בש"פ 2934/10 משרף לאפי קורעאן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקווה (כב' סגן הנשיא, השופט א' טל ), שבה קיבל בית המשפט את ערר המדינה על החלטתו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופט ד' גדול ) לשחרר את העורר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק; נהיגת רכב מנועי ללא רישיון; נהיגה ללא ביטוח; התפרצות לדירה; גניבת רכב וגניבה. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הלילה המאוחרות של יום 11.1.10, פרץ העורר, שהינו תושב הרשות הפלסטינית שלא היה מורשה לשהות בישראל, לביתו של אמיר בהרי (להלן: המתלונן ) בהוד השרון (להלן: הבית ) דרך חלון חדר העבודה שנמצא בקומת הקרקע, וגנב ממנו מחשב, תיק, ארנק על תכולתו, עגלת תינוק וכסא תינוק (להלן: הרכוש הגנוב ) . עוד נטל העורר מן הבית מפתחות לרכב מסוג ג'טה (להלן: הרכב או הרכב הגנוב ), שבאמצעותם גנב את הרכב שחנה בסמוך לבית. בחלוף שעות מספר, נתפס העורר כשהוא נוהג ברכב בציר המחבר בין הכפר א-ראס לבין העיר טול כרם ללא רישיון נהיגה כדין וללא ביטוח.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השלום בכפר סבא דחה, כאמור, את הבקשה, לאחר שקבע כי לא קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו, ולכל היותר קיימות ראיות לכאורה המצויות "ברף נמוך שואף לאפס שאין בהן כדי להקים עילת מעצר". בית המשפט סקר את הראיות שהוצגו לפניו על-ידי המאשימה. תחילה ציין בית המשפט את נקודות ההסכמה בין הצדדים, לרבות העובדה שהעורר לא נצפה על-ידי איש מיושבי הבית בשעה שלפי הנטען גנב את הרכוש, ולא נראה על-ידי גורם כלשהו כשהוא נוהג ברכב בתוך ישראל. עוד הזכיר בית המשפט כי על הרכב לא נמצאו טביעות אצבע של העורר. בהמשך, עמד בית המשפט על הראיות שהציגה התביעה, ומצא כי היחיד שזיהה את העורר כמי שנהג ברכב בסמוך למחסום המשטרתי הינו השוטר כחלול רביע (להלן: השוטר רביע ). עוד עמד בית המשפט על הכחשתו הנחרצת של העורר כי שהה בישראל באותו יום, כי פרץ לבית כלשהו, כי גנב דבר מה או כי נהג ברכב גנוב, וציין כי העורר נתפס על-ידי השוטרים רק כשעה ומחצה לאחר שהרכב נצפה על-ידם כשהוא מנסה לחמוק ממחסום משטרתי. בית המשפט הוסיף וציין כי לא נפלה סתירה בין גרסתו של העורר שנאמרה לפני השוטר רביע, לפי טענתו של זה האחרון, לבין גרסתו בתחנת המשטרה, שכן העורר הכחיש שאמר את שנטען על-ידי השוטר רביע, ונמנע מלחתום על דו"ח המעצר המתעד את הדברים. לבסוף, ציין בית המשפט כי המשטרה נמנעה מלבדוק האם תפיסתו של העורר נעשתה בשטח A , B או C באזור, עניין שנודעת לו משמעות נוכח טענת העורר כי הוא בעל רישיון נהיגה בשטחי הרשות הפלסטינית. נוכח כל האמור, קבע, כאמור, בית המשפט כי אין בנמצא ראיות לכאורה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, והורה על שחרורו כנגד חתימה על התחייבות עצמית בסך 10,000 ₪.

3.

המדינה הגישה ערר על החלטתו של בית משפט השלום לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו. בית המשפט קיבל, כאמור, את הערר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בית המשפט מצא כי היות שהעורר נתפס ברכב הגנוב מספר שעות מועט לאחר שנגנב ממקום חנייתו סמוך לבית המתלונן, הרי שיש להחיל על המקרה את "החזקה התכופה", הקושרת בין העורר לבין מעשה הגניבה. עוד עמד בית המשפט על כך שאיש מן השוטרים או החיילים שעקבו אחר נסיעתו של הרכב ושל רכב הסובארו שנסע לפניו, לא דיווח כי במהלך נסיעתו של הרכב הגנוב, או סמוך לאחר שנעצר, ברח ממנו מישהו. בית המשפט הוסיף והזכיר את הגרסאות הסותרות של העורר, שטען בזמן מעצרו על-ידי השוטר רביע כי קיבל את הרכב ביישוב א-ראס משניים שאיננו מכיר והתבקש להעבירו לעיר טול כרם תמורת 200 ₪, בעוד שבחקירתו במשטרה טען כי נסע כטרמפיסט ברכב הגנוב, כי אין הוא מכיר את נהגו, וכי כאשר הגיעו השניים למחסום, אמר לו הנהג לברוח, וכך אמנם עשה. עוד ציין בית המשפט כי ממזכר של השוטר רביע עולה כי הבחין ממרחק

5 מטרים ברכב הגנוב שבו ישב אדם שאותו זיהה מאוחר יותר, באופן ודאי, כעורר. בית המשפט לא התעלם מכך כי מזכר זה נכתב מספר ימים לאחר האירוע נושא כתוב האישום, אך קבע כי אין בכך כדי לאיין את הדברים שנכתבו במזכר וכי הדברים יתבררו, במידת הצורך, בחקירתו של שוטר זה במשפט. עוד נקבע כי אין בכך שהעורר לא נתפס

בעת הפריצה או שלא נתפסו טביעות אצבעות על הרכב כדי להביא למסקנה בדבר היעדר ראיות לכאורה או בדבר חולשתן. על יסוד הטעמים האמורים, פסק בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, ועל רקע המסוכנות הנשקפת ממנו, עברו הפלילי, בין היתר בעבירות רכוש והחשש כי יימלט מ"אימת הדין", הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

להחלטה זו מופנה הערר שלפניי.

4.

לטענת העורר, הגם שהוא שהה בתוך הרכב הגנוב במהלך האירועים, לא הוא אשר נהג בו. עוד גורס העורר כי המזכרים ודו"חות הפעולה שנכתבו על-ידי השוטרים ב"זמן אמת" נעדרים כל התייחסות לשאלת מספר האנשים ששהו ברכב הגנוב, נתון שיכול היה לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת ולאשש את טענתו. רק מספר ימים לאחר האירוע, ציין השוטר רביע לראשונה כי הוא שהה לבדו ברכב הגנוב ונהג בו, עניין המעורר, לטענת העורר, תהיות. עוד מכחיש העורר כי לבש או כי החזיק בידו קפוצ'ון, בדומה לזה שלבש מי שנהג ברכב הגנוב על-פי הדו"חות, וכי טען לפני השוטרים שקיבל את הרכב בעיר א-ראס כדי להעבירו לטול כרם, בציינו כי הוא כלל אינו דובר עברית. עוד טוען הוא כי לא נמצאו בזירה או על גבי הרכב טביעות אצבעותיו, וכי איכונים שבוצעו למכשיר הטלפון הנייד שהיה ברשותו מחזקים את טענתו כי לא שהה בישראל בעת האירועים. נוכח זאת, מסכם העורר, יש לאמץ את קביעתו של בית משפט השלום, שלפיה לא נמצאו בעניינו ראיות לכאורה בעוצמה המצדיקה את מעצרו.

לחילופין, גורס העורר כי היה מקום לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, בציינו כי עד למועד עדותו של העד הראשון במשפטו יחלפו שישה חודשים שבהם הוא ישהה במעצר, שלא לצורך. לטענתו, את החשש כי יימלט ניתן לאיין בדרך של הפקדות כספיות או באמצעות חלופת מעצר בבית קרובי משפחתו באום אל-פאחם.

5.

המדינה טוענת מצדה כי המזכרים השונים שנכתבו על-ידי השוטר רביע משלימים תמונה ראייתית מגובשת. לטענתה, מזכרים אלה מעלים כי ברכב הגנוב ישב אדם אחד שזוהה על-ידי רביע, לאחר שנתפס מאוחר יותר, כעורר. לדבריה, אין לומר שבמזכר שכתב רביע מספר ימים לאחר האירועים נאמרו דברים שלא הוזכרו קודם לכן, וכל שעשה המזכר הוא להוסיף נדבך לאלה שקדמו לו. עוד טוענת המדינה כי לעורר לא היה הסבר להימצאותו ברכב הגנוב, כי בדבריו, קשר עצמו העורר לרכב, וכי העורר מסר גרסאות סותרות בעת מעצרו בשטח ובעת חקירתו במשטרה. עוד מציינת המדינה

כי בניגוד לטענתו של העורר, לא קיים איכון חד משמעי המוכיח כי הוא לא שהה בישראל במהלך האירועים. נוכח האמור, סבורה המדינה כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות שיוחסו לו.

6.

באשר לחלופת מעצר, טוענת המדינה כי עברו הפלילי של העורר, בין היתר בעבירות של קבלת חלקי רכב גנובים, בצד נסיבות המקרה כפי שהן מפורטות בכתב האישום, מקימות חשש להימלטות מ"אימת הדין", כך במיוחד נוכח מאסרו הצפוי של העורר, אם יורשע. לבסוף גורסת המדינה כי משמדובר בתושב הרשות הפלסטינית, אין מקום להורות על עריכת תסקיר בעניינו של העורר לצורך קביעת חלופת מעצר בישראל.

7.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את חומר החקירה ואת ההחלטות שניתנו על-ידי הערכאות הקודמות, מצאתי כי דין הערר להידחות. בלב הערר עומדת שאלת קיומן של ראיות לכאורה למעצרו של העורר. הלכה היא כי בשלב שבו בוחן בית המשפט את שאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אין הוא נדרש לבסס את הכרעתו בהתאם לרף הראייתי שיידרש לשם הרשעה במשפט עצמו. בשלב זה נדרשות רק ראיות המקיימות פוטנציאל סביר להביא להרשעת הנאשם בסופו של הדיון בתיק העיקרי, לאחר שהראיות הגולמיות יעברו את "כור ההיתוך" של ההליך המשפטי, ובכלל זה חקירות נגדיות וטיעונים מפורטים לגופו של עניין, ויעובדו לכדי ראיות של ממש (ראו בש"פ 9564/09 נסיראת נ' מדינת ישראל , סעיף 6 (לא פורסם, 9.12.09);

בש"פ 9202/09 עבאסייה נ' מדינת ישראל , סעיף 5 (לא פורסם, 23.11.09)). בדין קבע בית המשפט המחוזי כי די בראיות שהצטברו נגד העורר במקרה דנן כדי לעמוד ברף הראייתי האמור.

8.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, סמיכות הזמנים בין גניבת הרכב והרכוש מביתו של המתלונן לבין מציאתו ברשות המערער מקימה את "החזקה התכופה". זוהי חזקה עובדתית, הנלמדת ממערכת עובדות נתונה, ויכולה לשמש בסיס להרשעה, אלא אם סתר הנאשם את החזקה או עורר ספק בדבר ביסוסה (ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(3) 64, 79 (1978)). בענייננו, ההנחה הינה כי מי שנמצא כשברשותו רכוש גנוב בסמוך – מבחינת הזמן והמקום – לביצוע מעשה הגניבה, בלא שיהא לו הסבר סביר לכך, הוא הגנב. העורר נתפס כשהוא נוהג ברכב הגנוב בשעת בוקר מוקדמת, שעות ספורות לאחר שזה נגנב באישון לילה מבית המתלונן לצד חפצי רכוש שונים שנמצאו אף הם ברכב הגנוב. חזקה זו – לא רק שלא נסתרה בדברי העורר אלא אף זכתה לחיזוק בראיות נוספות: ראשונה היא התנהגותו של העורר, אשר זוהה על-ידי השוטר רביע כמי שנהג במהירות, פרץ חסימה משטרתית וביצע פניית פרסה במטרה לחמוק מן המחסום המשטרתי. גם השוטר נמרוד רחמיאן כתב בתזכירו על אודות מהלך נסיעה מעין זה של הרכב הגנוב, הגם שלא ציין כי ראה את העורר כמי שנהג ברכב. העורר אמנם הכחיש כי נהג ברכב, אך אף הוא הודה כי ברח מכוחות המשטרה (ברגליו) בלא שניתן כל הסבר סביר לכך. התנהגות אשר מצביעה על מעורבותו של נאשם באחריות לביצועה של עבירה, לרבות הימלטות מן הדין, בלא שניתן לכך הסבר סביר, היא בעלת כוח ראייתי עצמאי וניתן לראות בה משום ראייה נסיבתית לחובתו (ראו למשל בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 50, 54(1991); ראו גם יעקב קדמי על הראיות 272-269 (2003)). לכך יש להוסיף את הגרסאות הסותרות שמסר העורר לגורמי החקירה: בעוד שבעת מעצרו אמר העורר לשוטר רביע, כפי שתועד בתזכירו מיום 11.1.10, כי קיבל את הרכב בא-ראס משניים שאין הוא מכיר והתבקש להעבירו לטול כרם, הרי שבמשטרה שינה את גרסתו, וטען כי נסע ברכב כטרמפיסט וברח ממנו בעת ההגעה למחסום בהוראת הנהג. גרסה אחרונה זו אף עומדת בסתירה לדבריו של השוטר רביע במזכרו מיום 17.1.10, שבו ציין כי הבחין ממרחק של 5 מטרים כי ברכב הגנוב ישב רק אדם אחד, הוא העורר. השוטר רביע הזכיר אמנם את מספר הנוכחים ברכב לראשונה רק במזכר זה מיום 17.1.10, ונמנע מלציין זאת במזכר שנכתב ביום האירוע נושא כתב האישום. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הטעם לכך יוכל להתברר במשפט, אולם אין בכך כדי לשלול את כוחו כראיה לכאורה. זו גם השקפתי. ככל העולה מן הכתוב, מזכרו הראשון של השוטר רביע כולל פרטים מהותיים שראה לציין במסגרת תיאור ראשוני של האירועים. בחלוף ימים ספורים, ככל הנראה בעקבות דרישה להשלמת חקירה, בנסיבות שיוכלו להתברר במשפט, הוסיף פירוט המבהיר את התמונה. הפירוט הנוסף אינו הופך את התמונה על פיה, ואינו עומד בסתירה לגרסה קודמת. טענותיו של העורר באשר למהימנות עדותו של השוטר רביע, הן בהקשרו של מזכר זה, הן בהקשרים נוספים, אין מקומן להתברר בשלב זה של בחינת קיומן של ראיות לכאורה, והן יבוררו כאמור במהלך המשפט גופו (ראו למשל בש"פ 6493/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 28.3.09)). יצוין בנוסף כי לא מצאתי שיש בטענה המתייחסת לאיכון הטלפון הסלולרי, כדי לכרסם בשלב הנוכחי בעוצמתן של הראיות לכאורה שעליהן עמדנו.

הראיות שהצטברו יוצרות לטעמי, בהצטרפן יחד, "מסה קריטית" שיש בה כדי לגבש פוטנציאל להרשעתו של העורר בתום המשפט. בדין קבע, אפוא, בית המשפט המחוזי כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה לאשמתו בעבירות שיוחסו לו.

9.

העורר לא חלק על כך כי בהינתן קיומן של ראיות לכאורה נגדו, יש באלה כדי להקים לגביו חזקת

מסוכנות שלא נסתרה. עם זאת, עתר העורר לבחינת קיומה של חלופת מעצר בעניינו בדרך של תסקיר. צודק העורר בטענתו כי אין לשלול באופן מוחלט אפשרות לשחרורו של תושב שטחים הנתונים לשליטתה של הרשות הפלסטינית לחלופת מעצר בישראל (ראו למשל בש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.5.06)). אולם, יש ליתן משקל של ממש לחשש הטבוע להימלטות מאימת הדין בעניינם של נאשמים תושבי הרשות (ראו בש"פ 7055/09 אבו עיד נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 21.9.09)).

הקושי הכרוך בשחרור נאשם כאמור, לחלופת מעצר בישראל מתחזק בענייננו נוכח עברו הפלילי של העורר בעבירות של שהייה בלתי חוקית ובעבירה של קבלת חלקי רכב גנובים שבגינה הוטל עליו עונש מאסר. כן הוא מתחזק נוכח החשש

כי העורר יימלט, אשר נלמד – גם ברמה הקונקרטית –ממנוסתו מן השוטרים במהלך האירוע דנן. התנהגות זו מצביעה על כך שאימת החוק אינה שורה על העורר, ואין מקום ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר. ההצעה להורות של שחרורו של העורר לחלופת מעצר בדרך של מעצר בית בישראל אינה יכולה, אפוא, להתקבל נוכח הטעמים שנסקרו.

הערר נדחה איפוא.