בש"פ 6503/09 אחמד אבו קמיר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) שהורה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטים נגדו .

1.

נגד העורר ואדם נוסף (להלן: הנאשם ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; בריחה ממשמורת חוקית; ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. לפי עובדות כתב האישום, בליל 12.6.09 נעצרו העורר והנאשם אשר נסעו ברכבם, במחסום משטרתי, ונבדקו על-ידי השוטרים שאיישו את המחסום. בבדיקה מצא השוטר אריאל צידקי (להלן: השוטר ) שקית ובה כ-895 כדורי אקסטזי שלא לצריכה עצמית וללא היתר כדין. עם גילוי הסם, ניסה הנאשם לחטוף את השקית עם הסם מידו של השוטר. בעקבות מאבקו של הנאשם עם השוטר, נקרעה השקית והכדורים התפזרו. כאשר ראה השוטר כי השקית מכילה סם, הודיע לנאשם כי הוא עצור בגין החזקת סם והנאשם בתגובה פתח במנוסה מהמקום. או אז החל גם העורר לברוח מן המקום, אך כעבור זמן קצר הוא נתפס. השוטר השיג את הנאשם, אשר הניף את אגרופו במטרה לתקוף את השוטר, אולם זה האחרון הצליח להדוף אותו באמצעות גז פלפל. הנאשם תפס את בקבוק גז הפלפל כשהוא לוכד את ידו של השוטר הלוחצת על בקבוק התרסיס וסובב אותו לעבר פניו של השוטר. כתוצאה ממעשים אלה, נפגע השוטר בפניו מן הגז.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחיפה נעתר לבקשה והורה על המעצר המבוקש. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי להקים סיכוי סביר להוכחת עובדות כתב האישום ובמרכזה החזקה העובדתית, שלא נסתרה, כי הימצאותם של העורר והנאשם ברכב שבו נמצאו הסמים מלמדת כי השניים הם בעלי זיקה לסמים אלה. לפי קביעת בית המשפט, ניסיון ההימלטות של העורר מן הזירה; ניסיונו לסמן לנאשם בעת פגישתם במשטרה על קיומם של אמצעי צילום והקלטה סודיים בחדר שבו שהו השניים; והסתירות בעדותו מספקים תשתית של ממש הכוללת פוטנציאל ראייתי להרשעתו בתום ההליך. לאחר שעמד על קיומן של ראיות לכאורה, הרחיב בית המשפט בדבר החומרה הרבה הגלומה בעבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי היוצרת חזקת מסוכנות סטטוטורית. חרף כך, בחן בית המשפט אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר אך מצא כי לאור הימלטותו מן השוטרים ומה שנחזה להיות ניסיון לשיבוש החקירה ולתיאום בין הנאשם לבין העורר, אין מקרהו של העורר נכנס בגדר המקרים החריגים שבהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר בעבירות מעין אלה, והורה על מעצרו אף בלא הכנת תסקיר. על כך הוגש הערר שבפניי.

3.

במסגרת עררו, טוען העורר כי שגגה נפלה מלפני בית המשפט בקובעו כי יש בנמצא ראיות לכאורה בעוצמה מספקת למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. לדבריו, מספר עובדות מלמדות על חוסר זיקתו של העורר לאירועים ועל היעדר מודעות מצדו לרכיבים הפליליים שלכאורה ליוו אותם. כך, עומד העורר על כך שהרכב שבו הוסלקו כדורי האקסטזי נשכר על-ידי הנאשם ולא על-ידו; שהעורר כלל אינו מכיר ומעולם לא פגש את בעל הרכב; שלעורר כלל אין רישיון נהיגה; שהנאשם הוא שנהג בזמן העצירה לביקורת; שלא נמצאו טביעות אצבעות על השקית שהכילה את כדורי האקסטזי; ושלא נמצא כל ממצא אחר הקושר את העורר להחזקת הסמים. העורר מוסיף וטוען כי ממקום מושבו ליד מושב הנהג לא יכול היה לראות את שקית הסם אשר הייתה תחובה מתחת לכסא הנהג עד כי אפילו השוטר אשר הכניס ראשו מבעד לחלון אל תוך הרכב לא הצליח לראותה. עוד מוסיף הוא כי אין ללמוד מכך שהוא נמלט מן השוטרים על מעורבותו, שכן לו רצה בכך, יכול היה לברוח עוד קודם לכן בראותו את שיירת המכוניות הארוכה שנעצרה לפני המחסום המשטרתי, או בעת צאתו לברר את מספר תעודת הזהות שלו בשיחת טלפון עם אביו. לצד זה מזכיר העורר, כי משנתפס, לא עשה שימוש בכוח ולא ניסה להתנגד למעצר, וכי נמנע מלשמור על זכותו לשתוק ומייד בתחילת חקירתו מסר גרסה השוללת את מעורבותו בעסקת הסמים מכל וכל. לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט בקובעו שהתנועה שהוא ביצע במהלך ההפגשה המשטרתית בינו לבין הנאשם מחזקת את הראיות נגדו שכן, לטענתו, קשה ללמוד מתנועה זו דבר מה ולכל היותר ניתן להסיק ממנה כי הוא ביקש להורות לנאשם לשתוק, זאת על מנת להגן עליו, דבר שאינו קושר אותו לעבירת הסמים.

העורר מוסיף וטוען כי לאור נסיבותיו המיוחדות היה מקום להפנותו לקבלת תסקיר מעצר. לדבריו, אין הוא אלא צעיר בן 20, נעדר עבר פלילי, וחלקו בביצוע העבירות היה משני. במצב דברים זה, ובחלוף שלושה חודשים שבהם הוא עצור,

קיימת הצדקה, לכל הפחות, לשליחתו לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן על מנת שתיבדק אפשרות שחרורו לחלופת מעצר הולמת, כשם שנקבע בפסיקה ענפה של בית משפט זה.

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה כי קיימים סממנים הקושרים את העורר במישרין לעבירת הסמים המיוחסות לו. סממנים אלה כוללים, לדברי המדינה, בראש ובראשונה את הכמות הגדולה של הסמים שנמצאה ברכב שבו נכח בשעת לילה מאוחרת. סממן שני הוא ניסיון הימלטותו מן המשטרה שאירע בעת שהחל המאבק בין הנאשם לבין השוטר על שקית הסמים, שאז הבין העורר, כך לפי טענת המדינה, כי "נחשף" וכי עליו לברוח. סממן שלישי הוא סימונם ההדדי של הנאשם והעורר האחד לשני כי ישתקו, ולאחריו הכחשתם את כל המיוחס להם. סממן אחרון מצוי בסתירות שנמצאו בגרסתו של העורר בנוגע לשאלה מי שכר את הרכב ובנוגע לטיב יחסיו עם הנהג-הנאשם. לצד זה טוענת המדינה כי בניגוד לדברי העורר, שקית הסמים לא הייתה תחובה מתחת לכסא הנהג, אלא על גבי השטיחון שעליו מונחות רגליו. את דבריה חותמת המדינה בטענה כי לאור טיב העבירה וחומרתה, אין להסתפק בחלופת מעצר שכן בזו לא יהיה כדי לאיין את המסוכנות הגלומה בעורר.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בהחלטת הערכאה דלמטה, בפרוטוקול הדיון ובפסיקה שצורפה, מצאתי כי אין מנוס מדחיית הערר. לבו של הערר בטענתו של העורר כי לא הוצגו על-ידי התביעה ראיות הקושרות אותו לכאורה לעבירות המיוחסות לו. כידוע, בשלב זה שבו נבחנת אפשרות מעצרו של נאשם, אין בית המשפט נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש במשפט עצמו, קרי הוכחה מעל ומעבר לספק סביר. תחת זאת, די בשלב זה כי יוצגו על-ידי התביעה ראיות המקיימות פוטנציאל סביר להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי, לאחר שהראיות ה"אילמות" יעברו את כור ההיתוך של ההליך המשפט, ובכלל זה חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ו"יספרו" את האמת המשפטית (בש"פ 3928/09 עזונה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.5.09); בש"פ 3690/09 אלסוחא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.5.09); בש"פ 4567/09 בוניפד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.6.09). עיון בראיות שהוצגו בתיק זה מעלה לטעמי כי הן מקיימות רף ראייתי זה.

6.

העורר והנאשם נעצרו במחסום עת ישבו ברכב שבהמשך נמצאה בו שקית הסמים. מצב דברים זה יצר חזקה עובדתית כי השניים הם בגדר "מחזיקים" בסמים, משמע כי היו מודעים להימצאותה של שקית הסמים במקום שבו שהו ולהיותו של הסם מסוכן (ראו ע"פ 2510/92 סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.7.94); בש"פ 2726/02 מדינת ישראל נ' אבורשד (לא פורסמה, 29.3.02) יעקב קדמי ע ל פקודת הסמים המסוכנים 15 (2007)). חזקה זו יוכל העורר לסתור אם יצליח לעורר ספק סביר שמא לא הוא המחזיק בסם או שמא לא ידע הוא על היותו של הסם מסוכן (בש"פ

3921/04 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה 9.5.04)). אמנם, הסתרתה (במידה זו או אחרת) של השקית שאליה הוכנסו כדורי הסם, כמו גם היעדרן של טביעות אצבע על השקית והעובדה שהרכב נשכר רק על-ידי הנאשם, מרחיקה את העורר ממעורבות בעסקה עד כי במבט ראשון מתחיל לקנן ספק בלב שמא לא היה העורר, כשם שנטען שגרס הוא עצמו, אלא "טרמפיסט" ברכב, המשולל כל זיקה לשקית שנמצאה בה. אלא שלאחר המבט הראשון מגיע המבט השני, ובו מתגלים הימלטותו של העורר מן הזירה עת התגלע מאבק של שקית הסמים בין הנאשם לבין השוטר; ניסיונו של העורר לתאם עם הנאשם במבטים וסימנים גרסה משותפת; וכן סתירות שנמצאו בדבריו בנוגע לאירועים. התנהגויות אלו, לא זו בלבד שאינן סותרות את החזקה הקושרת את העורר לעבירות הסמים, אלא אף מחזקות ומבססות אותה, לכאורה, בראיות נוספות.

זאת ועוד. קשה לקבל את הסבריו של העורר כי הימלטותו מן הזירה נעוצה בבריחתו של הנאשם מן המקום. אכן, נוכח הסבר זה מייד מזדקרת התהייה: מה לו לעורר כי יימלט אך בשל התגוששות שהוא לא נטל בה כל חלק ולטענתו אף לא היה מודע לנסיבותיה? גם טענתו של העורר כי היה בידיו לברוח עוד קודם לכן אך נמנע מלעשות כן, אין בה כדי להצביע על דבר בהכרח, שהרי אפשר שקיווה בשלב זה כי הסמים שהיו מצויים ברכב לא ייתפסו. על כל פנים, אין בטענה זו כדי לסתור את הראיות הלכאוריות המלמדות כי העורר בחר לברוח בשל הסמים שנמצאו ברכב. טענתו של העורר כי בעובדה שלא השתמש בכוח ולא ניסה להתנגד למעצר יש כדי להחליש את ראיות התביעה כי היה שותף להחזקת סמים, אף היא אינה מתבקשת ממצב הדברים. ודוק: אם סבר העורר כי הוא נדרש להימלט מפני דבר מה, הרי שהעובדה שמשנתפס, לא ניסה להוסיף ולברוח, לאו דווקא מלמדת על הטעם הראשוני שבעטיו ראה לברוח. הוא הדין לגבי טענת העורר כי ביקש להגן על הנאשם ולכן סימן לו שלא לדבר. לשמע טענה זו מייד תעלה השאלה: מהו אשר ניסה העורר להגן על הנאשם מפניו? ואם היה העורר מודע לעניין שיש להתריע בפני הנאשם כי ישים מחסום לפיו לגביו, כיצד מתיישב הדבר עם טענתו כי לא היה מודע לרקע העברייני שביסוד הפרשה? שאלות אלו ואחרות מלמדות, לכאורה, כי לא עלה בידי העורר לסתור את החזקה כי אף הוא לכאורה היה למחזיק בשקית הסמים. נמצאנו למדים איפוא, כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו.

7.

על חומרתן המיוחדת של עבירות הסחר הסמים, השולחות את זרועותיהן החמקניות לכל עבר ומכלות כל חלקה טובה, ועל אופיין ההרסני לנאשם, לסביבתו ולחברה בכללותה עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל בש"פ 6439/09 אבו לבן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 16.8.09). לא לחינם, איפוא, נקבעה בעבירות אלה חזקה סטטוטורית כי מבצעיהן מסוכנים הם (ראו סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין פלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996). על רקע מסוכנות זו, לא ישוחררו, ברגיל, המעורבים בעבירות של סחר בסמים לחלופת מעצר, שכן קיים קושי ליתן אמון במי שהפיצו את בשורת הסמים בעבור בצע כסף, כי לא ישובו לעיסוקם זה, אם רק יתאפשר להם, ואפילו יוטלו עליהם תנאים מגבילים (ראו למשל בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.6.09)). נסיבותיו של מקרה זה חמורות במיוחד על רקע כמות הסם הגדולה שבה מדובר, טיבו של הסם וכן ניסיונו של העורר לברוח ולשבש מהלכי חקירה. לאור כל האמור, לא קיימת הצדקה לחרוג מן הכלל הרגיל, ויש להורות על דחיית הערר ועל מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.