, גם איזוק אלקטרוני לא יהווה מענה.

17.לענייננו, עאטיאס ובוהדנה הורשעו שניהם בהפרת הוראה חוקית, ואין לך המחשה מובהקת מזו לכך, שמדובר במי שאין לתת בו אמון. מגידש ביצע את העבירה זמן קצר לאחר שחדל להיות אסיר ברישיון, שעל כן גם הוא אינו ראוי לאמון. זאת ועוד, העוררים כולם נתפסו בכף סמוך לאחר ביצוע ההתפרצות נושא האישום הראשון. הליך המעצר לווה בהשתוללות מצדם ובהתנגדות. מי שאינו נרתע מפני שוטר חי העומד לפניו, ספק אם יירתע מפני האיום הערטילאי הגלום באיזוק אלקטרוני, שכל כולו מיועד להזעיק שוטרים. הסנגורים טענו לעניין זה, כי העוררים הוכו בעת מעצרם. סוגיה זו מן הסתם תתלבן כחלק מן הדיון בתיק לגופו. בשלב הנוכחי אין בה כדי להעלות או להוריד. הדגש הוא כאמור על כך שהעוררים לא נרתעו מפני השוטרים, ומעצרם לווה באלימות.

סוף דבר, העררים כולם נדחו.