בש"פ 3803/09 אחמד עזונה נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר בבש"פ 3803/09 (להלן: העורר 1 ) והעורר בבש"פ 3928/09 (להלן: העורר 2 ) (שניהם יחד, להלן: העוררים ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). לפי עובדות כתב האישום, במועד שאינו יודע החליטו העוררים להמית אחד, עלי בן סלאח עודה (להלן: עלי ) על רקע סכסוך דמים בין משפחותיהם של העוררים לבין משפחתו של עלי, אשר אילץ את עלי ואביו לגלות ממקום מגוריהם שבג'לג'וליה ולעבור לעיר אחרת. ביום 19.12.08 הגיע עלי לבית משפחתו שבג'לג'וליה. בסביבות השעה 17:30 אסף אותו אחד ממכריו ברכב, והשניים נסעו הלוך ושוב ברחבי ג'לג'וליה כשהם מאזינים למוסיקה. דבר הגעתו של עלי לג'לג'וליה

נודע לעוררים. כן נודע להם כי הרכב בו שהה עלי עתיד לחלוף בקרבת מקום מגוריו של העורר 2. לאור הדברים האלה, ומכוח החלטתם להמית את עלי, הגיע העורר 1 לבית מגוריו של העורר 2, והשניים יצאו מהמקום כשהם רעולי פנים ומצוידים בכלי נשק. העוררים ארבו לעלי תוך שהם מתחבאים בסמוך לכביש שבקרבת מקום מגוריו של העורר 2 וממתינים לבואו של הרכב למקום. עם הופעתו של הרכב, הגיחו העוררים ממקום מחבואם והחלו יורים לעבר עלי שישב במושב האחורי של הרכב, באמצעות כלי הנשק. בניסיון להימלט, יצא עלי מהרכב אך הירי לעברו ולעבר הרכב נמשך. בתום האירוע, נמלטו העוררים מן המקום ישירות לבית מגוריו של העורר 2 ומשם נמלט העורר 1 לביתו. בגופו של עלי פגעו תשעה קליעים כתוצאה מן הירי, דבר שגרם למותו.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו, בחן בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) את חומר הראיות שהצטבר בתיק. כך, עמד בית המשפט על דברים שנאמרו על-ידי שני עדי ראייה להתרחשויות, איימן יעקוב בן ה-14 (להלן: איימן )

ועדנאן ג'יוסי (להלן: עדנען ), שאף הוא קטין, ומצא כי בין הודעותיהם קיימת התאמה בפרטים רבים ומרכזיים, ובכלל זה בדבריהם כי הרצח בוצע על-ידי רעולי פנים; כי הרוצחים עטו מסכות עם חורים המיועדים לעיניים ולפה; כי הרוצחים לבשו חולצות שחורות; כי הם הגיעו מכיוון המסגד; וכי הלכו לאחר האירוע לכיוון ביתו של העורר 2 שנמצא במרחק קצר מהמקום. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי העובדה שלא קיימת זהות מלאה בכל הפרטים אינה פוגמת במסקנה כי השניים ראו את אותו אירוע, והיא נובעת מן העובדה שאיימן ראה את האירוע מתחילתו ועד סופו ואילו עדנאן לא ראה את האירוע במלואו, ומאופיו הדינאמי והמהיר של האירוע. עוד הוסיף בית המשפט כי הודעותיהם של איימן ועדנאן עולות בקנה אחד גם עם דו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית. בהתייחס לטענות בנוגע לסתירות בגרסתו של איימן ולאפשרות שהוא אמר את דבריו רק לאחר שהופעל עליו "מסע הפחדות" על-ידי החוקרים,

קבע בית המשפט כי בטרם מסר איימן את גרסתו המפלילה הוא מסר מספר גרסאות בהן טען כי לא היה בזירת האירוע, אלא שבכל פעם כשהתברר שגרסתו אינה עומדת במבחן ההיגיון והעובדות- הוא עבר לגרסה אחרת, עד שהגיע לבסוף לגרסה "המפלילה". עוד קבע בית המשפט כי איימן חזר על גרסתו "המפלילה" פעמיים, בהפרש של שבועיים, חרף התנגדות הוריו שניסו בכל כוחם למנוע ממנו לשוב ולמסור גרסה. בית המשפט הוסיף והתייחס לסתירות נוספות שנטען שקיימות בעדותו של איימן, אך לא ראה בהן כדי לפגום בעדות. בית המשפט קבע כי גרסתו של איימן הינה גרסה מפורטת ורוויה בפרטים, חלקם מוכמנים; כי איימן נעדר מניע להפליל את העוררים; כי הממצאים האובייקטיביים מן הזירה תואמים את גרסתו של איימן ומהווים חיזוק לגרסתו; וכי גרסתו תואמת את זו של עדנאן. לבסוף ציין בית המשפט כי אין לבחון בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים את מהימנותם של עדים, וכי כל שנקבע בשלב זה הוא משקלן של הראיות, בשים לב לסבירותן ועל סמך השוואתן עם ראיות אחרות. אשר על-כן, ולאור המסוכנות הנלמדת מן המעשים והחשש משיבוש הליכי משפט, אותם, לפי קביעת בית המשפט, לא ניתן לאיין בדרך של חלופת מעצר, הורה בית המשפט על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

3.

במסגרת עררו, טוען העורר 1, כי שגה בית המשפט בקובעו כי גרסתו של איימן הינה עדות שניתן להסתמך עליה לצורך הרשעה, זאת על רקע היותה הפכפכה, חסרת היגון ורווית סתירות. כך מצביע העורר 1 על כך שבחקירתו הראשונה במשטרה, הכחיש איימן כי היה עד לאירוע הרצח וציין כי שהה באותה עת בבית חברו ולא יצא משם, וכי רק לאחר מכן עת התאספו במקום אנשים, הוא עבר במקום האירוע ושמע לראשונה אודותיו. לדבריו, עיון שטחי בתמלילי חקירותיו של איימן במשטרה מראה כי שינוי גרסתו לגרסה הכוללת פרטים מפלילים נגד העוררים, נבע מאיום מפורש שהופנה אליו כי יושלך לתא המעצר אם לא ימסור עדות מפלילה נגד העוררים, ואם לא יספר כי היה עד ראיה לאירוע מתחילתו ועד סופו. איום זה, טוען העורר 1, אפשר לחוקרי המשטרה להתייחס אל איימן רך השנים כ"חומר ביד היוצר". עוד מוסיף העורר 1 כי אף אם לא איומי החוקרים הם שהובילו את איימן להפליל אותו אלא סיבה אחרת, בחינה מדוקדקת של אמירותיו של איימן בעת חקירתו, מעלה חשד של ממש כי הוא אימץ לגרסתו שמועות שהתרוצצו בכפר אודות אירוע הרצח בלא שראה אותן ממקור ראשון.

4.

לצד זה עומד העורר 1 על שורה ארוכה של ראיות הסותרות, לטענתו, את דבריו של איימן. כך, הכחיש העד מחמד עזונה (להלן: מחמד ) את גרסתו של איימן לפיה העורר 1 ביקש מהעד לעלות לביתו היות שעתיד להתרחש במקום "ירי או בלגאן"; מספר צילומי וידאו וכן עדות, סותרים את גרסתו של איימן לפיה העורר 1 החליף את חולצתו הלבנה לחולצה שחורה לאחר שלחש דבר מה למחמד ולאחר שהגיע לפתח ביתו אדם בשם תייסיר מדאח; גרסתו של איימן כי הוא צפה בהתארגנות לרצח ובירי בעת שעמד בפתח מכולת המצויה באזור אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של בעל המכולת, ואינה עומדת במבחן ההיגיון לאור המרחק בקטן שבינו לבין היורים במקרה שכזה; דבריו של איימן כי הן העורר 1 והן העורר 2 החזיקו בנשק נסתרה על-ידי עדנאן שהובא, כאמור, לעדות על-ידי התביעה, ולדעת העורר 1 - עדותו מהימנה; דבריו של עדנאן בדבר כתובת בולטת על חולצתו של אחד מהיורים כלל לא נזכרה על-ידי איימן שהציג תיאור חזותי שונה בנוגע ללבושם; חוות דעתו של איש מעבדת הנשק לפיה באירוע הרצח בוצע ירי מכלי נשק אחד, ולבטח לא בוצע ירי מרובה, סותרת את התיאור העובדתי שנמסר על-ידי איימן, שדבריו לגבי הצד ממנו בוצע הירי נסתרים גם על-ידי דו"ח המעבדה הניידת, על-ידי טבלת מיקום מציאת התרמילים והקליעים שערכה המשטרה ועל ידי דו"ח הפתולוג; טענתו של איימן כי עלי הצליח לצאת מהרכב ולזעוק לעזרה הינה בלתי אפשרית ובלתי הגיונית לאור תיאור הירי על-ידו, והיא נסתרה על-ידי ממצאים אובייקטיבים שונים ועל-ידי עדותו של עדנאן; גרסתו של איימן כי בעת הירי ישב ברכב אדם בשם סיראט ענתר נסתרה על-ידי עדותו של ענתר עצמו, ועל-ידי כל העדויות בתיק; ולבסוף, טענתו של איימן כי נהג הרכב, פארס אלעביד, נורה אף הוא על-ידי רעול פנים ונפצע כתוצאה מכך, נמצאה שקרית על-ידי המשטרה, ואין בהסבריו של איימן כדי ליישבה.

5.

לאור כל האמור, סבור העורר 1 שכבר היום ניתן לקבוע כי גרסתו של איימן, המהווה את העוגן עליו מושתת המעצר, לא תצלח את כור ההיתוך של ההליך המשפטי ולא תביא להרשעתו בסופו של יום.

לפיכך גורס העורר 1 כי יש לקבוע כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה נגדו בכתב האישום, ולחלופין להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

6.

העורר 2 יוצא אף הוא נגד עדותו של איימן עליה הושתת כתב האישום. לדידו, עדות זו טומנת בחובה שקרים בוטים, וכי מאופי העדות ברור כי היא נגבתה באמצעי הפחדה, לחץ ואיומים על העד ועל משפחתו. לדברי העורר 2, קיימת ראיה חד משמעית המוכיחה כי איימן לא היה כלל בזירת העבירה, אלא נכח בעת האירוע בבית חברו. לטענתו, המשיבה נתבקשה לגבות עדות בעניין זה, אך מיאנה לעשות כן, וההגנה נאלצה לחקור ולגבות את העדות בעצמה. עוד טוען הוא כי בניגוד לקביעת בית המשפט, עדותו של איימן נעדרה פרטים מוכמנים, והדברים שנאמרו בה היו ידועים לכל בני הכפר בו בוצע הרצח ועברו "מפה לאוזן". באשר לעדותו של עדנאן, טוען העורר 2 כי קיימת ראייה המוכיחה באמצעות עד אחר כי עדנאן כלל לא היה בזירת העבירה וכי גם עליו הפעילה המשטרה אמצעים בלתי חוקיים לגביית עדות שמפלילה לכאורה את העוררים. עוד גורס העורר 2 כי בית משפט קמא התעלם לחלוטין מטענת אליבי, שלא הופרכה, וגובתה בראיות המוכיחות כי העוררים לא היו במקום האירוע בעת התרחשותו, אלא היו בביתם. לדבריו, מצב שבו פוטר בית המשפט את ראיות ההגנה בקביעה כי אלו יתבררו בדיון בתיק העיקרי, ומאידך גיסא מקבל את ראיות התביעה כראיות לכאורה שדי בהן לצורך מעצר, אינו תקין ומצדיק התערבות. את דבריו חותם העורר 2 בצורך ליתן משקל לעברו הנקי ולעובדה שמעולם לא הורשע בפלילים.

7.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה, כי כתב האישום בתיק נסמך על עדותו המפורטת, הישירה והנדירה של

איימן בן ה-14, שנעדר כל מניע להפליל את העוררים, וראה את מהלך הירי מתחילתו ועד סופו.

לדבריה, המשטרה הגיעה אל איימן בעקבות מידע מודיעיני שנתקבל אצלה לפיו הוא היה עד ראיה ליריות, ומכאן שאיימן לא הגיע להעיד מיוזמתו, דבר המחזק את אמינותו. עוד טוענת המדינה כי עדנאן, אליו הגיעה המדינה על סמך עדותו של איימן, מסר הודעה המתיישבת עם מאפיינים מרכזיים בעדות של זה האחרון. לטענתה, עדותו של איימן כללה פרטים מוכמנים שנתמכו בראיות אובייקטיביות, ובכלל זה אמירתו כי האירוע נפתח בירי מצד שמאל לעבר הרכב בו נסע עלי, ובשבירת החלון האחורי בעקבות כך, תיאור המתיישב עם הממצאים; ואמירתו כי עלי ניסה להגן על ראשו באמצעות ידיו, עניין הנתמך במציאתו של אבק שריפה על ידיו של עלי לאחר האירוע. באשר לטענות בדבר סתירות בגרסאותיו של איימן טוענת המדינה, כי בתחילה ניסה איימן "לחלץ" את עצמו מזיקה לאירועים כדי להגן על משפחתו באמצעות מתן גרסאות שונות לפיהן לא נכח במקום בעת היריות. עם זאת, כשהתברר כי גרסאות אלו חסרות היגיון, מסר לבסוף איימן גרסה סופית שתוכנה אמת. לדבריה, יש מספר זיכרונות דברים המתארים כיצד אביו של איימן מתרה בו בצעקות לבל יעיז לספר את אשר אירע, וכיצד איימן מגיב בבכי. עוד בהתייחס לשאלה הראייתית, טוענת המדינה, כי בניגוד לטענת העוררים, לא נשללה האפשרות כי שניים מן הקליעים שפגעו בעלי נורו על-ידי כלי נשק שונה מיתר הקליעים, דבר התומך בדברי איימן כי כל אחד מן העוררים אחז בנשק. את דבריה בסוגיה זו חותמת המדינה בהזכירה את גילו הצעיר של איימן ועל רקע זה, את הסיכוי המוגבר כי לא זכר במדויק את כל מה שראה, דבר שעשוי להסביר את הקשיים בעדותו עליהם הצביעה ההגנה.

8.

לצד התייחסותה לעניין העדות, עומדת המדינה על קיומו של מניע לרצח בדמות הסכסוך המתמשך שבין משפחת העוררים לבין משפחתו של עלי בגין מעשה רצח קודם. עוד עומדת היא על סתירות גם בדבריהם של העוררים, ובכלל זה על התכחשותם של העוררים להיכרות ביניהם, שנסתרה על-ידי עדות חברתו של עלי לפיה השניים שהו יחדיו באילת.

9.

לאחר שעיינתי בתשתית הראייתית שצורפה ועמדתי על טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, מצאתי שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים. חומר הראיות כולל שתי עדויות הנושאות גרעין משותף איתן לעניין רצף האירועים שהביא למותו של עלי. אין חולק כי עדותו של עדנאן לא הצביעה על זהות היורים, שעטו על פניהם מסכות, אלא רק על שרשרת הפעולות שבוצעו למן הרגע שבו היה עד להם. עם זאת, לאור קווי הדמיון הברורים שבין העדויות, יש להתבונן בהן במאוחד וניתן להשלים את החסר שבעדותו של עדנאן באמצעות עדותו של איימן, שהחל צופה באירועים בשלב מוקדם יותר, בטרם כיסו היורים את פניהם. במובן זה, ההבחנה שניסה ליצור בא-כוח העורר 1 בדבר מידת האמון שיש לייחס לכל אחת משתי העדויות, מוקשה היא, זאת הן בשל הדמיון ביניהן; הן בשל כך שהמשטרה ידעה על היות עדנאן עד לאירועים רק מעדותו של איימן, שגם תיאר בפירוט את מקום עמידתו של עדנאן בעת התרחשותם; הן בשל כך שכמו איימן, גם עדנאן ניסה בתחילה להרחיק עצמו מן האירועים באמצעות גרסה אחרת, ורק כשהבין שהחוקרים יודעים כי זו אינה נאמנה לעובדות, מסר את הגרסה לפיה היה עד להם. אכן, גרסתו של איימן אינה נקייה מקשיים ואפשר שאלה ישפיעו על ההחלטה בתיק העיקרי האם הוכחה אשמתם מעל ומעבר לספק סביר. עם זאת, מעצם טבעו של הדיון בשלב המעצר עד תום ההליכים, עוצמת הראיות הנדרשת במסגרתו שונה מזו הנדרשת לצורך הרשעה. באין חקירות שיוכלו לעמוד על מידת האמינות שיש לייחס לעדויות הנבחנות בשלב זה, יש להסתפק בבחינה האם בראיות הגולמיות שבנמצא קיים פוטנציאל ראייתי שיהיה בו כדי לבסס את אשמת הנאשם, בסופו של ההליך, מעל ומעבר לספק סביר. מרכז הבחינה היא איפוא בפוטנציאל, וזה נבחן באמת מידה של סבירות, וטומן בחובו שאלות הסתברויות בדבר הסיכוי כי יהיה בכוחן של הראיות ה"אילמות", לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך, להוכיח את עובדות כתב האישום מעל ומעבר לספק סביר (ראו למשל בש"פ 3690/09 אלסוחא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.09) (להלן: עניין אלסוחא ); בש"פ 3809/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09)).

בענייננו, סבורה אני כי הקשיים המסוימים בגרסתו של איימן אינם פוגמים באופן מובהק בקו העקבי העולה ממנה, וכי אין בהם כדי לכרסם בנקודות המרכזיות עליהן עמד ובליבת העדות. בבחינת שאלה זו, אין להתעלם מגילו הרך של העד כמו גם מן הימים שחלפו בין האירוע לבין מתן העדות. כשם שציינתי בעניין אלסוחא , ניתוח המסכת הראייתית אינו יכול להיעשות במנותק מאופי העבירות שבנדון, מהחומרה הרבה הנובעת מהן ומן המסוכנות שיש לייחס למבצעיהן. בהצטרף עדותו של ענדאן לעדותו של איימן, ועל רקע היעדרו של מניע בקרבם להביא להפללת העוררים, וקיומו, לכאורה, של מניע אצל העוררים להביא למותו של עלי, סבורה אני כי די בחומר הראיות שבידי התביעה כדי לגבש פוטנציאל ראייתי שקיים סיכוי סביר שיתגבש בתום ההליך בבית המשפט שלדיון לכדי פסק דין מרשיע.

10.

נדמה שאין צורך להרחיב בדבר המסוכנות הרבה הכרוכה בעבירות המיוחסות לעוררים. עבירות אלה שדין המורשע בהן הינו מאסר עולם וזה בלבד, מקיימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996, אותה ניתן יהיה לסתור, ולהצדיק שחרור לחלופת מעצר, רק בנסיבות יוצאות דופן במיוחד (בש"פ 9073/08 מדינת ישראל נ' מטר (לא פורסם, 20.11.08); בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (1) 523 (1997)). נסיבות המקרה הנוכחי אינן מציבות את המקרה הנדון בשורת המקרים החריגים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר.

אכן, דרך ביצועה של העבירה שבנדון, לרבות הירי המתמשך והבלתי מתפשר שניקב את גופו של הקורבן פעמים רבות; משולחות הרסן הטבועה בה; התכנון שנעשה בטרם ביצוע; וכן המניע הנקמני, לכאורה, העומד ביסודה, מעידים כאלף עדים על הסיכון החמור הנשקף ממבצעיה. עוצמתו של סיכון זה לביטחון הציבור אינה מאפשרת את שחרור העוררים לחלופת מעצר והיא מצדיקה את מעצרם עד לתום ההליכים נגדם.

הערר נדחה.