בש"פ 9297/09 מועטצם פקיה נ. מדינת ישראל

לפניי שני עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל גבאי), שהורה על מעצרו של העורר בבש"פ 9378/09 ושל העוררים בבש"פ 9297/09 (כולם יחד, להלן: העוררים ) עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.

נגד העוררים ושניים אחרים הוגש כתב אישום רחב היקף המחזיק 14 אישומים שונים, המייחס להם עבירות רבות (כל נאשם וסעיפי האישום המיוחסים לו), ובכלל זה סיוע לעבירה לפי חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952; הסעה שלא כדין; לקיחה ומתן שוחד; ומרמה והפרת אמונים. כתב האישום מגולל מסכת ארוכה של מקרים שבהם חברו העוררים לאדם נוסף והארבעה עסקו בהברחת שוהים בלתי חוקיים (להלן – שב"חים) לישראל דרך המחסומים שעליהם פיקד אחד המעורבים, איש משמר הגבול, בתמורה לתשלום שוחד. העוררים נהגו לתאם מראש בשיחות טלפון רבות מועדים מדויקים בהם יגיעו עם השב"חים המוברחים אל אחד המחסומים בהם עובד המשיב 1. הלה מסר להם מידע ופעל להחליף חיילים או שוטרים באופן שאפשר לשב"חים לעבור את המחסומים ללא בידוק בטחוני ולהיכנס לתחומי מדינת ישראל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. באין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה בתיק, התמקד הדיון בשאלת קיומה של חלופת מעצר. בהחלטתו עמד בית המשפט על פעולתם השיטתית של העוררים בהעברת שב"חים במחסומים בתמורה לכסף, שהייתה ל"תעשייה משומנת", שבמסגרתה הועברו כ-200 שב"חים לישראל בלא שנבדקו כלל קודם לכניסתם למדינה. עוד עמד בית המשפט על מידת התחכום הגבוהה שנדרשה לשם הוצאת תכניתם של העוררים אל הפועל. לפי קביעת בית המשפט, החיבור שבין תכיפות ביצוע העבירות, מספר השב"חים הרב שהועבר, העובדה שההעברה בוצעה תמורת תשלום והעובדה שמדובר בביצוע בחבורה, מוביל למסקנה כי אין מדובר במעידה חד פעמית שניתן יהיה לסכל את הישנותה בדרך של חלופת מעצר. אשר על-כן, הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

נגד החלטה זו הוגשו שני העררים שבפניי.

3.

העורר בבש"פ 9387/09 מצביע בעררו על כך שמזה שבע שנים לא היה מעורב כלל בביצוע עבירות, ועל כך שחרף הרשעותיו הקודמות, שמספרן הסתכם בשלוש, הוא מעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל. לדבריו, זו לו הפעם הראשונה שבה הוא מוחזק מאחורי סורג ובריח, וכפועל יוצא נפגע במצבו הנפשי ובבריאותו, כשם שאף עולה מתסקיר שירות המבחן. לצד זה עומד העורר על כך שמתוך 14 האישומים בכתב האישום, הוא עצמו הואשם רק ב-4 מהם, ומכאן שהיה מקום לאבחן בין העוררים השונים, ולא לדון אותו לכף חובה בגין מעשיהם של אחרים. עוד מוסיף העורר כי שגה בית המשפט כשפסק כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, בהצביעו על כך שלצורך ביצוע העבירות המיוחסות לו מתחייב שיתוף פעולה עם איש משמר הגבול, ואין בנמצא אחד כזה לאחר מעצרו של איש מג"ב שהיה מעורב בהברחת השב"חים במקרה דנן. לדבריו, בית המשפט לא הפריד בין שיקולים שהינם רלוונטיים לעניין העונש לבין כאלה הרלוונטיים לעניין מעצר, ובכך נתפס לכלל טעות. לבסוף, טוען העורר כי חומר החקירה בתיק העיקרי הינו רב, ומכאן שהמשפט בעניינו צפוי להתארך, עובדה שגם בה יש כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר.

4.

העוררים בבש"פ 9297/09 גורסים מצדם כי שגה בית המשפט קמא כשגזר גזירה שווה בין חלקם במעשים, שהיה מינורי, לבין חלקם של המעורבים האחרים. לדבריהם, העבירות שיוחסו לנאשם 5 בכתב האישום היו חמורות יותר מאלו שיוחסו להם, וכללו גם החזקת נשק, וחרף כך, בשונה מהם, לא הוגשה בקשה למעצרו של נאשם זה עד תום ההליכים. עוד טוענים הם כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לתסקיר המעצר שניתן בעניינם ולהמלצת שירות המבחן לשחררם לחלופת מעצר, במיוחד נוכח העובדה כי לא קיימת בעניינם עילת מעצר סטאטוטורית. לצד זה מטעימים העוררים כי לא קיים בעניינם חשש לשיבוש חקירה או לשיבוש מהלכי משפט, הן משום שהנאשם המרכזי בתיק הודה בחקירתו במשטרה במיוחס לו, ואף קשר אותם למקרים, הן משום שמרבית העדים בתיק הינם אנשי משטרה. כן גורסים הם כי המסוכנות הנובעת מהם הינה נקודתית, וניתן יהיה לנטרלה אם ישוחררו לחלופת מעצר. לבסוף, טוענים העוררים כי היה מקום ליתן משקל לכך שלעורר מס' 1 אין עבר פלילי מכביד זולת שתי עבירות שמאז בוצעו עברו שנים רבות, ואילו לעורר 2 אין כל עבר פלילי.

5.

בתגובה לטענות העוררים, עומדת המדינה על מורכבות ותחכום הפעילות העניפה של הברחת עשרות שב"חים לישראל, שהמסוכנות הנובעת ממנה בולטת, במיוחד נוכח רגישות הגזרה שבה פעלו העוררים. לטענתה, אין להעריך את חומרת העבירות אך בהתבסס על מספר האישומים המיוחס לכל עורר, ותחת זאת יש לבחון גם את מספר השב"חים שהוברחו על-ידי כל עורר. לדברי המדינה, בחינה שכזו מעלה כי העורר בבש"פ 9378/09 היה מעורב בהברחתם של כ-30 שב"חים, ואילו העוררים בבש"פ 9292/09 היו מעורבים בהברחתם של כ-200. באשר לנאשם 5 בכתב האישום, טוענת המדינה כי הוא לא היה מעורב בפרשה הנוכחית, וכי העבירות המיוחסות לו נוגעות למסכת עובדתית שונה. המדינה מוסיפה וטוענת כי תעוזתם של העוררים ונחישותם נלמדת גם מכך שהם לא היססו להמשיך ולפעול גם כאשר כבר ידעו שהמשטרה עוקבת אחרי מעשיהם. כן מצינת היא כי לכל העוררים עבר פלילי בעבירות שונות, ובחלק מן המקרים אף בעבירות של הסעת שב"חים. לדעת המדינה, נוכח מסוכנותם הרבה של העוררים, לא ניתן ליתן בהם את האמון הנדרש לצורך שחרור בחלופה, כך במיוחד נוכח העובדה שחלק מבני משפחותיהם של כל אחד מן השלושה אשר הוצעו כמפקחים, הינם בעלי עבר פלילי משל עצמם.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, מסקנתי היא כי בדין ראה בית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של כל אחד משלושת העוררים עד תום ההליכים. העבירות המיוחסות לעוררים

הינן חריגות בהיקפן,

בתחכום, בתעוזה, בלוגיסטיקה וגם בנזק פוטנציאלי, בתחום זה של עבירות. אכן, העוררים יצרו מנגנון הברחה משוכלל שכל גורם בו נושא בתפקיד ברור, תוך תיאום ותזמון מדויק בין הגורמים השונים והערמה על מי שמחוץ ל"מיזם". לשם הוצאה לפועל של תכניתם, ניצלו העוררים וחבריהם את האמון שניתן באיש מג"ב שחבר אליהם, ובעזרתו נפתחה להם הדרך להעביר את השב"חים לישראל בקלות ובאין מפריע. כך, נכנסו לישראל שב"חים במספרים גדולים בלא שעברו כל בידוק. למותר לעמוד על התוצאות החמורות, ועל הפוטנציאל לביצוע פעילות עויינת מצד מי שנכנס לישראל בדרך זו. ניתן לומר כי עצם נכונותו של אדם בישראל להסיע שוהים בלתי חוקיים, שהם תושבי איזור יהודה, שומרון וחבל עזה, לתוך תחומי ישראל, מעידה כשלעצמה על מסוכנותו (ראו בש"פ 4988/02 אבולקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.02). ראו גם בש"פ 7985/09 חאלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.09); בש"פ 6779/09 אדריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.09)). העוררים לא היססו לבצע את המעשים המיוחסים להם במספר מועדים, על אף שידעו, כשם שמציינת המדינה, כי הם תחת מעקב המשטרה. אף הסתבכותם בעבר במעשים פליליים, כשבעניינו של העורר בבש"פ 9378/09, מדובר בעבירות דומות לאלו שבהן הוא מואשם במקרה דנן, לא הרתיעה את העוררים מביצוע העבירות המיוחסות להם, והכל בעבור בצע כסף. גם מכך ניתן להסיק על מסוכנותם הגבוהה, שהינה נעדרת גבולות. לא מצאתי ממש בנסיון ההשוואה בינם לבין המשיב 5 ששוחרר בערובה, שאינו קשור למסכת העבריינית עליה עמדנו.

7.

מסוכנות זו לא ניתן לאיין בדרך של חלופת מעצר, וזאת חרף המלצת שירות המבחן. אכן, כשם שפסק בית המשפט המחוזי, אין מדובר בעניין נקודתי, המתייחס לנסיבות עובדתיות קונקרטיות. במעשיהם הוכיחו העוררים את נחישותם, וכי לא בנקל תימצא דרך להרתיעם. התחכום שבתכנית, שנעשתה מתחת לאפן של רשויות אכיפת החוק, והיקפה הניכר, אינם מאפשרים ליתן בעוררים את האמון הנדרש לשם שחרורם לחלופת מעצר (ראו בש"פ 9332/09 מדינת ישראל נ' יעקב (לא פורסם, 23.11.09), זאת אף מבלי לתת את הדעת לקושי הקונקרטי הטמון באלה שהוצעו כמפקחים על קיומם של תנאי השחרור. אף אם בתוך מנגנון ההברחה היו גורמים מקרב העוררים דכאן אשר נטלו חלק גדול יותר מאשר אחרים, איני סבור כי יש בכך כדי להצדיק כי ננהג בדרך נבדלת כלפי המעורבים השונים, אשר כל אחד מהם הטביע את חותמו על המיזם ותרם את חלקו לשם הוצאתו אל הפועל. המלצת שירות המבחן ראויה אכן לבחינה ולהתייחסות ויש ליתן לה משקל מתאים. אולם שיקול הדעת האם לאמצה נותר אצל בית המשפט (ראו בש"פ 9189/09 י מיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.09), ובמקרה הנוכחי סבור אני – על יסוד הטעמים עליהם עמדנו - כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שחרף האמור בתסקיר, חלופת המעצר

לא די בה על מנת לנטרל את מסוכנות העוררים.

הערר נדחה איפוא.