בש"פ 155/11 מדינת ישראל נ. איליה איסטכרוב

לפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים החל מיום 18.1.11 או עד למתן פסק דין בעניינו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

1.

ביום 18.4.10 הוגש נגד המשיב כתב אישום שבו מיוחסות לו, בין היתר, עבירות של קשירת קשר לפשע, כליאת שווא, סחיטה באיומים ובכוח, חטיפה לשם כליאה וסחיטה, וחבלה מחמירה בנסיבות מחמירות. לפי עובדות כתב האישום, המשיב – יחד עם חבריו – חטפו, כלאו וסחטו אדם (להלן: המתלונן ) בשל חוב כספי שביקשו לגבות ממנו. בתוך כך, כפתו המשיב וחבריו את המתלונן וכלאו אותו במבנה בעיר שדרות למשך מספר ימים, כשמדי פעם הגיע המשיב והיכה אותו מכות קשות. במהלך תקופה זו, פנה המשיב לאחיו של המתלונן וביקש ממנו שישלם "על החשבון" חלק מהחוב של אחיו – שהלך ותפח. אחיו של המתלונן הסכים בלית ברירה, לשלם למשיב סכום של 30,000 ש"ח בתשלומים חודשיים של 2,500 ש"ח. אז, שיחרר המשיב את המתלונן מהמקום שבו הוחזק, וחייב אותו לשלם את יתרת החוב, עד לסך כולל של 120,000 ש"ח. בתקופה שלאחר מכן, החל המתלונן לשלם למשיב כספים כפי שהוסכם, אך לאחר שלא עמד בהסדר התשלומים – התקשר אליו המשיב מדי יום ואיים עליו. כחודשיים לאחר אירוע החטיפה והכליאה, הגיש המתלונן תלונה במשטרה. גם לאחר הגשת התלונה, המשיך המשיב להתקשר אל המתלונן ואף הגיע לביתו על-מנת לסכם איתו על הסדר תשלומים חדש. לפי הנטען, את המעשים המתוארים המיוחסים לו, ביצע המשיב תוך הפרת תנאי מעצר בית לילי שבו היה נתון במסגרת תיק אחר. כתב אישום נפרד הוגש נגד שלושה מחבריו של המשיב שהיו שותפים למעשה, ואלה שוחררו בתנאים מגבילים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ' ) הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, לאחר שמצא –

במסגרת החלטתו בבקשת המעצר של המעורבים הנוספים מיום 18.4.2010 – כי קיימת חולשה מסוימת בעוצמת התשתית הראייתית נגד הנאשמים, הן בשל כבישת עדותו של המתלונן במשך חודשיים ימים ממועד האירוע, הן בשל היעדר איכונים של מכשירי הטלפון של המתלונן והנאשמים במסגרת חומר החקירה. בתסקיר המעצר מיום 7.6.2010 (להלן: התסקיר הראשון ) נכתב כי המשיב מתקשה לקחת אחריות על התנהגותו הבעייתית, וכן כי הוא מתקשה לעמוד בגבולות פנימיים וחיצוניים – כדוגמת תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו קודם. נוכח האמור, ובהינתן עברו הפלילי המכביד, העריך שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה בהתנהגותו של המשיב. חלופת המעצר שהוצעה מטעם המשיב – בבית הוריה של בת-זוגו – נשללה, שכן נמצא כי אין ביכולתם להציב לו גבולות ברורים. על רקע כל אלה, לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר.

3.

בסופו של יום, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ' ) ביום 13.6.10 על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישומים המיוחסים בכתב האישום. בית המשפט הוסיף כי מחקרי תקשורת שהוגשו לבית המשפט לאחר ההכרעה בבקשת המעצר בעניינם של המעורבים הנוספים, מחזקים את התשתית הראייתית נגד המשיב, וקושרים אותו לאירועים נושא כתב האישום. על רקע תסקיר המעצר השלילי ועברו הפלילי – לא נמצא מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. טענות המשיב בנוגע לאפליה בינו ובין המעורבים הנוספים – ששוחררו בתנאים מגבילים – נדחו, שכן נקבע כי קיים שוני מהותי בין המשיב לבין חבריו, על רקע תפקידו הדומיננטי באירועים נושא כתב האישום, עברו הפלילי והתסקיר השלילי של שירות המבחן בעניינו. עם זאת, בית המשפט הותיר למשיב את האפשרות להציג חלופה אחרת, ככל שזו קיימת. חלופה נוספת – בבית דודתו של המשיב – נשללה אף היא על-ידי שירות המבחן בתסקירו מיום 14.7.10 (להלן: התסקיר השני ).

4.

בחלוף תשעה חודשים מיום מעצרו של המשיב, טרם החל הדיון במשפטו. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה עותרת המדינה להאריך את מעצרו בתשעים ימים. בבקשתה, סוקרת המדינה את הרקע לעיכוב בתחילת משפטו של המשיב. לדבריה, משפטו של המשיב אוחד עם זה של המעורבים הנוספים באמצע חודש מאי. דיוני ההוכחות שנקבעו בתיק בוטלו שלוש פעמים, בשל בקשות בא-כוח המשיב לקבלת חומר חקירה ולימודו. בהמשך, נדחה מועד הוכחות לצורך מיצוי הליכי משא ומתן להגעה להסדר טיעון. מועד הוכחות נוסף, בחודש דצמבר 2010, לא התקיים בשל שביתת הפרקליטים. לאחר תום השביתה, נדחה דיון נוסף שנקבע ליום 3.1.11, לצורך השלמת גיבוש עמדת המבקשת במסגרת המשא ומתן בין הצדדים. בהתאם להחלטתי מיום 1.2.2011, פנתה המדינה בבקשה לערכאה הדיונית לקביעת מועדי הוכחות במשפטו של המשיב. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' לוי ) קבע שלושה מועדי הוכחות לחודשים מרץ ואפריל.

5.

בבקשתה, טוענת המדינה כי המעשים המיוחסים למשיב בשילוב נסיבות ביצועם, מעידים על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. כמו-כן, לחובתו של המשיב הרשעות קודמות בעבירות אלימות, שוד מזוין ועבירות רכוש נוספות, שבגינן ריצה עונש מאסר בפועל. המדינה מפנה גם לתסקיר המעצר השלילי בעניינו של המשיב, המעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו ועל קשייו של המשיב לעמוד בגבולות פנימיים וחיצוניים המוצבים לו. המדינה מוסיפה כי את המעשים המיוחסים לו, ביצע המשיב תוך שהוא מפר את תנאי מעצר הבית שאליו שוחרר במסגרת תיק אחר. בדיון שנערך לפניי, הוסיף בא-כוח המדינה כי המשיב ניסה לשבש את מהלכי המשפט בשיחות טלפון שניהל מתוך תא המעצר בחודש נובמבר 2010, במטרה

להשפיע על גרסתו של המתלונן על-מנת שהתביעה תסכים להסדר טיעון מקל. התפתחות זו – מלבד השלכותיה על המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים – תומכת, לדברי המדינה, בעמדתה כי אין מנוס מהארכת מעצרו של המשיב בשלב זה. מנגד, סבור בא כוח המשיב כי בשל חלוף הזמן, ועל רקע ההחלטות הקודמות בעניין מעצרו של המשיב, יש מקום להורות על הכנת תסקיר נוסף, שבו תיבחן האפשרות לשחררו לחלופה. עוד הוא ציין כי הרשעותיו של מרשו אינן מן העת האחרונה.

6.

בבואנו לבחון בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אנו נדרשים לשוב ולבחון את האיזון הראוי בין זכותו של הנאשם – שחזקת החפות עומדת לו – לחירות, לבין הצורך לשמור על בטחון הציבור ולקיים הליך משפטי תקין (ראו, למשל: בש"פ 2987/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 10.5.2010); בש"פ 8529/09 מדינת ישראל נ' וסלייב (לא פורסם, 29.10.2009)). לשם כך, אנו נדרשים לבחון, בין היתר, את עוצמת הסכנה הנשקפת מאופי העבירות המיוחסות לנאשם ועברו הפלילי; קצב התקדמות ההליך העיקרי ומשך הזמן הצפוי לשם השלמתו (בש"פ 6638/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם 21.9.2010); בש"פ 3784/07 מדינת ישראל נ' אלטורי (לא פורסם, 20.5.2007)). אין להלום מצב שבו נאשם נתון במעצר במשך תשעה חודשים ומשפטו טרם החל. במקרה שלפנינו, חלו עיכובים לא מעטים בהתקדמות ההליך. בין היתר, בשל הליכי המשא ומתן בין הצדדים לשם הגעה להסדר טיעון ובשל עיכובים הקשורים בהעברת חומרי החקירה ובלימודו. חרף זאת, איני סבור כי לעת הזו האיזון נוטה לעבר שחרור המשיב לחלופה.

המסוכנות הנלמדת ממעשי מהמשיב היא ברורה. מדובר במסכת מעשים חמורה, שבמסגרתה סחט המשיב – יחד עם חבריו – את המתלונן, באמצעות הפעלת אלימות, איומים ותוך כליאתו לתקופה של מספר ימים ולילות בעודו כפות וחבול. על המסוכנות הנשקפת מהמשיב ניתן ללמוד גם מהמאפיינים האישיותיים שעליהם עמד שירות המבחן בתסקיריו, ועל רקע עברו הפלילי המכביד שכולל ריצוי עונש מאסר בפועל. זאת ועוד, המעשים המיוחסים למשיב בוצעו תוך הפרת תנאים מגבילים שבהם היה נתון במסגרת תיק אחר. בנסיבות אלה, גם בלא שיינתן משקל לחומר החקירה החדש המעיד לכאורה על נסיון להשפיע על המתלונן (שבמועד הדיון לפניי טרם הועבר לסניגור), לא ניתן ליתן במשיב את האמון הנדרש לשם שחרור לחלופת מעצר . כאמור, בהתאם להחלטתי, נקבעו שלושה מועדים קרובים להוכחות בתיק. הנחתי היא כי במסגרת תקופת הארכת המעצר המבוקשת, ניתן יהיה לקדם את ההליך באופן ממשי, וכי ככל שהדבר יידרש ייקבעו מועדים נוספים לשמיעת ראיות, בהקדם ככל שניתן, לפי יומנו של בית המשפט, בשים לב לכך שמדובר בנאשם הנתון במעצר מעל תשעה חודשים.

נוכח האמור, מעצרו של המשיב מוארך בתשעים ימים החל מיום 18.1.11, או עד למתן פסק דין בת"פ 22180-04-10 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.