בש"פ 6635/10 לואי מחארזה נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים, המייחס לו עבירות שונות שעניינן רכב, ובכלל זה גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; התפרצות לרכב בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין; פירוק חלקים מרכב, לפי סעיף 413ד(ב) לחוק העונשין; שימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיף 413ג לחוק עונשין; וכן עבירות של גניבה, והסגת גבול כדי לעבור עבירה לפי סעיפים 384 ו-447(א)(1) לחוק העונשין, ועבירה של שהייה שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) +1(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

2.

כתב האישום סוקר שלושה מקרים של התפרצויות לרכב, פירוק חלקים מתוכו ונטילתו במטרה לשלול אותו מבעליו שלילת קבע, שבוצעו, על-פי המיוחס, על-ידי העורר. לפי האישום הרביעי המיוחס לעורר, נכנס הלה לחצר בית, ונטל ללא הסכמה אופניים שהיו שם, כל זאת כשהוא שוהה בישראל שלא כדין. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ה' סילש ) סקר את חומר הראיות, ובכלל זה מעתקי טביעות אצבע של העורר שנמצאו על המכוניות נושא האישומים 2-1, שעות ספורות לאחר שניטלו מבעליהן על-ידי העורר. בית המשפט סבר כי טענת העורר כי לא היה במקום שממנו נגנבו המכוניות, ולא היה בתחומי מדינת ישראל במועדים הרלוונטיים, הינה בלתי סבירה שכן "כאשר מדובר בשני רכבים שונים אשר נגנבו באותו לילה, בפער שעות קטן, ובשני הרכבים נמצאו מעתקי טביעות אצבע, דווקא של אותו [עורר], הרי שיש בכך כדי ללמדני על קשר לכאורי, מבוסס בין האירועים לבין [העורר]". אשר לטענת העורר כי לא קיימת ראייה המוכיחה כי האופניים נושא האישום הרביעי נמצאו בתא המטען של הרכב נושא האישום הראשון, ציין בית המשפט כי בדו"ח המוצגים מיום 9.12.09 שנערך בחצריו של בעל הרכב נושא האישום הראשון, נרשם במפורש כי נמצאו במקום פרטי האופניים, אשר זוהו על-ידי המתלוננת באישום הרביעי. בית המשפט מצא כי יש באמור כדי לקשור את העורר גם לאישום הרביעי. באשר לאישום השלישי, קבע בית המשפט כי הגם שקיים קשר סיבתי בין האירועים נושא האישומים האחרים לבין גניבתו של רכב זה, באשר זה האחרון נמצא באותו מקום שבו נמצא הרכב נושא האישום הראשון, המעשה בוצע באותן שעות, והפעולות שבוצעו בכל אחד מן האירועים דומות, הרי שהראיות בנוגע לאישום זה הן בעלות חולשה ניכרת, ולא די בהן כדי להקים פוטנציאל סביר להרשעתו של העורר באישום זה.

אשר לקיומה של עילת המעצר, ציין בית המשפט כי מדובר בתושב אזור, שלגביו קיים חשש מוגבר להימלטות מאימת הדין. עוד עמד בית המשפט על עברו הפלילי המכביד של העורר בעבירות רכוש הנוגעות לרכב, ולכך שהוא לא אותר "בקלות", על אף שהדרישה לחקרו הועלתה חודשים ארוכים קודם לכן. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנותו של העורר. עוד קבע בית המשפט כי נוכח היקף האישומים ועברו של העורר, וכן על רקע עמדתו כי אין די בביטחונות כספיים כדי לאיין את המסוכנות האמורה, לא ניתן לשחרר את העורר, שאינו רשאי לשהות בתחומי ישראל, לחלופת מעצר בדרך של מעצר בית בישראל.

3.

העורר הגיש ערר על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט דחה את הערר לאחר שקבע כי לחובת העורר קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לכל המעשים נושא הערר, זולת אלה נושא האישום השלישי. עוד קבע בית המשפט כי על אף שמדובר בעבירות רכוש, קיימת עילת מעצר בעניינו של העורר בגין מסוכנות, זאת נוכח עברו הפלילי המכביד, המעיד עליו כי הוא רואה בעבריינות משום "דרך חיים". אשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי היות שמדובר בתושב הרשות הפלסטינית, קיים חשש טבוע להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות, ועובדה זו, כמו גם נסיבות העבירה ומיהות העורר מורים כי אין לשחררו לחלופת מעצר.

להחלטה זו מופנה הערר שלפניי.

3.

לטענת העורר, לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו. לדידו, הראיה היחידה הקושרת אותו למעשים הינה טביעות אצבע שנמצאו על חלקן החיצוני של המכוניות נושא האישומים 2-1, ולא בתוכן. עוד מוסיף העורר, כי מעתקי טביעות האצבע לא נלקחו באופן מיידי בזירת האירוע, אלא רק שעות לאחר מכן. לטענתו, אפשר שבעת גרירתן של המכוניות מן המקום על-ידי המשטרה, הן עברו דרך השטחים מעבר לקו הירוק, דבר שעשוי לספק הסבר למציאת טביעות אצבעותיו עליהן. בהתייחס לאישום הרביעי, מציין העורר כי הראיה היחידה הקושרת אותו למעשה הינה טביעת אצבע שנמצאה על האופניים; כי תלונת בעלת האופניים הוגשה רק כחודש ימים לאחר מציאתם; כי המתלוננת אינה נוקבת בהודעתה בתאריך הגניבה; וכי אין כל אינדיקציה לדרך שבה עברו האופניים עד שהגיעו לחניון שבאשקלון, והאם בדרכם לשם הוכנסו לתוך שטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. בצד האמור, כופר העורר בטענה כי היה בישראל בעת האירועים, ומציין כי הוא הודה ששהה בישראל שלא כדין למעלה מחודשיים לאחריהם. אשר לעילת מעצר, טוען העורר כי בית המשפט לא נתן דעתו לכך שבכל 8 החודשים שחלפו מאז ביצוע המעשים, הוא לא נחשד בביצועה של כל עבירת רכוש, וכי עילת המעצר היחידה שיכול וקיימת בעניינו היא זו של חשש להימלטות, שאף היא אינה מצויה ברף העליון של המקרים שבהם קיים חשש מעין זה, בשים לב לחלוף הזמן ולעובדה שהוא נעצר בביתו.

4.

המדינה מצביעה מצדה על טביעות האצבע שנמצאו על כלי הרכב נושא האישומים הראשון והשני, ועל האופניים נושא האישום הרביעי. לטענתה, טביעות האצבע ניטלו שעות אחדות לאחר מציאת כלי הרכב, ובנוגע לרכב נושא האישום השני- אף בזירה שבה הוא נמצא. נוכח כך, סבורה המדינה שיש לדחות את טענת העורר בדבר חלוף זמן ממושך עד לנטילת טביעות האצבע, ואת הטענה כי אפשר שכלי הרכב עברו בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית בעת שהועברו למוסך באשקלון. לדברי המדינה, העורר לא סיפק הסבר מניח את הדעת למציאת טביעות אצבעותיו על כלי הרכב, ואף ניסה להרחיק עצמו מן האירועים, כשטען כי מעולם לא היה במקומות שבהם הם נמצאו. המדינה מפנה לדו"ח התפיסה של הרכב נושא האישום הראשון, שבה מצוין דבר מציאת האופניים נושא האישום הרביעי בתא המטען. לדברי המדינה,

בעלת האופניים העידה כי דיווחה על דבר הגניבה רק בחלוף חודש משום שלא רצתה להטריד את המשטרה.

אשר לעילת מעצר, מציינת המדינה כי העורר הינו עבריין סדרתי בתחום גניבות הרכב, עברו הפלילי מכביד וכן תלויים ועומדים נגדו 2 מאסרים על תנאי ברי הפעלה. מטעמים אלה, סבורה המדינה כי קיימת נגד העורר עילת מעצר בגין מסוכנות. בצד זה, סבורה המדינה כי קיים חשש ממשי להימלטות מפני הדין, הן על רקע מגוריו בשטחי הרשות הפלסטינית, הן על רקע העובדה שניסה להימלט במועד שבו הגיעו כוחות הביטחון לעצרו.

5.

דין הערר להידחות. במוקד הערר עומדת שאלת קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את העורר לאישומים המיוחסים לו בכתב האישום. ראיות לכאורה – אין דינן כדין הראיות שעל בסיסן משתית בית המשפט את הכרעתו בסופו של דיון. כל שנדרש מן התביעה בשלב הלכאורי הוא שיוצגו ראיות גולמיות הטומנות בחובן פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (ראו למשל בש"פ 6503/09

אבו קמיר נ' מדינת ישראל , סעיף 5 (לא פורסם, 30.8.09); בש"פ 2934/10 קוראען נ' מדינת ישראל, סעיף 7 (לא פורסם, 26.4.10)). במקרה שלפנינו עמדה התביעה ברף הנדרש.

6.

שתיים משלוש המכוניות שנתפסו על-ידי המשיבה נשאו עליהן את טביעות האצבע של העורר, וכמוהן גם זוג האופניים. כפי שנקבע בפסיקתנו, טביעת האצבע משמשת ראיה מספקת להימצאותו של בעליה בזירת העבירה ולקיום מגע בינו לבין החפץ שעליו הוא מתגלה. אם חפץ זה קשור בביצוע העבירה – עשויה טביעת האצבע להביא להרשעת בעל הטביעה במעורבות בביצוע העבירה, אף כראיה יחידה, אלא אם בידיו לספק הסבר סביר, המיישב את הממצא עם חפותו או עם קיום ספק באשמתו (ראו ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל , סעיף 14 (לא פורסם, 28.5.07); ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל , סעיף 18 (לא פורסם, 9.1.06); ע"פ 4471/03 קריספין נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 277, 285 (2004); יעקב קדמי על הראיות 1245 (2009)). טביעות האצבע של העורר שנמצאו על שתי המכוניות והאופניים מגבשות, אפוא ראיות לכאורה הקושרות אותו לגניבת המכוניות נושא האישומים.

7.

כאמור, העורר טוען כי אפשר שכלי הרכב נגנבו ע ל-ידי אחר, ושטביעות אצבעותיו נמצאו עליהם בשל מגע מקרי שהתקיים בינו לבין כלי הרכב כשאלה עברו בשטחי הרשות הפלסטינית, בדרך למוסך באשקלון. טענות אלה יש לדחות, הן נוכח אופיין התיאורטי והבלתי סביר של הטענות (ראו ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(4) 309, 316 (1982)), הן נוכח זאת שטביעות האצבע נושא האישום השני ניטלו מן הרכב במקום הימצאו בתוך תחומי הקו הירוק, ומכאן שאף לו הנחנו כי כלי הרכב עברו בשטחי הרשות הפלסטינית בדרכם לאשקלון, לא היה בדבר כדי להשליך על זהות מי שבא במגע עם הרכב השני קודם לכן. אין בידי העורר להיבנות, אפוא, מהיותו של הרכב "חפץ נייד", דבר שעשוי בנסיבות מסוימות להחליש את משקלן של טביעות האצבע (ראו ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 460, 474 (1998)), שכן, אין בנמצא סברה הגיונית, שתסביר את הימצאות טביעות אצבעותיו על גבי שני כלי רכב שנגנבו מבעליהם באותו ערב ונמצאו במקומות שונים (ראו בש"פ 1171/09 מאהד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.09). עוד יש לדחות את הטענה כי חלף זמן ניכר מאז שהוטבעו טביעות האצבע על כלי הרכב ועד למציאתן על-ידי המשטרה. כפי שעולה מחומר הראיות, בעלי כלי הרכב הגנובים דיווחו כי ראו לאחרונה את מכוניותיהם בערב אירועי הגניבה. טביעות האצבע נבדקו על-ידי המשטרה בסמוך לאחר מכן, ולכל המאוחר במוסך באשקלון, לאחר שעות ספורות. מדובר, אפוא, בפרק זמן קצר ביותר, שאין בו כדי לפגום בתוקפן הראייתי של טביעות האצבע (השוו ע"פ 5826/93 גבאי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.1.95); ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 441, 448-447 (1989), שבהם נתקבלה טביעות אצבעות ש"גילן" עמד על פרק זמן שבין שבועות אחדים לחודש).

סיכומו של דבר - חומר הראיות לכאורה מצביע על קיומו של סיכוי סביר להרשעה, וכפי שנקבע גם על ידי הערכאות דלמטה, קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים.

8.

העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות רכוש. עבירות מעין אלה אינן מקימות עילת מעצר מעצם טיבן, ולא קיימת לגביהן עילת מעצר סטטוטורית. ואולם גם עבירות רכוש עשויות לבסס עילת מעצר, בהתקיים נסיבות ונתונים נוספים המעצימים את החשש לשלום הציבור מפני שחרור של הנאשם למשך תקופת המשפט (ראו בש"פ 6800/05 מכלוף נ' מדינת ישראל , סעיף 8 (לא פורסם, 10.8.05)). כך למשל, מקום שבו עבירות הרכוש מבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר, תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים או תוך התארגנות מיוחדת, ניתן לקבוע כי יש בעבירות אלה כדי לסכן את ביטחון הציבור (ראו בש"פ 45/10 מסאורה נ' מדינת ישראל , סעיף 6 (לא פורסם, 8.1.10)). בענייננו, מדובר בעורר שמיוחסים לו מקרים שונים של גניבת רכב ופירוק חלקיו, כמו גם גניבת אופניים, שבוצעו כולם בערב אחד ותוך מספר שעות. לעורר עבר מכביד בעבירות רכוש שבגינן הורשע וריצה תקופות מאסר בפועל, ואף עומדים לחובתו שני מאסרים על תנאי ברי הפעלה. בצד זה, העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו תוך שהוא נכנס לתחומי מדינת ישראל, ושוהה בה שלא כדין. כל האמור

מעיד לכאורה על כך שהעורר אינו בוחל באמצעים ברצותו לבצע מעשי עבריינות, אינו ירא מרשויות החוק ואין באמצעי אזהרה הננקטים נגדו כדי להרתיעו. אשר על כן קיימת נגד העורר עילת מעצר.

9.

את מסוכנותו של העורר לא ניתן לאיין בדרך של חלופת מעצר. אכן, אין לשלול באופן מוחלט אפשרות לשחרר תושב שטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלסטינית לחלופת מעצר בישראל (ראו למשל: בש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.06)). עם זאת, "יש ליתן משקל של ממש לחשש הטבוע להימלטות מאימת הדין בעניינם של נאשמים תושבי הרשות" (ראו: בש"פ 2987/10

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.5.10); בש"פ 7055/09

אבו עיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.09)). בנסיבות המקרה שלפניי, נוכח עברו של העורר והיקף העבירות המיוחס לו, מסקנתי היא כי לא ניתן לאיין את החשש מפני הימלטות של המשיב לשטחי הרשות, אם ישוחרר לחלופת מעצר.

מכל המקובץ, דין הערר להידחות.