בש"פ 2987/10 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה שמינית לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 30.04.2010, או עד למתן פסק-דין בת.פ. 1170/07 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

1.

ביום 13.11.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, המחזיק עשרה אישומים, המייחס למשיב עבירות של קשירת קשר לפשע; נשיאת נשק; החזקת תחמושת; ניסיון לרצח; מסירת ידיעה לאויב שיש בה להיות לו לתועלת ובכוונה לפגוע בבטחון המדינה; מגע עם סוכן חוץ; ואימונים צבאיים אסורים, לפי סעיפים 499(א)(1), 144(ב), 144(א) סיפא, 305(1), 111 (חלופה שלישית), 114(א) ו- 143(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כן יוחסו למשיב עבירות של סיוע לחברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור, התש"ח-1948 (להלן: פקודת מניעת טרור) ובצירוף סעיף 31 לחוק העונשין; חברות בארגון טרוריסטי, לפי סעיף 3 לפקודת מניעת טרור; וחברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיף 85(1)(א) לתקנות ההגנה לשעת חירום, 1945. לפי עובדות ארבעת האישומים הראשונים, המשיב – אשר הצטרף בשנת 1999 לארגון הפת"ח – קשר קשר במהלך שנת 2000 עם מספר גורמים טרוריסטיים לפגוע בחיילי צה"ל בקרבת היישוב כפר דרום שברצועת עזה, ובמספר מקרים הנזכרים בכתב האישום אף פתחה החוליה שעליה נמנה המשיב באש לעבר חיילי צה"ל. לפי עובדות האישום החמישי, קשר הנאשם קשר עם גורמים טרוריסטיים אחרים לפגוע בחיילי צה"ל ששהו באזור אלבריג

שברצועת עזה. בסופו של דבר, לא יצא תכנון זה אל הפועל. לפי עובדות האישום השישי, ביצע הנאשם תצפיות לעבר מחסום שבו ישבו חיילי צה"ל ומסר דיווחים לגורמים טרוריסטיים אשר היו מעוניינים לבצע פיגוע ירי במחסום. לפי עובדות האישום השביעי, נפגש הנאשם עם סוכן חוץ, ולבקשת האחרון, קיבל על עצמו לאמן אימון צבאי את פעילי ארגון גדודי חללי אלאקצא (להלן: הארגון ), אשר הוכרז בשנת 2002 על-ידי שר הביטחון כהתאחדות בלתי מותרת. ואכן, למחרת היום, העביר הנאשם אימון צבאי לפעילי הארגון. לפי עובדות האישומים השמיני והתשיעי, הצטרף הנאשם בשנת 2005, סמוך לנסיגת כוחות צה"ל מרצועת עזה, לארגון ובמסגרת חברותו בו התאמן באימונים צבאיים ואף קשר קשר לפגוע בחיילי צה"ל באמצעות הצבת מארבים ליליים. לפי עובדות האישום העשירי, קשר הנאשם בשנת 2006 קשר להעביר אימונים צבאיים לפעילי הארגון, ובהמשך אף העביר להם מספר לא מבוטל של אימונים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 3.12.2007 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא ר' אבידע ), בהסכמת באת-כוחו של המשיב, את בקשת המדינה, והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. משלא הסתיימו ההליכים המתנהלים נגד המשיב בתום תשעת חודשי מעצרו הראשונים, הגישה המדינה לבית משפט זה בקשה, בהסכמה, להארכת מעצרו של המשיב לתקופה נוספת בת תשעים ימים. ביום 7.8.2008 נעתר בית המשפט (השופט א' גרוניס ) לבקשת המדינה, והורה על הארכת מעצרו של המשיב לתקופה המבוקשת. מיום מתן החלטתו של השופט גרוניס , הוארך מעצרו של המשיב, בהסכמת באת-כוחו , שש פעמים נוספות, לתקופות בנות תשעים ימים כל אחת. בחלוף 90 ימים מהארכת המעצר האחרונה, והמשפט טרם נסתיים, הוגשה בקשה זו שלפניי להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים – לראשונה במסגרת הליך זה, בהיעדר הסכמת המשיב.

3.

בבקשתה, עומדת המדינה על חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, המלמדות, לשיטתה, על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור. עוד טוענת היא כי העובדה שהמשיב איננו תושב ישראל, לצד ההנחה שהעונש הצפוי לו במידה ויורשע עשוי להיות משמעותי, מקימים חשש כבד מפני הימלטותו מן הדין אם ישוחרר ממעצר. באשר לעיכוב שחל בניהול ההליך, טוענת המדינה כי תחילת שמיעת העדויות בתיק נדחתה עקב בקשות שהגיש המשיב, רובן לצורך מיצוי המשא ומתן לגיבוש הסדר ובשל חילופי ייצוג. לדברי המדינה, שמיעת ההוכחות בתיק החלה ביום 20.10.2009, ומאז

התקיים בעניינו של המשיב דיון נוסף. דיון שלישי שאמור היה להתקיים במסגרת תקופת המעצר הקודמת בוטל בשל עומס של בית המשפט. עוד מציינת המדינה כי למרות העיכוב האמור, נשמעו עד כה ארבעה עדי תביעה, וכי לבקשתה, קבע בית המשפט המחוזי דיון נוסף להמשך שמיעת הוכחות ליום 11.5.2010.

המשיב טוען מצידו כי נוכח הימשכות ההליכים בתיק דנן, שהחלו, כאמור, בשנת 2007 ועשויים להימשך עוד זמן מה, אין מקום להאריך את מעצרו פעם נוספת. באשר לבקשות הדחייה שהוגשו במהלך ניהול ההליכים, טוען המשיב כי אלו הוגשו על דעת שני הצדדים מתוך הבנה כי הדבר נעשה לצורך קידומו של הסדר חלופי. בצד האמור, טוען המשיב כי הימשכות ההליכים בעניינו נגרמה גם בשל העיכוב שחל מצד התביעה בהוצאת תעודת חיסיון בתיק.

4.

בהחלטתי מיום 22.4.2010 הוריתי למדינה לפנות לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בבקשה לקביעת מועד לישיבה נוספת בעניינו של המשיב, בנוסף לישיבה שכבר נקבעה, וזאת על מנת שניתן יהיה לסיים את ההליך בתוך פרק הזמן של ההארכה המבוקשת. במקביל, הוריתי על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת. מפרוטוקול הדיון שהתקיים, בעקבות החלטתי זו, לפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 3.5.2010 עולה, כי לצד הישיבה הקבועה ליום 11.5.2010 לשמיעת הוכחות, נקבעו עוד שתי ישיבות נוספות, ביום 8.6.2010 וביום 22.6.2010, שאף במסגרתם יישמעו הוכחות בתיק זה. באת-כח המשיב הודיעה כי לא תוכל להופיע בחמישה מועדים נוספים שהוצעו על-ידי בית המשפט.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, בבחינת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים,

על בית המשפט לבחון את האיזון שבין זכותו של נאשם שטרם הורשע בדין לחירות, מחד גיסא, לבין אינטרסים שעניינם השמירה על ביטחון הציבור וניהולו התקין של ההליך הפלילי, מאידך גיסא (ראו, למשל: בש"פ 3421/07 מדינת ישראל נ' נאצר (לא פורסם, 25.4.2007); בש"פ 7277/09 מדינת ישראל נ' בן דוד (לא פורסם, 11.10.2009); בש"פ 8529/09 מדינת ישראל נ' וסלייב (לא פורסם, 29.10.2009)); בש"פ 9587/09 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, 17.12.2009) (להלן: עניין עמר )). במסגרת האיזון האמור, יש ליתן משקל, בין היתר , "למידת המסוכנות העולה מאופי המעשים המיוחסים למי שהארכת מעצרו מתבקשת ומעברו הפלילי; משך הזמן הצפוי להידרש לשם סיומו של ההליך המשפטי העיקרי; וכן הגורם שעליו מוטלת האחריות להתמשכות ההליכים" ( עניין עמר , בסעיף 5).

6.

הגם שקצב ניהולו של ההליך העיקרי בעניינו של המשיב אינו משביע רצון בלשון המעטה, לא מצאתי, בנסיבות המקרה, כי הוסטה נקודת האיזון בצורה המצדיקה את שחרורו של המשיב מן המעצר שבו הוא נתון. אין עוררין על כך שמסוכנותו של המשיב הינה ממשית, והיא נובעת מאופי העבירות המיוחסות לו, שהינן עבירות ביטחוניות חמורות ביותר המקימות נגדו את החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים (ראו: בש"פ 5878/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 6.7.08)).

בצד האמור, קיים חשש כבד להימלטות המשיב מן הדין, בשל העובדה שאיננו אזרח ישראלי. אכן, אין לשלול באופן מוחלט אפשרות לשחרר תושב שטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלסטינית לחלופת מעצר בישראל (ראו, למשל: בש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.06)). אולם, "יש ליתן משקל של ממש לחשש הטבוע להימלטות מאימת הדין בעניינם של נאשמים תושבי הרשות" (ראו: בש"פ 2934/10

קורעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2010); בש"פ 7055/09 אבו עיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.09)). בנסיבות המקרה שלפניי, לא סברתי כי ניתן לאיין את החשש מפני הימלטות של המשיב לשטחי הרשות, אם ישוחרר לחלופת מעצר.

לעניין התארכות ההליכים אציין, כי מתגובת המדינה עולה שהעיכוב נגרם, בין היתר, עקב חילופי ייצוג של המשיב ובשל טעמים אחרים שעיקרם הניסיון להגיע – בהסכמה – להסדר. לאחר שהוצגו לפניי תאריכי הישיבות הנוספים, נראה כי ההליך עומד לפני סיום במועד נראה לעין. כששקלתי נתון זה על רקע השיקולים שעניינם מסוכנותו של המשיב והחשש להימלטותו מן הדין, לא מצאתי, כאמור, כי נקודת האיזון שונתה באופן המצדיק לעת הזו, את שחרורו של המשיב ממעצר.

הבקשה מתקבלת אפוא. מעצרו של המשיב יוארך בתשעים ימים, החל מיום 30.4.2010, או עד למתן פסק דין בת.פ 1170/07 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.