בש"פ 9551/09 מחמוד דאיה נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו 20 עבירות של ניסיון הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בצירוף עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; נהיגה בפסילה, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961; ונהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הערב של יום 29.9.09, נהג העורר ברכבו כשהוא פסול מנהיגה וללא ביטוח המכסה את נהיגתו ברכב, והסיע 20 תושבי הרשות הפלסטינית שאין להם היתרי כניסה לישראל במטרה להכניסם לתוך תחומי ישראל דרך מחסום א-זעיים. שוטרי וחיילי המחסום הבחינו במעשיו של העורר ועצרו את רכבו בטרם חצה את המחסום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו, עמד בית משפט השלום (כב' השופט

א' רומנוב) על היותו של העורר אב לתינוקת בת שנה, ולכך שאשתו מצויה בחודש החמישי להריונה; על גדילתו בתנאי עזובה קשים, כך שמגיל צעיר הוא יוצא לעבודה כדי לסייע לפרנסתו משפחתו; וכן על עברו הפלילי, הכולל שתי הרשעות קודמות ומספר כתבי אישום התלויים ועומדים נגדו, בין היתר בעבירות של החזקת סמים, הפרעה לשוטר ונהיגה בזמן פסילה. אחד מכתבי אישום אלה נסב על עבירה דומה לזו המיוחסת לו בענייננו, ובגדרו שוחרר העורר בערובה בתנאים מגבילים. עוד עמד בית המשפט על חלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר בדרך של מעצר בית מלא בבית הוריו. בסופו של יום ובאיזון בין השיקולים שעליהם עמד, סבר בית המשפט כי ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופה המוצעת תוך הפקדת עירבון בסך 10,000 ₪ וערבויות שונות. את החלטתו נימק בית המשפט, בין היתר, בכך שעצם ידיעתו של העורר כי אם יפר את התנאים הוא עלול להיעצר עשויה לשמש עבורו גורם מרתיע, במיוחד נוכח הריונה המתקדם של אשתו.

3.

על החלטה זו ראתה המדינה לערור בפני בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט (כב' השופט

י' ענבר ) נימק החלטתו בכך שהעורר ביצע, לכאורה, את העבירה נשוא תיק זה בחלוף זמן קצר ביותר לאחר שהורשע בעבירה דומה של הסעת 25 שוהים בלתי חוקיים, בעודו משוחרר בתנאים מגבילים וביניהם מעצר בית בשעות הלילה, וממתין לגזר דינו. נוכח זאת, ועל רקע הערכת שירות המבחן כי "קיימת רמת סיכון בינונית-גבוהה במקרה זה" והימנעותו מלהמליץ על תסקיר, פסק בית המשפט כי אין בחלופה שנקבעה בבית הוריו של העורר, שאף לא ניתן לגבותה באיזוק אלקטרוני, כדי להגשים את מטרות המעצר. על החלטה זו הגיש העורר את הערר המונח, כאמור, לפניי.

4.

בגדר עררו, טוען העורר כי היה מקום לשחררו לחלופת המעצר אשר הוצעה שהינה "ראויה, מניחה את הדעת, אינה חורגת באופן קיצוני מגדר הסבירות ומרתיעה בנסיבות העניין". לדבריו, העבירה המיוחסת לו איננה חמורה; עברו הפלילי אינו מכביד ומעצרו עד עתה שימש לו גורם מרתיע. עוד מזכיר העורר כי אשתו מצויה בחודשים מתקדמים להריונה והיא זקוקה לו לצדה. לטענתו, שלילת האפשרות כי ישוחרר לחלופת מעצר, בין היתר, מחמת היעדר אפשרות לאיזוק אלקטרוני, הינה משום אפליה לרעה, שכן אין לזקוף לחובתו את העובדה שלא ניתן לעשות שימוש באיזוק אלקטרוני באזור מגוריו.

5.

המדינה מצביעה מנגד על כך שהעבירה הנוכחית בוצעה, לכאורה, על-ידי העורר, זמן קצר בלבד לאחר שהורשע בעבירה דומה, ובעת שהוא ממתין לגזר דין. לטענתה, הדבר מצביע על כך שלא ניתן לתת בעורר את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר. לדידה של המדינה, עיתוי ביצוע העבירה ואופיה, וכן העובדה שהוא ביצעה בעת שהיה פסול מלנהוג, לאחר שלא הגיע לבדיקת סמים, מלמדים על מסוכנותו הרבה של העורר ועל מימד רצידיביסטי בהתנהגותו. עוד מציינת המדינה כי המסוכנות נלמדת גם מתסקיר שירות המבחן, שקבע כי נשקפת מן העורר רמת מסוכנות בינונית עד גבוהה, ולא בא בהמלצה לשחררו, ומקביעתו של בית המשפט המחוזי, שדחה את מסקנתו של בית משפט השלום כי העורר למד את לקח מעשיו. את דבריה חותמת המדינה בכך שבשלילת החלופה המוצעת, ניתן אך משקל נמוך לחוסר האפשרות לעשות שימוש באיזוק אלקטרוני, וכי על כל פנים, פתוחה בפני העורר הדרך להציע חלופת מעצר חדשה במסגרת בקשה לעיון חוזר במעצרו.

5.

דין הערר להידחות. סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) מורה כי בית המשפט לא יחליט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21(א)(1), אלא במקום שבו לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר שפגיעתה בנאשם פחותה. תנאי זה משקף את חשיבותה של הזכות החוקתית לחירות ולחופש תנועה, אשר זכתה לעיגון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלא תוגבל אלא כשהדבר מתחייב מטעמים של ביטחון הציבור וכשלא ניתן להסתפק במגבלה חמורה פחות (ראו דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 584 (1995)). ואולם, כדי שניתן יהיה לשחרר נאשם לחלופת מעצר נדרש כי ניתן יהיה לתת בו אמון כי יקיים אחר התנאים שהוטלו עליו, ולא ינצלם להימלטות או לביצוע עבירות נוספות (ראו למשל בש"פ 9564/09 נסיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.12.09)). רק כך ניתן לומר כי יהיה בחלופה כדי להגשים את תכלית המעצר. אף ששאלת האמון הינה שאלה הצופה פני עתיד, ניתן ללמוד עליה, בין היתר, מהתנהגותו של הנאשם בעבר, כך למשל ממידת הקפדתו של הנאשם על מילוי התנאים שהוטלו עליו במקרים קודמים. העורר בענייננו מספק דוגמא מובהקת למי שזכה להזדמנות להוכיח כי הוא ראוי לאמון, ותוך זמן קצר ניצל אותה לרעה ושב לבצע עבירות. אכן, לא חלפו אלא חודשיים מיום שהסיע העורר 25 שב"חים והורשע על-פי הודאתו, ועד שביצע, לכאורה, בעודו משוחרר בתנאים בגין העבירה שבה הורשע, את העבירות נשוא האישום. את העבירות האמורות ביצע, לכאורה, העורר לאחר שהורשע בעבר בשורה של עבירות, ובכלל זה בעבירות של איומים, הפרעה לשוטר, ונהיגה בזמן פסילה. רצף העבירות מלמד כי מורא החוק אינו שורה על העורר, וכשנקרית בפניו הזדמנות, הוא שב ומבצע מעשי עבריינות. לכך מתווספת העובדה כי העורר נהג ברכבו כשהוא פסול מנהיגה וללא ביטוח כחוק, דבר המצביע אף הוא על הקושי במניעת הסיכון הנשקף ממנו בדרך של חלופת מעצר.

6.

חשש זה מפני התנהגות עבריינית עתידית מצד העורר, הובע גם על-ידי אנשי המקצוע. בתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של העורר נקבע כי "נוכח התרשמותנו מהפער בין תיאורו של [העורר] את התנהלותו טרם מעצרו לבין המיוחס לו לכאורה, עברו הפלילי, היותו במעצר בית לילי בתיק אחר, הערכת הסיכון הבינונית גבוהה, והיעדר האפשרות לגיבוי מעצר הבית באיזוק אלקטרוני, אנו נמנעים מהמלצה על שחרורו". הגם שחלופת מעצר אינה נשללת על ידי שירות המבחן באופן מפורש, קשה לטעות בפרשנותה של המלצה זו ויש לה משקל של ממש.

7.

משנמצאנו למדים כי לא ניתן בשלב זה ליתן בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופה, על רקע טיבן המסוכן של העבירות המיוחסות לו, שלמותר לעמוד על

הפוטנציאל החמור הגלום בהן לביצוע פעילות עוינת נגד ישראל (ראו למשל בש"פ 4988/02 אבולקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.02). ראו גם בש"פ 7985/09 חאלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.09); בש"פ 6779/09 אדריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.09) (להלן: עניין אדריס ); בש"פ 9297/09 פקיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.09)), נוכח תסקיר שרות המבחן, ובפרט על רקע העובדה שהוא שב ומבצע אותה עבירה זמן קצר לאחר שהורשע בדין והוא ממתין לגזר דינו, נראה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי, בדין יסודה.

8.

לפני חתימה, אתייחס לטענת העורר כי הופלה לרעה נוכח היעדר האפשרות לעשות שימוש באיזוק אלקטרוני במסגרת החלופה שאותה הציע. ביסוד החלטתי לדחות את הערר עומדת מסוכנותו של העורר, וחוסר היכולת ליתן בו אמון. אלה היו מוסיפים לעמוד גם לו ניתן היה לעשות שימוש באיזוק אלקטרוני במסגרת החלופה שהוצעה. כפי שנאמר בעבר-

"איזוק אלקטרוני איננו תרופת קסם, והוא איננו מנטרל את כל גורמי הסיכון בהנחה שאלו קיימים. האיזוק מתריע בתחנת המשטרה כי משוחרר בערובה, עזב את המקום שבו הוא אמור להימצא, הא ותו-לא. הוא איננו מודיע את מקום הימצאו, והיעילות שבו מותנית בכך שמיד לאחר קבלת ההתרעה יוזנקו כוחות משטרה כדי לתפוס את העבריין. בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחררו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו. מקום שבסיס זה אינו קיים, גם איזוק אלקטרוני לא יהווה מענה" (דברי השופטת ד' ברלינר בבש"פ 9854/06

עטיאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.06). וראו בהקשר דומה לענייננו גם את הערתו של השופט א' רובינשטיין בעניין אדריס, סעיף י').

התרשמותי במקרה זה הינה כי אין ליתן בעורר את בסיס האמון הנדרש לשם שחרור לחלופה, ומכאן שממילא לא היה בקיומו של איזוק אלקטרוני, המהווה, כאמור, אך "חישוק" שנועד להבטיח את קיום תנאי החלופה, כדי לשנות ממסקנתי זו.

סוף דבר

- הערר נדחה.