בש"פ 9564/09 עבדאללה נסיראת נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ק' רג'יניאנו ) מיום 2.11.09, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר ושניים אחרים (להלן: הנאשמים ) הוגש כתב אישום, המחזיק שני אישומים, המייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; שוד בנסיבות מחמירות, היזק בזדון והדחה בחקירה, לפי סעיפים 499(א)(1), 402(ב) בצירוף עם סעיף 29,

452 ו-245 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי עובדות כתב האישום, קשרו העורר והנאשמים קשר לשדוד כספת בביתו של מנסור דעאס (להלן: המתלונן) . ביום 15.8.09 הגיעו העורר והנאשמים לביתו של המתלונן

בעיר טירה (להלן: הבית ), שבו שהו באותה עת ילדיו הקטינים (להלן: הילדים ) ובן דודתם בן ה-7, כשהם בגפם. בהתאם לתכנון מוקדם, נכנסו העורר והנאשם 2 לבית, בעוד הנאשם 3 המתין ברכב. הילדה ג.ד. ביקשה מן העורר והנאשמים לעזוב, והעורר בתגובה אחז בידה ודחף אותה. שניים מן הילדים החלו לצעוק, ולשמע הצעקות, שלף העורר אקדח, כיוון אותו לבטנה של הילדה ג.ד., והורה לילדים לשתוק. בהמשך, כשראה הנאשם 2 כי הילדה ג.ד. מנסה לשלוח מסרון באמצעות הטלפון הסלולארי, הוא התקדם לכיוונה והניף לעברה את מוט הברזל, אלא שאז תפס העורר את ידו והורה לו שלא להכותה, והנאשם 2 הסתפק בנטילת הטלפון מידה של הילדה. העורר שאל את הילדה ג.ד. לקוד הכספת שהייתה בבית, וכשזו לא ידעה להשיב לו, שבר העורר את הארון שבו שכנה הכספת, והנאשמים החלו לדחוף אותו לכיוון היציאה מהבית. למחרת היום, התקשר העורר לחברו (להלן: החבר ), סיפר כי חושדים בו שביצע את העבירה, וביקש מן החבר לומר לחוקרי המשטרה כי שהו יחדיו בטבריה בעת האירוע. בהמשך היום, בעת חקירתו במשטרה, טען אמנם החבר את שביקש ממנו העורר, אך בהמשך החקירה, חזר בו מדברים אלה והודה כי העורר ביקש ממנו כי יאמר אותם.

כתב אישום נפרד הוגש נגד נאשם נוסף בפרשה (להלן: ג'אבר ), המייחס לו עבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402 (ב) בצירוף עם סעיף 31 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, עובר לביצוע מעשה השוד הנטען, הגיע ג'אבר עם רכבו בסמוך לבית במטרה לתצפת ולדווח לעורר ולנאשמים על תנועות המשטרה או על כל אירוע חריג. זאת עשה ג'אבר בהוראת הנאשם 3 שמאוחר יותר בירר עימו את מצב התנועה ונוכחות המשטרה באזור. בהמשך, בעת שהנאשמים החלו מוציאים את הכספת מן הבית, נסע הנאשם 3 לכיוונו של ג'אבר והסיעו אל הבית על מנת שזה יסייע בידם להוציא את הכספת מן הבית.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרם של העורר והנאשמים עד תום ההליכים. ביום 16.9.09, דן בית המשפט בעניינו של הנאשם 2 והורה על קבלת תסקיר מבחן. באותו מעמד, הורה בית המשפט על דחיית ההחלטה בעניינם של נאשם 3 והעורר לצורך עיון בתיק החקירה. ביום 30.9.09, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מבחן אף בעניינם של הנאשם 3 והעורר. לפי האמור בתסקיר שהתקבל בחלוף כחודש, התרשם שירות המבחן כי העורר הינו "בחור צעיר, ילדותי שאינו מודע לקשיים והסיכון להמשך הידרדרות ומגלה התייחסות פאסיבית למצבו". עם זאת, משמצא שירות המבחן כי אמו ואחיו של העורר יכולים לשמש עבורו דמויות סמכותיות ולהציב עבורו גבולות, המליץ שירות המבחן על שחרורו לחלופת מעצר בבית האם בפיקוחה ובפיקוח אחיו. חרף המלצה זו, הורה בית המשפט על מעצרם של הנאשם 3 והעורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי אין בחלופות המעצר שהוצעו בעניינם כדי לאיין את מסוכנותם. הנאשם 3 והעורר ראו לערור על החלטה זו ועררו של הנאשם 3 נדחה על ידי ביום 25.11.09, לאחר שעמדתי על רמת המסוכנות הגבוהה שלו, שאותה אין לאיין באמצעות חלופות המעצר שהוצעו על-ידו. אוסיף כי בעניינו של הנאשם 2, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים, בהסכמת סנגורו, ואילו בעניינו של ג'אבר, מצא בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר, לפי המלצת שירות המבחן ובהסכמת באי כוחם של הצדדים. עררו של העורר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים מונח, כאמור, לפניי.

3.

במסגרת עררו, טוען העורר כי אין בנמצא תשתית ראייתית מספקת לשם מעצרו. לדבריו, שתי הראיות המרכזיות שעליהן התבססה ההחלטה לעצרו לוקות בפגמים המצדיקים את שחרורו לחלופת מעצר. הראשונה שבהן הינה הודעתו של ג'אבר, אשר סיפר כי היה זה הנאשם 3 שתכנן את השוד וקשר קשר עימו ועם האחרים, וכי בין המעורבים בשוד היה אחד מבני משפחת נסיראת שאין הוא יודע את שמו. בהודעתו השנייה, ידע ג'אבר לספר כי שמו של בן משפחת נסיראת הינו עבדאללה (כשם העורר), תוך שהוא מסביר כי לא זכר שם זה בהודעתו הקודמת משום שהיה מבולבל. בנוסף לכך, בתשובה לשאלת החוקר, השיב ג'אבר כי אינו זוכר את שם אביו של העורר, אך בחלוף דקות, נקב ג'אבר בשמו של האב. לטענת העורר, היזכרותו של ג'אבר בשמות, והשינוי שחל בדבריו, מעוררים ספק שמא הודעותיו המאוחרות לא ניתנו מידיעתו שלו, וכי היה מי שדאג "ליידע" אותו במידע האמור. הראיה השנייה אשר לוקה, לטענת העורר, בפגם, הינה מסדר זיהוי תמונות, שבו הוא זוהה על-ידי עדת ראייה לאירוע. לדבריו, עדת הראייה טענה כי האדם שראתה בזירה חבש כובע על ראשו, ולפיכך, היה מקום לקיים מסדר זיהוי בתמונות. משלא נעשה כך, עלול היה הדבר להביא לזיהוי שגוי.

עוד טוען העורר כי היה מקום לערוך מסדר זיהוי "חי", וכי המדינה לא סיפקה הסבר מדוע נערך אך מסדר זיהוי בתמונות. לצד זה טוען העורר כי אין לזקוף לחובתו את חזרתו של חברו בו מן הטענה כי שהה עמו במועד ביצוע המעשים המיוחסים לו, באמרו כי שינוי הגרסה נבע מאופן ביצוע החקירה על-ידי החוקר המשטרתי, ומדבריו של החוקר כי החבר "משבש הליכי חקירה ומשפט".

4.

בצד הדברים האלה, טוען העורר כי גם אם יימצא כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה, הרי שגגה יצאה מלפניו של בית משפט קמא, שראה שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופה, חרף כך שמשפחתו נרתמה על מנת לסייע לו ונמצאה על ידי שירות המבחן כמתאימה וראויה למשימה. לטענת העורר, גם העובדה שבמהלך האירוע, ואף לפי עובדות כתב האישום, הוא מנע מן הנאשם 2 להכות את הילדה, מלמדת על כך שהוא בעל גבולות, ושניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר.

5.

המדינה טוענת מנגד כי קיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לשם מעצרו של העורר עד תום ההליכים. לדבריה, גרסתו של ג'אבר, שתיאר את גרירת הכספת מן הבית ואת סיועו בנשיאתה ובהוצאתה מן המקום, תואמת את גרסת הילדים בנוגע לכך. לטענת המדינה, בהודעתו הראשונה, זיהה ג'אבר את אחד השותפים כבן למשפחת נסיראת, ותיארו באופן שתואם את תיאורה של הילדה ג.ד. אותו במשטרה. לדבריה, אף כי רק בהודעתו השנייה נקב ג'אבר בשמו המלא של העורר- עבדאללה, יש לייחס עניין זה לכך שההודעה הראשונה נאמרה כשהעורר היה במצב "רגיש". באשר לזיהוי במסדר התמונות, טוענת המדינה כי העורר זוהה על-ידי הילדה ג.ד. כמי שאחז באקדח וכי הוא ידע לספר כי הייתה עדת ראיה לאירוע, על אף שכלל לא נאמר לו שמדובר בעדה. עוד גורסת היא כי חברו של העורר אמנם סיפק בראשית חקירתו גרסה אחרת, אך זמן קצר לאחר מכן, הודה כי מדובר בגרסה שקרית. לדידה של המדינה, ראיות אלה, שאליהן נוספים גם מחקרי תקשורת וצילומי אבטחה המתעדים את רכב הסובארו מגיע למקום, מבססות תשתית מספקת למעצרו. בהתייחס לחלופת מעצר, טוענת המדינה כי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנות ותעוזה, שבהצטרף לעברו הפלילי המכביד שכלל עונש מאסר בפועל, לא ניתן לאיינם בדרך של חלופת מעצר.

6.

לאחר שעיינתי בערר ובצרופותיו, ובחנתי את תיק החקירה המשטרתי, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. חלקה הראשונה של מסכת טענותיו של העורר עוסק בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לשם מעצרו. כידוע, בשלב שבו בוחן בית המשפט את שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אין הוא נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש לצורך הרשעה במשפט עצמו. בשלב זה נדרשות ראיות שהן בעלות פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בסופו של הדיון המשפטי בתיק העיקרי, לאחר שהראיות הגולמיות יעברו את "כור ההיתוך" של ההליך המשפטי, לרבות חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ויעובדו לכדי ראיות של ממש (ראו בש"פ 6503/09 מדינת ישראל נ' אבו קמיר (לא פורסם, 30.8.09); בש"פ 3690/09 אלסוחא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.09) בש"פ 4567/09 בוניפד נ'

מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.09)). כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, בראיות שהצטברו נגד העורר בענייננו די כדי לעמוד ברף ראייתי זה.

הראיות נגד העורר כוללות את הודעתו המפורטת של ג'אבר, אשר, לפי דבריו, ראה את העורר והנאשם 2 נכנסים לבית, ובהמשך ראה אותם גוררים את הכספת החוצה. ג'אבר זיהה את השניים והפלילם גם בעימותים שנערכו ביניהם, וגרסה זהה לדברים שנאמרו על-ידו, נמסרה גם על-ידי הילדים. נכון הוא כי ג'אבר לא ידע לנקוב בשמו הפרטי של בן משפחת נסיראת שנטל חלק באירועים, הוא העורר, בהודעתו הראשונה, וציין שם זה רק בהודעתו השנייה, ואולם, לא נראה כי יש בכך כדי לכרסם בהודעתו המפורטת. סימני השאלה שהעלה ב"כ העורר ביחס להבדל בגרסאות יוכלו להתברר בגדרו של ההליך העיקרי. כאמור, עדות זו נתמכה בראיות נוספות, ובכלל זה זיהוי רכב הסובארו הכסוף שבו נסעו העורר והנאשמים, השייך לנאשם 3, על-ידי הילדים ועל-ידי דודתם, אשר זכרו גם כמה מספרות לוחית הרישוי; טביעות האצבע של העורר שנמצאו ברכב זה וטביעות האצבע של בתה של הדודה, אשר טענה כי נתנה מכה לרכב, על גבי הרכב; ודבריו של חברו של העורר, שמסר גרסת אליבי, אך חזר בו ממנה במהלך חקירתו וסיפר כי העורר ביקש ממנו כי ימסור אותה. יוזכר כי הפרכת אליבי עשויה כשלעצמה להיות בעלת משקל ראייתי נגד נאשם (ראו ע"פ 5544/91 מויאל נ'

מדינת ישראל (לא פורסם, 15.2.95)). ראיה נוספת היא מסדר זיהוי התמונות שבו זוהה העורר על-ידי הילדה ג.ד. מבין 8 תמונות כמי שאחז בידו נשק, בלא היסוס. אמנם, ככלל, כשהדבר אפשרי, יש מקום לבכר מסדר זיהוי "חי" על פני מסדר זיהוי בתמונות, והיעדרו של הסבר לשימוש במסדר מסוג אחרון זה, עלול לגרוע ממשקלו הראייתי (ראו למשל ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1)642, 648 (2002)). ואולם, השימוש במסדר זיהוי תמונות אינו פסול ותוצאותיו אינן בלתי קבילות רק מפאת קיומה של אפשרות לעשות שימוש במסדר זיהוי "חי" (ראו ע"פ 695/79 מורילאשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 192, 195 (1979)). בענייננו, לא סופק אמנם הסבר לשימוש במסדר זיהוי תמונות ולפיכך יהיה מקום לבחון את משקלה של ראיה זו במהלך המשפט, ואולם נוכח יתר הראיות שנצטברו נגד העורר, ובראשם עדותו של ג'אבר, ומשמצויים אנו בשלב מוקדם זה של ראיות לכאורה, ניתן לומר כי יש במסדר הזיהוי כדי לספק נדבך נוסף במסכת הראייתית הלכאורית נגד העורר. כאמור, העורר טען כי משציינה הילדה ג.ד. שהאדם שזיהתה חבש כובע, קיים חשש לזיהוי שגוי. גם טענה זו אינה מקעקעת את המסכת הראייתית הכוללת. בשלב מקדמי זה ניתן לקבוע כי העובדה שהעדה בחרה בתמונתו של העורר, מלמדת, לכאורה, כי זיהתה אותו באמצעות פניו, שלא נטען כי הוסתרו על-ידי הכובע שחבש. יוזכר בהקשר זה כי הכלל הוא שגם בהיעדר תיאור מילולי מפורט של כל מרכיב מקלסתר פניו של מי שזיהויו נבדק במסדר הזיהוי, לא נשללת יכולתו של "המזהה" לזהות את הנאשם כמכלול כאשר הוא מוצג בפניו בתמונה (ראו והשוו: ע"פ 1330/92 מדינת ישראל נ' שוורץ , פ"ד נ(5) 749 (1997)). במקרה דנן, זיהויו של העורר במסדר התמונות, מספק נדבך נוסף למסכת הראייתית הלכאורית שהצטברה נגד העורר.

7.

נמצאנו למדים, איפוא, כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר המגבשות פוטנציאל ראייתי להרשעתו בתום ההליך. כפי שנקבע,

ראיות אלה מצביעות על נחישותו של העורר, אשר לא נרתע מלנהוג באלימות מתוכננת,

כלפי ילדים, תוך איום בנשק חם, הכל כדי להגשים את רצונו לשים ידו על הכספת שנמצאה בבית. כל אלה מלמדים על מסוכנותו של העורר, המגבשת עילה למעצרו. מסוכנות זו לא תאוין אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן עמד בתסקירו על כך שהעורר "מגלה רמת תפקוד נמוכה, עסוק בהכחשות ואינו מודע לקשייו ולסימני הדרדרותו. במצב זה אין אנו יכולים לשלול סיכון להתנהגות בעייתית חוזרת במצבו". אמנם שירות המבחן המליץ בסופו של יום על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אמו, ואולם אף השירות סבר כי המפקחים המוצעים "יתקשו לזהות סיכונים במצבו". אין אני מקל ראש בהמלצת שירות המבחן, שהוא הגורם המקצועי בעל המומחיות לשאלות מעין אלה (ראו בש"פ 9362/09 חסן נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 30.11.09)), אך, לטעמי, התסקיר נעדר תשובות ברורות באשר לאופן שבו תאוין מסוכנותו החמורה של העורר בהתאם לחלופה המוצעת; זאת בפרט נוכח עברו הפלילי. גם אישומו של העורר בעבירה של הדחה בחקירה מחזקת מסקנתי זו, באשר עבירה זו ומאפייניה מקשים על מתן אמון בעורר כי יקיים את תנאי חלופת המעצר אם זו תתאפשר לו (בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.09)).

נוכח הטעמים האמורים החלטתי, איפוא, לדחות את הערר.