בש"פ 3809/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; קבלת רכב גנוב, לפי סעיף 413י לחוק; קבלת רכוש שהושג בפשע, לפי סעיף 421 לחוק; והובלת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק. על-פי עובדות כתב האישום, במועד כלשהו בחודש מרץ 2008 או בסמוך לכך, קשר העורר, ביחד עם אחר (להלן : אלמוני ) ועם אחר נוסף (להלן: פלמוני ) קשר לפצוע אדם (להלן: היעד ), לגרום לו חבלה חמורה שלא כדין או לפגוע בו שלא כדין בקליע, וזאת בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה. הקשר נקשר לבקשתו של פלמוני, על רקע סכסוך שהתגלע בינו לבין היעד. לשם ביצוע זממם הצטיידו העורר ואלמוני באופנוע גנוב שלוחית הזיהוי שלו זויפה, ובאקדח גנוב אותו עטפו השניים במגבת והטמינוהו באופנוע. בקבלם את האופנוע והאקדח, היו השניים מודעים לדבר השגתם בפשע. לאורך מספר חודשים בשנת 2008 תרו העורר ואלמוני אחר היעד בעיר מגוריו, תוך שהם רוכבים על האופנוע הגנוב, ותמונתו של היעד עמם. במועד כלשהו בחודש יוני 2008 או בסמוך לכך, בעודם רוכבים על האופנוע בעיר מגורי היעד, הבחינו העורר ואלמוני באדם שסברו כי הוא היעד. משכך, ירד העורר מהאופנוע כשהוא נושא עמו את האקדח במטרה לפגוע ביעד, התקרב לאדם הנ"ל ושוחח עמו. משנוכח העורר כי אין מדובר ביעד, שב אל האופנוע והשניים עזבו את המקום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. במסגרת בקשתה, טענה המשיבה כי קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, הכוללות, בין היתר, את עדותו העקבית והמהימנה של אלמוני, לרבות במסגרת עימות עם העורר ובפני מדובב בתא המעצר. עוד טענה המשיבה כי אופי העבירה וחומרתה הרבה מהווים סכנה, הן לשלום הנפגע, הן לשלומם של אזרחים תמימים, והם מקימים עילה למעצר העורר. העורר בתגובה חלק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו וטען כי אלמוני ביקש להפליל אותו כדי למלט את עצמו מהפרשה, וכי ממילא אין באמרותיו כל ראיה המצביעה על כך שהוא ביקש לפגוע ביעד. עוד טען הוא כי בתיק מצוי חומר חקירה, שנטען לגביו כי הוא חסוי, שיש ביכולתו לכרסם בראיות הלכאוריות נגדו, ושלא נמסר לידיו על-ידי המשיבה.

3.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי) קיבל את בקשתה של המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט מצא כי לא היה בטענות העורר כדי לכרסם בראיות שהציגה התביעה, היוצרות סיכוי סביר להרשעתו. עוד פסק בית המשפט כי מסוכנותו של העורר נלמדת ממעורבותו הלכאורית בעבירות נשוא כתב האישום, הכורכות עימן יסודות של אלימות מן הסוג החמור, העושה שימוש בנשק חם, גם אם אלה לא גבו קורבנות במקרה הנוכחי.

4.

בעקבות עריכת הסדרי טיעון עם אלמוני ופלמוני במסגרתם צומצמו סעיפי האישום נגדם ונגזרו עליהם עונשים מקלים, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר במעצרו. במסגרת בקשתו יצא הוא נגד הימנעות התביעה מלמסור לידיו חומר חקירה, הפוגעת, לדידו, ביכולתו להגיב לטענות התביעה בנוגע לקיום ראיות לכאורה נגדו. עוד טען הוא כי הסדרי הטיעון של המעורבים האחרים בפרשה מלמדות כי דברי התביעה בדבר מסוכנותו, המציגים אותו כ"שכיר חרב"- אין להם על מה להתבסס. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאחר שמצא כי אין בטענות העורר משום נסיבה חדשה. מכאן הערר.

5.

במסגרת עררו טוען העורר, כי שגה בית המשפט כשמצא לעצרו עד תום ההליכים ולדחות את בקשתו לעיון חוזר בהחלטה זו. לדבריו, לא קיימות בתיק ראיות לכאורה המצביעות על אשמתו בעבירות שיוחסו לו. לפי גרסתו של העורר, בתחילת האירועים הוא אכן עסק ביחד עם אלמוני ובשליחותו של פלמוני, באיתורו של היעד, ואולם זאת אך בשל חוב שחב היעד לפלמוני, שלא על מנת לפגוע בו ושלא בניגוד לחוק. באותה עת, טוען העורר, הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת כי האופנוע בו רכב היה גנוב וכי הוטמן בו אקדח, כשם שעולה מחומר הראיות. לטענתו, מעצרו נעשה אך מכוח עדותו היחידה ורבת הסתירות והפירכות של אלמוני, האחראי האמיתי לעבירות, המהלך עתה חופשי. גרסה זו, גורס העורר, הינה רווית פערים וסימני שאלה, והיא ניתנה על-ידי אלמוני כדי למלט את עצמו מאשם, ונסתרה על-ידי דבריו של אלמוני עצמו וכן בעדותו של המדובב שהוכנס לתאו. לדברי העורר, אין לתת אמון בדברים אלה, על רקע עדות המדובב לפיה אלמוני סיפר לו כי ערך "חזרות" בהן התאמן על תשובותיו לטענות שיעלו נגדו המעורבים השונים בפרשה במסגרת עימות שייערך ביניהם, ועל רקע אמירות שונות של אלמוני, שהופרכו. לדברי העורר, הטענה המרכזית נגדו, לפיה במהלך רכיבתם המשותפת של אלמוני ושלו על האופנוע בעיר מגורי היעד, הוא ירד מן האופנוע חמוש באקדח בחושבו כי מדובר ביעד, נסמכה אך על דברי המדובב בעל-פה, אותם שמע מאלמוני, ולא העלה עלי כתב, ומכאן שאין ליחס לה משקל. עוד בשאלה הראייתית, מוסיף העורר וטוען כי התנהלות המשיבה בעניינו פוגעות בזכויותיו הבסיסיות כנאשם. לדבריו, תעודת חיסיון הוצאה בתיק רק כעבור כארבעה חודשים מיום הגשת כתב האישום, והיא מתייחסת רק לחלק קטן מן החומר. לטענתו, לא ניתן כלל להבין מן התעודה מהו היקף החומר, הגלוי והחסוי, מהי משמעותו ומה הוא כולל בתוכו, ובדבר יש כדי לפגוע בהגנתו ולמנוע ממנו לבסס את גרסתו בדבר אי הימצאן של ראיות לכאורה נגדו. את טענותיו חותם העורר בהצביעו על כך שהוא טרם קיבל את רשימת חומר החקירה שנאסף בעניינו, וזאת בניגוד לדין.

לצד הדברים האלה, מוסיף העורר כי הסדר הטיעון אותו דחה, שנחתם לבסוף עם שני המעורבים האחרים בפרשה, מצביע על היעדר מסוכנותו, שהרי ברי כי לו ניאות העורר לחתום על ההסדר היה מושת אף עליו עונש מקל כזה שנגזר על האחרים ולא הייתה עולה עוד טענה כי נשקפת ממנו סכנה. עוד טוען הוא כי בגזירת עונש כה מקל על המעורבים האחרים תוך הותרתו במעצר יש משום אפליה קשה. לדבריו, התנהלות הדברים בתיק יוצרת מצב בלתי אפשרי לפיו העורר, שלא הסכים להסדר הטיעון שהוצע לו היות שידע בלבו כי הוא חף מפשע, נענש על כך בשלילת חירותו, בעוד הנאשמים האחרים, שהפרקליטות ראתה להגיש נגדם כתבי אישום בעלי אופי דומה, ושהסכימו להסדר הטיעון, נהנים מעונש מופחת באופן משמעותי.

6.

את מסכת טענותיה פותחת המשיבה בהתייחסות לטענות העורר בנוגע להתנהלותה בתיק. לדבריה, טענות בנוגע לחיסיון ראיות, אין מקומן בהליך זה וניתן להעלותן בהליך העיקרי בפני בית המשפט שלדיון. עוד טוענת היא שזה מכבר הועבר לעורר מרבית החומר הגלוי בעניינו, ואילו רשימת חומר החקירה נערכת בימים אלה על-ידה והיא תועבר לעורר בהקדם. באשר לראיות גופן, טוענת המדינה, כי יריעת המחלוקת בין הצדדים, צרה היא, באשר אין חולק כי העורר נטל חלק בחיפוש אחר היעד על פי בקשתו של פלמוני וכי החיפוש נעשה תוך כדי רכיבה על אופנוע במשך שבועות מספר. לדברי המדינה, גדר המחלוקת מתמצה בשאלה אם העורר היה שותף להשגת האופנוע והאקדח, ואם היה מודע להימצאותו של האקדח על גבי האופנוע בעת שאלמוני והוא רכבו עליו בחפשם אחר היעד. לטענת המדינה, אם אמנם יוכח כי הוא היה מודע לקיום האקדח, לא ניתן יהיה לטעון כי הוא לא הבין את משמעות ותכלית הימצאותו של האקדח ברשות השניים. בהקשר זה מציינת המדינה, כי קיימים ממצאים אובייקטיביים התומכים בגרסתו המפלילה של אלמוני, ובהצטרפם של אלה לעדותו של אלמוני, שלא נפלו בה סתירות מהותיות, מתגבשת תמונה ראייתית לכאורית ברורה הקושרת את העורר לעבירות המיוחסות לו. עוד מוסיפה היא כי הסתירות בגרסתו של אלמוני, עליהן מצביע העורר, אינן נוגעות לסוגיות מרכזיות בעדותו, הן מתייחסות בעיקר לחלקו של אלמוני באירועים, ויש להעריכן על רקע עמידתו של אלמוני עצמו בפני הגשת כתב אישום נגדו. את דבריה בסוגיה הראייתית חותמת המדינה בהזכירה כי מהימנותם של עדים, אין מקומה להיבחן בערכאה זו, ומכאן שעל רקע גרסתו הברורה והעקבית של אלמוני, שנתמכה בראיות נוספות, יש לדחות את טענות העורר בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה נגדו.

פאן אחר של טענות המדינה עניינו בהסדר הטיעון שהוצע לעורר בטרם הוגש נגדו כתב אישום, שנחתם בסופו של יום עם אלמוני ועם פלמוני. לדבריה, ההסדר שהוצע לעורר התאים לנקודת הזמן שבה הוא הוצע והוא נבע מאילוצים שאינם קשורים לעוצמת הראיות בתיק או לשאלת מסוכנותו של העורר שהייתה ונותרה חמורה ומובהקת. אילוצים מעין אלה, גורסת המדינה, מחייבים את המדינה להגיע מעת לעת לפשרות כואבות, וכך קרה גם במקרה דנן. עוד טוענת היא כי אי נכונותו של העורר לחתום על הסדר טיעון מהווה שוני רלוונטי בינו לבין המעורבים האחרים בפרשה, השולל את טענת האפליה ביניהם, וכי אי נכונות זו מצביעה על היעדר חרטה מצדו. את דבריה חותמת המדינה בטענה כי מתן משקל מכריע לנכונותה להגיע להסדר טיעון בעת בחינת מסוכנותו של העורר, עשויה לשמש תקדים מסוכן ולהביא לכך שכל הסכמה מצדה במסגרת משא ומתן תיתפס כנקודת מוצא בנוגע לחומרת המעשים שהיא מייחסת לנאשם פלוני.

7.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שצורף ותהיתי על קנקנן של טענותיהם השונות של הצדדים, מצאתי שלא לקבל את הערר. חומר הראיות כולל גרסה ברורה שניתנה על-ידי אלמוני שהיה שותפו של העורר, בפני מדובב. כשם שקבעה הפסיקה פעמים רבות, לצד הקשיים הכרוכים בעדות בפני מדובב והזהירות שיש לנקוט ביחס אליה, המציאות מלמדת כי פעמים רבות נוטה חשוד לפתוח את סגור ליבו בפני מי שעצור עמו ולומר באוזניו דברי אמת הנאמנים לאירועים שהתרחשו בפועל (ראו ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 405, 411 (2001); ע"פ 7951/98 ולנסיה נ' מדינת ישראל

( לא פורסם, 5.4.01); ע"פ 1354/03

דקר נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נח(2) 83, 90-89 (2004)). במצב דברים זה, מצטמצם איפוא החשש כי הדברים שיצאו מפיו של אלמוני בשוחחו עם המדובב נועדו אך לחלצו מאחריות לאירועים ולהסיט את האשם לעבר העורר. איני סבורה כי הסתירות עליהן הצביע העורר בגרסתו של אלמוני שומטות את הקרקע מתחת לאמור בה. כזכור, בחינת מהימנות הראיות אינה נתונה לבית המשפט הדן בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. עמד על כך השופט מ' אלון ב ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1), 6, 11-10(1983) (להלן: עניין סגל ), בציינו כי-

"בית המשפט - בשלב זה של דיון במעצר - אינו יכול לבדוק את מידת מהימנותם של העדים מוסרי ההודעות, שהרי החומר המובא לפניו הוא בכתב, ולמוסר ההודעה לא נערכה חקירה נגדית. מה שעל בית המשפט להחליט הוא, אם לכאורה יש בו, בכלל החומר שלפניו, על פניו, משום הוכחה לכאורה כאמור. קיומו של חשש בדבר מהימנותו ואמינותו של חומר הראיות אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה, אלא אם קיימות סתירות או פירכות הגלויות על פניהן או אם קיימים בהצגת הדברים ובהגיונם ליקויים בסיסיים, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר" (ראו גם בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145 (1996)).

כאמור, עיון בגרסתו של אלמוני, שחלקים מתוכה נתמכו על-ידי דבריו של העורר עצמו אשר צמצם את גדר המחלוקת לנקודה ספציפית, מעלה כי אין מדובר בגרסה משוללת יסוד על פניה. כזכור, הדרישה בדבר קיומן של ראיות לכאורה אינה מקימה חובה לבחון האם מתעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם. כל שנדרש בשלב זה הוא בחינה אם יש בנמצא סיכוי סביר כי גיבושן ועיבודן של הראיות הגולמיות במהלך המשפט, והעברתן בכור ההיתוך של ההליך הפלילי, לרבות בחקירות נגדיות, יהפכן לראיות רגילות, שיש בהן כדי לבסס את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (ראו למשל בש"פ 3240/06 אילוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.06)). הראיות הגולמיות שהצטברו נגד העורר עומדות לטעמי ברף ראייתי זה ועל-כן לא ראיתי להתערב בקביעת בית משפט קמא כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

8.

שאלה נוספת עליה השתית העורר את עררו, עניינה בהסדר הטיעון שהוצע לו ושנחתם עם שותפיו, המהווה לטעמו אינדיקציה להיעדר מסוכנות. אכן, הסדר טיעון והעונש הנגזר מכוחו אמורים לשקף איזון ראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים, ובכלל זה קיומו של יחס סביר בין אחריות לעונש, לבין אינטרס הציבור (ראו ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002)). עם זאת, האינטרס הציבורי עשוי לכלול לעיתים שיקולים שונים, כגון יעילות, חסכון במשאבים והגנה על עדים, החורגים מאופיים האמיתי של המעשים שיוחסו בתחילה לנאשם ואינם ממצים עמו את מלוא הדין (בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה , סעיף 45 לפסק דינו של השופט א' לוי (לא פורסם, 26.2.08)). שיקולים אלה, המבטאים את האינטרס הציבורי במובנו הרחב, אינם מאפשרים לגזור מעונש שהושת במסגרת הסדר טיעון, הנושא עמו בדרך כלל רכיב של הקלה בעוצמות משתנות, מסקנה מכרעת בדבר החומרה הראויה לעבירות שבוצעו על-ידי נאשם, ובדבר מידת המסוכנות שיש לייחס לו. נכון הוא כי אפשר שתועלה בהקשר זה, כשם שאירע במקרה דנן, טענה לחוסר שוויון בין שותפים לביצוע עבירה שמצבם דומה, בשל רמה שונה של ענישה שננקטה כלפי אלו עימם נחתם הסדר טיעון (ראו למשל בש"פ 1533/99 אלעסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.99); עניין סגל , בעמ' 14)). עם זאת, עקרון השוויון עניינו במתן יחס שווה לבני אדם אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש שהם רלוונטיים לאותה מטרה (עניין סגל , שם). הנאשמים בענייננו, הבדל של ממש עומד ביניהם, באשר שניים מהם מצאו להגיע להסדר טיעון במסגרתו נטלו אחריות על מעשיהם, גם אם במידה פחותה, ואילו השלישי, הוא העורר שבענייננו, נמנע מלעשות כן. כשם שנקבע בפסיקה-

"עסקת טיעון אינה אופציה הניתנת למימוש בכל עת לפי רצון הנאשם. משבחרו העותרים לחזור בהם מעסקת טיעון (...) וגילו כי עשו מקח טעות, אין להם להלין אלא על עצמם" (דנ"פ 5035/99 דורפמן נ' מדינת ישראל סעיף 5 לפסק הדין (לא פורסם, 23.1.00)).

אכן, משדחה העורר את הסדר הטיעון שהוצע לו, אין הוא "קונה" זכות כי העונש שייגזר עליו יעלה בקנה אחד עם זה שהוצע לו במסגרת ההסדר או עם זה שנגזר על מי שכן חתם על ההסדר. ויודגש, אין מדובר ב"עונש" המוטל על הנאשם בגין דחייתו את ההסדר, אלא בחזרה אל בחינה טהורה של מידת המסוכנות הנשקפת מן העורר על רקע המעשים שביצע - עתה תוך אי לקיחה בחשבון של שיקולים שהיו רלוונטיים למועד החתימה על הסדר הטיעון ואינם רלוונטיים עוד. המעשים המיוחסים לעורר בענייננו, שעשויים היו להוביל לפגיעה חמורה באדם באמצעי אלימות, נושאים על גבם מידה רבה של מסוכנות. מידה זו מתעצמת לאור נסיבות המקרה, במסגרתן, לפי כתב האישום, תר העורר אחר אדם אותו לא הכיר, ונגדו לא היה לו דבר, בשליחותו של אדם אחר ובעבור תמורה. עובדות אלה מצביעות על מסוכנות כללית המשתקפת מן העורר והן מצדיקות כי יוחזק במעצר במהלך משפטו.

דין הערר להידחות איפוא.

לפני סיום יצוין, כי הדיון בערר זה נערך בדלתיים סגורות לאור הרגישות הכרוכה בו. אשר על-כן ועל אף שמצאתי כי אין מקום לאסור את פרסום החלטתי זו, ראיתי להשמיט ממנה פרטים שיהיה בהם כדי לזהות את המעורבים באירועים נשוא התיק.