בש"פ 4567/09 דוד בוניפד נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); תקיפה סתם לפי סעיף 397 לחוק העונשין; ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, בין העורר לבין אחד, לוי אבוטבול, יליד שנת 1934 (להלן: המתלונן ), המכירים האחד את השני מזה שנים, התגלע סכסוך על רקע חשדו של העורר כי המתלונן חמד את גרושתו. באחד מערבי הקיץ, בחודש יולי 2008, פגש המתלונן את העורר בסמוך לביתו. העורר פנה אל המתלונן, קילל אותו ואיים עליו באומרו "אני אתן לך כדור בראש, אני ארצח אותך ואני אדקור אותך". לאחר מכן, סטר העורר למתלונן על פניו ועזב את המקום. בחלוף כחודשיים, פגשה בתו של המתלונן בעורר, שפנה אליה ואמר כי יום אחד תמצא את אביה "שחוט על הכביש". בחלוף מספר חודשים נוסף, בחודש פברואר 2009, צעד המתלונן מביתו לכיוון בית הכנסת שבשכונת מגוריו בעיר חצור הגלילית ומשהגיע לבית הכנסת, הגיח העורר מאחוריו בריצה כשהוא אוחז בסכין. למשמע שעטותיו של העורר הסתובב המתלונן לכיוונו, ואז דקר אותו העורר מספר פעמים בצווארו, בפניו, בלשונו ובחיכו, במטרה לגרום למותו. כתוצאה מן הדקירות, נפל המתלונן על גבו, ובמהלך ניסיונותיו למנוע מן העורר להוסיף ולדקור אותו, נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בכף ידו. העורר הוסיף בניסיונותיו לרצוח את המתלונן, וניסה לדקרו בבטנו, אלא שבשלב זה הגיעו לזירת האירוע עוברי אורח והעורר נמלט. בעקבות האירועים נגרמו למתלונן חתכים בצווארו, בלחיו, בלשונו ובחיכו. כן נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בכף ידו אשר גרמו, בין היתר, לקרע של פלקסורים באצבע 5. המתלונן פונה באמבולנס לבית-החולים זיו בצפת, שם נתפרו החתכים, והוא נותח ואושפז למשך שבעה ימים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט פתח את דיונו בטענות העורר לכך שלא היו בנמצא ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו בסופו של ההליך. בית המשפט בחן את חומר הראיות, ובכלל זה את עדות המתלונן אודות האירועים; עדות גרושתו של העורר, שטענה כי העורר מקנא לה באופן אובססיבי; עדותם של שני קטינים שהגיעו ראשונים לזירת האירוע ותיארו את תוקף המתלונן באופן המתאים למראהו של העורר; התנהגות העורר, אשר הכין, עובר לאירוע, תיק עם חפציו האישיים, אותו יוכל לקחת עמו למעצרו הצפוי; וכן עדויות נוספות. בתשתית זו ראה בית המשפט די כדי לשמש ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט התייחס לטענות שהעלה העורר בדבר סדקים בעדותו של המתלונן וכשלים בעבודת חוקרי המשטרה, ומצא כי אין באלה, בשים לב לכך שבשלב זה של הדיון לא נבדקת מהימנותם של עדים, כדי לכרסם במשקל הראיות הלכאורית נגד העורר. באופן פרטני יותר, עמד בית המשפט על השינויים שחלו בגרסתו של המתלונן בנוגע לאירוע בו נדקר בצווארו, אשר לא נכלל בגדר כתב האישום נגד המתלונן. בית המשפט מצא כי המתלונן אמנם נקלע לסתירות בעדויותיו בנוגע לפרשה זו, בשנותו את הגרסה שהציג בשאלה האם היה זה העורר שביצע בו את המעשים, אך לא סבר כי יש באלה כדי לקעקע את עדותו אודות האירועים נשוא כתב האישום. בית המשפט סבר כי הסבר המתלונן כי שינויי הגרסה נבעו מכך ש"עשה כבוד" לאחיו של העורר הינו "מתקבל על הדעת", בציינו כי סביר שגם הפחד מן העורר, שעברו עמוס בהרשעות בפלילים, הניא את המתלונן מלנקוב בחלק מן הפעמים בשמו של העורר כמי שתקף אותו. פחד זה, סבר בית המשפט, הוא גם שהביא את המתלונן לסרב להתעמת עם העורר במשטרה "פנים אל פנים", והוא מתיישב עם פחדם של הוריהם של עדי הראיה הקטינים לאירוע נשוא הערר, שלא חפצו להוסיף ולהעיד נגד העורר לאחר מסירת הודעותיהם הראשונות, ועם חששם, כך לדברי המדינה, מהשתתפות בניהם במסדר זיהוי בהתייחס לאירוע נשוא הערר. לבסוף, מצא בית המשפט כי בניגוד לטענתו, לא עלה בידי העורר לבסס טענת אליבי.

לאור כל האמור, ולאחר שמצא כי טיב המעשה ועברו הפלילי של העורר מקימים עילה למעצרו, וקבע כי שחרורו עלול לאפשר שיבוש הליכי משפט, הורה בית המשפט על מעצר העורר עד לתום ההליכים. מכאן הערר שבפניי.

3.

במסגרת עררו טוען העורר, כי התשתית הראייתית שגובשה נגדו, על הקשיים הרבים הכרוכים בה, אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים בשלב זה. לטענת העורר, אין ליתן אמון בדברי המתלונן לאור הסתירות המהותיות שנתגלו בעדותו בהתייחס לזיהוי העורר במהלך אירוע הדקירה שלא נכלל בגדר כתב האישום הנוכחי. לדבריו, אין גם לייחס משקל לעדויות הנוספות שעליהן ביסס בית משפט קמא את החלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים שלא היו אלא חלק מעלילה שנרקמה נגדו. כך, טוען העורר, עדות בתו של המתלונן כי העורר אמר לה שאביה יימצא "שחוט על הכביש" נסתרה ותוכנה הוכחש, וכי עדותה ועדות המתלונן, הם שהציתו את חרושת השמועות שעברו מפה לאוזן והזינו את העדויות שקשרו את העורר לאירועים. בהקשר זה טוען העורר, כי התיאור שמסרו שני עדי הראיה הקטינים, ובמסגרתו זוהה כביכול הוא כתוקף, היה כה כללי, עד כי ביכולתו להתאים לאנשים רבים, וכי שרבוב שמו לאירוע נבע מלהגם של עדים אחרים, הקשורים במתלונן. העורר מוסיף וטוען כי טענת האליבי שהעלה, לפיה שהה בעת האירוע בקברו של רב לא נסתרה ואף זכתה לביסוס בעדות גרושתו. עוד טוען העורר כי גם במחדלים שליוו את חקירת האירועים, לרבות הימנעות מבדיקת דגימות הד.נ.א. שניטלו מתחת לציפורניו של המתלונן עד לנקודת זמן זו, וההימנעות מבדיקת כובע הגרב שנמצא בסמוך לאירוע ומתאים לתיאור כובעו של התוקף על-ידי העדים, יש כדי להצדיק כי לא ייעצר. כן גורס הוא, כי לא היה מקום לראות בכך שהכין תיק ובו חפצים אישיים עובר לאירוע, עובדה המחזקת את החשד נגדו, וכי לא ניתנה הדעת לכך שחרף דבריו של המתלונן כי נאבק עם תוקפו, לא נמצאו על גופו של העורר כל סימני שריטות או מאבק. לדבריו, אף אם נשקפת ממנו מסוכנות, עניין שאותו הוא מכחיש, מסוכנות זו הינה ספציפית ומכוונת אך כלפי המתלונן, ומכאן שניתן לאיינה בדרך של חלופת מעצר מחוץ לעיר בתוספת איזוק אלקטרוני. על כל פנים, סבור העורר, לאור גילו, הנסיבות שתוארו והקשיים הראייתים שנתגלו, היה מקום להורות על הכנת תסקיר מטעם השירות המבחן שיבחן חלופות למעצרו. את דבריו חותם העורר בטענה כי רשימת העדים הארוכה בתיק, בצוותא עם פגרת הקיץ הממשמשת ובאה, עלולות להביא להתמשכות ההליכים בתיק, וגם בכך יש כדי להצדיק כי תיבחן חלופה למעצרו שתפגע בזכותו לחירות במידה פחותה.

4.

בתגובה לטענות אלה, עומדת המדינה על שלל הראיות, כך לטענתה, הקושרות את העורר לאירועים נשוא הערר. כך, מצביעה המדינה על הזיהוי החד-משמעי של המתלונן את העורר כמי שתקף אותו. עוד מציינת היא את עדות שני הקטינים, שהגיעו למשמע צעקותיו של המתלונן; ראו את התוקף מרחוק מבצע תנועת יד של דקירה לכיוונו של המתלונן ונס מן המקום, ותיארוהו באופן המתיישב עם קווי אפיון ספציפיים במראהו של העורר; ראו את המתלונן מתבוסס בדמו על המדרכה; ושמעוהו נוקב בשמו של העורר כמי שדקר אותו. לצד זה עומדת המדינה על האירוע הנוסף שבו נדקר המתלונן, ולא נכלל בגדר כתב האישום, שבמסגרתו נמנע המתלונן מלנקוב בשם העורר כמי שדקרו, הגם שעדים לאירוע ציינו בפניו כי היה זה העורר שדקר אותו, רק מפאת חברותו ארוכת השנים עם אחי העורר. לטענת המדינה, אין לתמוה על כך

שבניגוד למקרה הקודם, החליט העורר הפעם לחשוף את זהות התוקף במשטרה לאור חומרתו הרבה של המקרה הנוכחי, והסכנה שנשקפה בעטיו לחייו. לצד זה מציינת המדינה את האימה מפני העורר, אדם בעל עבר פלילי עשיר, שאחזה בעדים השונים, וביניהם העדה ששמעה את דברי העורר לבתו של המתלונן והעדים הקטינים, כשנתבקשו להעיד ולשתף פעולה עם המשטרה, כדבר שעשוי להסביר את נכונותם המוגבלת להפליל את העורר. עוד מזכירה המדינה את התנהגותו המפלילה של העורר, בהכינו תיק עם חפציו לצורך מעצרו עוד קודם שנעצר, ובסרבו להשתתף במסדר זיהוי. בהתייחס לטענת האליבי של העורר לפיה שהה בעת האירוע בקברו של צדיק, טוענת המדינה כי העורר חזר בו ממנה במסגרת טענותיו הקודמים, וכי ממילא מצלמות האבטחה לא תיעדו כל נוכחות במקום בשעות האמורות ואין זה נהוג להתפלל שם בשעות אלה של ערב בשל היעדר תאורה במקום. עוד עומדת המדינה על קיומו של מניע אצל העורר, שחשד כי המתלונן חומד את גרושתו, לפגוע במתלונן, ועל היעדרו של כל מניע מצד המתלונן להעליל על העורר ולהאשימו במעשים שלא עשה. כן מציינת היא כי זה מכבר נקבעו שני מועדים הוכחות במשפטו של העורר לתחילת חודש יולי, ומכאן שדברי העורר בנוגע להתארכותם האפשרית של ההליכים הינם מופרזים. לסיכום דבריה טוענת המדינה, כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר, המצטרפת אל עברו הפלילי המכביד והחשש כי שחרורו עשוי להניא עדים מלהעיד במשפטו, אינם מאפשרים את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בחומרי החקירה שצורפו לתיק ובפסק הדין של הערכאה קמא והתחקיתי אחר טענות הצדדים כאן, מצאתי לדחות את הערר. לב לבו של הערר בטענות העורר כי לא גובשה תשתית ראייתית מספקת לזיהויו כתוקפו של המתלונן. שבתי ועיינתי והעמקתי חקור בחומר הראיות, ולא ראיתי כי יש ממש בטענות העורר.

חומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא ובפני בית משפט זה טומן בחובו שורה של רכיבים הקושרים את העורר לאירוע נשוא הערר. כך, הובאה נגד העורר עדותו הברורה של המתלונן עצמו, המכיר את העורר במשך שנים רבות, ונעדר אינטרס נראה לעין להטיח בו האשמות שווא, גם על רקע חברותו ארוכת השנים עם אחיו. עדות זו, הקושרת את העורר לתקיפת המתלונן באופן שאינו משתמע לשני פנים, היא בעלת משקל גם בשל העובדה שהמתלונן הותקף באופן חזיתי וראה לנגד עיניו את התוקף, שפניו היו חשופות, במשך שניות ארוכות. אל עדות זו מצטרפות תוספות שונות המהדקות את הטבעת הראייתית סביב העורר. כך הן עדויות הקטינים שהספיקו לראות בעיניהם את המתרחש, גם אם לא במדויק, לתאר את התוקף באופן העולה בקנה אחד עם מאפייניו של העורר, ולשמוע את המתלונן המתבוסס בדמו נוקב בשם העורר, במה שעשוי להיחשב, אף בלא עדות המתלונן, ל"אמרה של קורבן אלימות" (סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971). בדומה, גם החלטתו של העורר לארוז תיק עם חפציו לקראת המעצר היא בעלת ממד מסבך לכאורה, וטענתו כי נעשתה ביודעו כי המשטרה תרה אחריו אינה מאיינת את הזווית המפלילה של המעשה, שהרי אם לא היה זה הוא שעשה את המעשה, כיצד היה כה סמוך ובטוח כי ייעצר? כשם שציינה המדינה, טענת האליבי של העורר, הגם שלא הופרכה לחלוטין, מעוררת גם היא קשיים אובייקטיביים ואחרים המקשים על מתן בה אמון. גם בקיומו של מניע אפשרי אצל העורר, כעולה מעדות בנו של המתלונן ונתמך בעדות בתו בדבר האיומים שהשמיע באוזניה, ובדברי גרושתו של העורר שתיארה את קנאתו לה, יש כדי להסיר, לכאורה, שכבה נוספת של ערפל בדרך להתבוננות בהירה בעובדות המקרה כהוויתן, גם אם רק באופן לכאורי בשלב זה. מכלול ראייתי זה, אף אם ניתן היה למצוא הסבר לכל אחד מחלקיו, כשם שניסה לעשות העורר, מרכיב במצטבר פאזל שהתמונה הנשקפת ממנו, גם אם טרם גובשה לצורך הרשעה, די בה כדי ללמד על אשמתו הלכאורית של העורר ועל הפוטנציאל ההרשעתי הגלום בראיות. כשם שצוין לא פעם, מעצם טבעו של הדיון בשלב המעצר עד תום ההליכים, עוצמת הראיות הנדרשת במסגרתו נופלת מן העוצמה הנדרשת בהליך העיקרי לשם הרשעה. בהיעדר חקירות נגדיות ובחינה שיטתית של המסכת הראייתית באופן אדברסרי, יש להסתפק בשלב זה בבחינה האם בראיות הגולמיות שבנמצא קיים פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר כי יהיה בו כדי לבסס את אשמת הנאשם, בסופו של ההליך, מעל ומעבר לספק סביר (ראו למשל בש"פ 3928/09 עזונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.09) בש"פ 3690/09 אלסוחא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.09)). על רקע זה יש להתבונן על טענותיו של העורר בנוגע למהימנות העדים ולעלילה שלדבריו נרקמה נגדו. טענות מעין אלה, אין מקומן להתברר במסגרת הליך זה שהראיות בו "אילמות" וטרם עברו את כור ההיתוך של הדיון המשפטי, אלא אם ניתן להצביע כבר עתה על פגמים בעדויות היורדים לשורשו של עניין ומכרסמים במשקלן באופן מהותי (בש"פ 3809/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09)). ההסברים שסיפק המתלונן לחוסר העקביות שאפיינה את עדותו בנוגע לאירוע הדקירה הקודם, ואלו עליהם עמד בית משפט קמא, הינם מספקים בעיני, והם משתלבים עם מאפייני התנהגותם של יתר העדים בתיק ועם הגיונם של דברים. העדויות השונות והנסיבות העובדתיות המצטרפות להן מספקות בעיני קו עקבי קוהרנטי ומבוסס הקושר את העורר למעשים, והוא בעל פוטנציאל הסתברותי להוביל להרשעה בתום ההליך. טענת העורר בדבר אי קיומן של ראיות לכאורה- דינה, איפוא,

להידחות.

6.

העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות מן המדרג העליון של העולם הפלילי והן מקימות

חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996. גם בלא חזקה זו, מצביעות הראיות הלכאוריות שנצטברו על תהליך מתמשך ומתוכנן שבו רבתה קנאתו של העורר מאוד, ולא נתנה לו מנוח, עד כי באופן יזום ומדוקדק, ולאחר שהתרה בקורבנו באמצעות איומים, ישירות או באמצעות אחרים, קם להורגו, גם אם משימתו לא הוכתרה בהצלחה. מהלך דברים זה מלמד על המסוכנות הרבה של העורר ועל החשש כי את מה שלא הצליח לבצע בפעם זו, ינסה להשלים בפעם הבאה, כל עוד קנאתו וכעסו יבערו בו. עברו עתיר המעללים של העורר, אשר ריצה שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח, והאפשרות כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראה העורר להפעיל אלימות פיסית כלפי המתלונן מאותן הסיבות, אינם מעוררים אופטימיות בדבר הסיכוי כי היות העורר משוחרר, ואפילו בתנאים, יסתיים בכי טוב. מסוכנותו של העורר אינה מסתכמת אך בקורבנו כאן. התנהגותו משולחת הרסן שהחלה באיומים ממושכים, מצביעה על טבעו המסוכן, ועל נטייתו לאלימות חמורה כאמצעי להתמודדות עם קשיים. אלימות זו, אפשר שהרתיעה כמה מן העדים בפרשה, כולל המתלונן עצמו במקרה הקודם, מלהעיד נגדו, ואפשר שתוסיף לעשות כן כל עוד לא ייעצר. כל הטעמים האלה מצדיקים את הרחקתו על העורר מן החברה אף בטרם הורשע ואת מעצרו עד תום ההליכים.

הערר נדחה.