בש"פ 2918/10 עבדל חכים דגאמין נ. מדינת ישראל

1.

כתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בבאר-שבע כולל עשרה אישומים, המייחסים לעורר, בעיקרו של דבר, עבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים וגניבה. לצורך הדיון בבקשה שלפנינו, ומטעמים שיתבהרו בהמשך, נתמקד דווקא בתיאור שני האישומים האחרונים, אך נציין, בקצרה, כי באישומים הראשון עד השמיני מיוחסות לעורר שורת עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק ועבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה. בגדרי האישום התשיעי נטען, כי בתאריך 1.7.2007, בסמוך לחצות, התפרץ וליד דגאמין (להלן: וליד) לדירה בערד. לאחר שהופתע על-ידי בעלת הדירה, הוא הכה אותה ונמלט מן המקום. על-פי הנטען, כאשר יצא וליד מהבית הוא התקשר לעורר, תושב הכפר סמוע ששהה אותה עת בכסייפה, וביקש ממנו לאסוף אותו, משום שהמשטרה רודפת אחריו. העורר אסף את וליד, ובכך, לפי המיוחס בכתב האישום, עזר לוליד להימלט מעונש, כשהוא יודע שהאחרון ביצע עבירה. עוד נטען, כי העורר קיבל מוליד טלפון סלולרי שנגנב מן הדירה, על אף שידע כי מדובר בחפץ שהושג תוך כדי ביצוע פשע. בגין מעשיו אלה, יוחסו לעורר עבירות של סיוע לאחר מעשה וקבלת נכסים שהושגו בפשע, לפי סעיפים 261 (1) ו-411 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כן יוחסו לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק והסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, לפי סעיפים 12(1) ו-12(1ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

בגדרי האישום העשירי נטען, כי בתאריך 12.11.2009 בסמוך לשעה 03:30, בביתו שבכפר סמוע, החזיק העורר רכוש רב שיש לגביו חשד סביר כי הוא גנוב. בכתב האישום נטען, כי בביתו של העורר נמצאו 12 שעונים, 8 טלפונים סלולאריים, 9 אפודים זוהרים, 21 תחבושות אישיות של צה"ל, 7 תיקים למחשבים ניידים, 2 ארגזי תחמושת, ועוד. בין חפציו של העורר נמצאה גם מפה של העיר ערד, הכוללת את השבילים הסובבים את העיר. לבסוף נטען, כי ביום 12.11.2009, בתא המעצר בבאר-שבע, איים העורר על וליד בפגיעה שלא כדין בגופו, בכך שאמר לו שיחתוך את פניו, בכוונה להפחידו. על רקע מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב ואיומים, לפי סעיפים 413 ו-192 לחוק העונשין.

2.

בית משפט השלום בבאר-שבע (סגנית הנשיא, כב' השופטת ד' בר-אור ) קיבל את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בהחלטתו התייחס בית המשפט למחקר תקשורת שנערך למכשיר הטלפון הסלולארי של העורר. מחקר התקשורת הראה כי לכאורה, בכל אחד ממועדי ביצוע הפריצות המתוארות בכתב האישום וכן במועד בו פרץ וליד לדירה בערד אוכן העורר בתחומי מדינת ישראל. טענת העורר – לפיה במועדים בהם בוצעו לכאורה הפריצות היה מכשיר הטלפון שלו בשימוש של בני משפחתו ולא בשימושו הוא – נדחו. על רקע זה קבע בית המשפט כי לכאורה, במועדים בהם, על-פי הנטען, בוצעו ההתפרצויות המתוארות בכתב האישום, שהה העורר בישראל שלא כדין (עמ' 6 להחלטה). בהמשך צוין, כי וליד הפליל בהודעותיו את העורר וחשף את הקשר שלכאורה היה ביניהם. נקבע, כי עדותו של וליד – בה הוא טען כי העורר אסף אותו מערד מיד לאחר הפריצה המתוארת באישום התשיעי – מבססת קיומן של ראיות לכאורה לאישום זה. העורר אמנם הכחיש את תוכנה של עדות זו, תוך שהוא טוען כי כלל לא נכנס בשנים האחרונות לישראל ובוודאי שלא נפגש עם וליד ביום הפריצה לדירה בערד, אולם בית המשפט סבר, כי הכחשתו הגורפת של העורר אל מול עדותו המפורטת של וליד מובילה למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לאישום התשיעי (עמ' 8 להחלטה).

3.

בהמשך נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה גם לאישום העשירי, "שכן לא ניתנו הסברים מניחים את הדעת על-ידי [העורר] להמצאות הרכוש בביתו בכמות כמתואר בכתב האישום" ( שם ). בהמשך, עמד בית המשפט בית המשפט על עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות רכוש רבות, ועל רקע כל אלה קבע כי קיימת עילת מעצר שעניינה מסוכנות וחשש להימלטות מן הדין, וכי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. החלטה זו נותרה על כנה גם לאחר הגשת ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שכן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' ברנט )

סבר אף הוא, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתם של האישומים המיוחסים לעורר וכי על רקע זה – כמו גם על רקע קיומן של עילות מעצר –

אין עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום.

4.

בערר שלפניי ובדיון על-פה טען בא-כוח העורר כי ההחלטה בעניין קיומן של ראיות לכאורה ניתנה ללא הנמקה מספקת, ולגופו של עניין, הראיות הקיימות נגד העורר – המורכבות מאיכוני מכשיר הפלאפון שלו בתאריכים בהם בוצעו פריצות – אין בהן די. עוד נטען, כי למרות העובדה שהעורר מסר לחוקרי המשטרה את שמותיהם של אחרים שלטענתו עשו שימוש שוטף במכשיר הפלאפון שלו – איש מהם לא נקרא לחקירה; ובנוסף, למרות שבאחד המקרים ראו בעלי הדירה את הפורץ, לא נערך מסדר זיהוי. על-פי הנטען, תיאורו הפיסי של פורץ, כפי שנמסר על-ידי בעלי הדירה, אינו עולה בקנה אחד עם מאפייניו הפיסיים של העורר. באשר לאישום התשיעי הכיר בא-כוח העורר בכך שעדותו של וליד מהווה ראיה לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר אולם לעמדתו, נוכח מעמדו של וליד כשותף לעבירה נדרשת לעדותו תוספת ראייתית מסוג סיוע וזו אינה מצויה בחומר הראיות. ממילא, על-פי הנטען, מדובר באישום מינורי יחסית, שהעורר כבר נחקר לגביו לפני כשנתיים, ובהמשך, התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות. בא-כוח העורר סבור, כי נוכח כך שהעבירות המיוחסות לשולחו באישום העשירי בוצעו בתחומי הרשות הפלסטינית לבית המשפט בישראל אין סמכות לדון בהן. לגופו של עניין הוא טען, כי איש מהמתלוננים לא זיהה את הרכוש שנמצא בביתו של העורר. בהמשך הסכים בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירת האיומים ולבסוף הוא טען, כי ככל שיוחלט כי ניתן לשחרר את העורר לחלופה, ניתן יהיה להסתפק בהפקדת מזומנים ולחלופין קיימים ערבים פוטנציאליים בתחומי מדינת ישראל.

5.

באת-כוח המשיבה הסכימה כי קיים קושי באשר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירות הרכוש המיוחסות לעורר באישומים הראשון עד השמיני אולם לעמדתה קיימות ראיות לכאורה לביצוען של עבירות כניסה לישראל שלא כדין שגם הן יוחסו, כאמור, לעורר בגדרם של אישומים אלה. הראיות אליהן כיוונה באת-כוח המדינה בטיעונה היו איכוני הטלפון הנייד של העורר, שאותר בתוך ישראל בזמנים הרלוונטיים לעבירות, שעה שלא היה בידו היתר כניסה לישראל. באת-כוח המדינה הבהירה, כי לאחר מעצרו של העורר – ועל אף טענתו כי מספר הטלפון שלו שוכפל ונעשה בו שימוש על-ידי אחרים – הפלאפון לא אוכן עוד. באת-כוח המדינה הוסיפה וציינה, כי לעדותו של וליד ביחס לפריצה נושא האישום התשיעי קיים חיזוק ראייתי שכן במכשיר הפלאפון של העורר נמצא כרטיס סים אותו גנב וליד מהדירה בערד שאליה פרץ. עוד נטען מפי באת-כוח המדינה, כי טענת העורר לפיה ביום בו פרץ וליד לדירה בערד הוא היה עצור ברשות הפלסטינית – נסתרת בכתובים. באת-כוח המדינה סבורה כי העבירות נושא האישום העשירי כפופות לשיפוט בישראל, משום שמדובר ברכוש שנגנב מתחומי ישראל.

6.

הצדדים אינם חלוקים על חולשתו של חומר הראיות הלכאורי ביחס לעבירות הרכוש נושא האישומים הראשון עד השמיני. להשקפתי, העובדה שטענת העורר כי אחרים עושים שימוש במכשיר הטלפון הסלולארי שלו לא נבדקה מחלישה גם את עוצמתן של הראיות הלכאוריות ביחס לעבירות הכניסה לישראל. מכל מקום, במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת קיומן של ראיות לכאוריות להוכחת האישומים התשיעי והעשירי, שאליה אתייחס עתה. כאמור, התשתית הראייתית המתייחסת לאישום התשיעי מתמקדת בהודעותיו של וליד. וליד מסר מספר רב של הודעות, ובמהלכן, הוא תיאר את העורר כמי שמנהל "רשת" של גנבים הפורצים לבתים וחולקים עמו את השלל (הודעתו של וליד מיום 8.11.2009). הוא גם ציין כי פרץ, יחד עם העורר, לדירה לפני כשנתיים אך התקשה למסור פרטים לגבי פריצה זו ( שם . כן ראו עמ' 15 להודעתו של וליד מיום 7.11.2009).

יחד עם זאת, בדו"ח הולכה והצבעה המצוי בתיק עולה כי וליד הצביע על הבית שאליו פרץ יחד עם העורר (דו"ח הולכה והצבעה מיום 7.11.2009). בהודעה נוספת טען וליד, כי העורר אסף אותו מערד, לאחר שפרץ שם לבית וביצע גניבה. בהודעתו זו טען וליד, כי הוא התקשר לעורר מן הטלפון שגנב מהדירה. העורר אמר לו שהוא בכסיפה "אמרתי לו שאני בערד בוא תיקח אותי הביתה הוא בא ולקח אותי עם הסובארו טנדר ולקח אותי מציר הביוב. הלכנו לכסיפה

[העורר] שטף את הרכב ומכרתי לו את הפלאפון והבאתי לו עוד 200 ש"ח כשכר על הנסיעה והלכתי הביתה" (עמ' 2 להודעה מיום 25.11.2009). וליד טען, כי העורר הסכים לבוא לאסוף אותו משום שחשב שיש לו הרבה כסף לאחר הגניבה.

7.

גרסה זו הוכחשה במלואה על-ידי העורר, אשר טען כי אין לו כל קשר לפריצה לדירה בערד (עמ' 2 להודעה מיום 11.2.2008). העורר טען, כי היה בישראל לפני שנה, בבית סוהר. מאז שהה רק בסמוע, ולא נכנס לישראל. בערד היה לפני "אולי עשר שנים". העורר גם טען, כי לא היה לאחרונה בכסיפה, המקום שבו, לגרסתו של וליד, שהה העורר כאשר התקשר אליו. בנוסף, במהלך חקירתו טען העורר כי אנשים רבים משתמשים במכשיר הפלאפון שלו: "הרבה משתמשים בטלפון, מוחמד, עזמי, חאמד, אחמד כולם מתקשרים זרוק בבית הפלאפון... אברהים, מוחמד, בסאם, חליל" (עמ' 2 להודעת העורר מיום 13.11.2009. כן ראו הודעת העורר מיום 12.11.2009). עוד טען העורר, כי בזמנים הרלוונטיים לאישום זה, הוא היה עצור ברשות הפלסטינית.

8.

אין מחלוקת כי עדותו של וליד מהווה ראיה לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר. המחלוקת נסבה על שאלת קיומה של תוספת ראייתית לעדות זו. בפתח הדברים נבהיר, כי בניגוד לנטען מפי בא-כוח העורר, התוספת הראייתית הנדרשת לעדות יחידה של שותף לעבירה שאיננו עד מדינה, על-פי ההסדר הקבוע בסעיף 54א(5) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), היא "דבר לחיזוק" ולא סיוע. בהחלטות שיצאו מלפני בית משפט זה הובעו דעות שונות בשאלה אם עדותו של שותף טעונה תוספת ראייתית לכאורית כבר בשלב של מעצר עד תום ההליכים (ראו, למשל, החלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 1875/10 חאלדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2010); וכן החלטתי בבש"פ 9203/09 פאיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.11.2009)). אף אם אניח, לטובתו של העורר, כי הודעתו של וליד אכן טעונה חיזוק, אני סבור כי חיזוק כזה מצוי בחומר הראיות שהונח לפניי, למצער, בנוגע לעבירות של סיוע לאחר מעשה, כניסה לישראל שלא כחוק והסעתו של זר השוהה בישראל שלא כדין. כזכור, באת-כוח המדינה טענה, כזכור, כי חיזוק ראייתי נמצא בכך שברשותו של העורר נמצא כרטיס סים שנגנב מהדירה בערד. בהקשר זה, חשוב להעמיד דברים על דיוקם ולהבהיר, כי עיון בהודעה אליה הפנתה באת-כוח המדינה מעלה, כי וליד מסר שהוא מכר לעורר את מכשיר הטלפון הסלולארי שנגנב מן הדירה בערד, כי כרטיס הסים נזרק, וכי

העורר לא ידע שמדובר במכשיר שנגנב:"הוא חשב שזה שלי ואת הסים שהיה בפלאפון זרקתי והבאתי לעבד חכים רק את המכשיר עצמו הוא אינו יודע שזה גנוב" (עמ' 4 להודעה מיום 25.11.2009). מכל מקום, העובדה שמכשיר הטלפון הגנוב אכן נמצא ברשותו של העורר מחזקת, לכאורה, את גרסתו של וליד בכללותה. בצד האמור, נוכח הדברים שלפי גרסתו אמר וליד לעורר, עוצמתן של הראיות לכאורה לעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע – המיוחסת אף היא לעורר בגדרי האישום התשיעי – איננה גבוהה. עבירה זו דורשת מודעות לכך שמדובר בחפץ שהושג בפשע. קיומה של מודעות כזו נלמד מתוך הנסיבות הכוללות של העניין (ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק שני בעמ' 813. להלן: קדמי ). אפשר אמנם שייטען כי נסיבות המקרה – המתוארות בהודעתו של וליד – מקימות חזקה כי מכשיר הטלפון הסלולארי שנמכר לעורר הושג בפשע. אולם, נוכח הדברים שאמר וליד, לעת הזו, הראיות הלכאוריות להוכחתה של עבירה זו אינן במדרג גבוה.

יוער, כי טענת העורר, לפיה במועדים הרלוונטיים לביצוען של העבירות נושא האישום התשיעי הוא שהה במעצר ברשות הפלסטינית נשללה על-ידי באת כוח המדינה, על-יסוד רישומים המצויים בידי התביעה מהם עולה, כי העורר לא היה עצור בזמנים הרלוונטיים לאישום התשיעי. טענת האליבי שהעלה העורר תיבדק במסגרת ההליך העיקרי, אולם לעת הזו, ונוכח המסמכים המצויים בידי המדינה אין לומר כי טענת האליבי מחלישה את חומר הראיות הלכאורי הקיים לאישום התשיעי.

9.

באשר לאישום העשירי. הצדדים אינם חלוקים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחתן של עבירת האיומים. בנוסף, נוכח הכמות והמאפיינים של החפצים שנמצאו ברשותו של העורר, קיים חשש לכאורי כי מדובר ברכוש גנוב, וניתן, אפוא, לומר, כי קיימות גם ראיות לכאורה להוכחתה של עבירת החזקת רכוש החשוד כגנוב. כזכור, העורר טען כי עבירה זו נעברה כולה בשטחי הרשות ולכן לבית משפט בישראל אין סמכות לדון בה. מקומה של טענת העדר סמכות הוא, כמובן, בהליך העיקרי (וראו סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982), ומכל מקום, לצורך ההליך שלפנינו, אין לנו צורך להכריע בטענה זו שכן בא-כוחו של העורר לא חלק על כך שככל שמדובר ברכוש שנגנב מישראל, קונה בית המשפט בישראל סמכות לדון בעבירה (וראו בהקשר זה סעיפים 7 ו-12 לחוק העונשין).

10.

המסוכנות הנשקפת מן העורר ברורה. לעורר עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש ושהיה בלתי חוקית בישראל. בנוסף, מחומר הראיות לכאורה עולה כי העונשים שהוטלו עליו בעבר – וביניהם עונשי מאסר מותנים

– לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירות דומות ואף זהות לאלו שבהן הורשע בעבר. עובדות אלה מקשות ליתן אמון בעורר ומלמדות כי אין עליו מורא הדין. לכך מצטרפת העובדה שהעורר הוא תושב הרשות הפלסטינית. אכן, כפי שכבר נקבע בעבר, אין לשלול על הסף אפשרות לשחרורו של תושב הרשות לחלופת מעצר בישראל (ראו, למשל, בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' מחמוד (לא פורסם, 11.7.2003); בש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2006)). יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שבעניינם של נאשמים תושבי הרשות קיים חשש טבוע להימלטות מן הדין ולעובדה זו יש ליתן משקל בעת שנבחנת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופה (על כך ראו החלטתי בבש"פ 2934/10 קורעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.4.2010)).

11.

הפועל היוצא של האיזון בין שיקולים אלה הינו כי בכל מקרה, על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות הקשורות לאופיין של העבירות ושל הנאשם הספציפי על מנת לגבש עמדה מושכלת באשר ליכולת להפיג את החשש להימלטות בדרך של חלופת מעצר. בחינת הנסיבות שהובילו לשחרורם של נאשמים תושבי הרשות לחלופת מעצר מעלה, כי שחרור לחלופה נעשה, במקרים רבים, כאשר התקיימו נסיבות מיוחדות, כגון שהייה ממושכת בישראל, קטינות, עבר של סיוע לכוחות הבטחון, העדר עבר פלילי, או בעייתיות בתשתית הראייתית הלכאורית (על כך ראו החלטתו של השופט ח' מלצר בבש"פ 7055/09 אבו עיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2009) והאסמכתאות המופיעות שם).

12.

סיכומם של דברים. נגד העורר קיימות ראיות לכאורה לביצוען של סיוע לאחר מעשה והסעת שוהה זר שלא כדין. כן קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת החזקת רכוש החשוד כגנוב. בנוסף, אין מחלוקת על קיומה של תשתית ראייתית לעבירת האיומים. בצד האמור, עוצמתן של הראיות לביצוע עבירות כניסה לישראל שלא כדין, ולעבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע – מוגבלת. המאפיינים המיוחדים המצדיקים, בנסיבות מסוימות, שחרורם של תושבי הרשות לחלופת מעצר בישראל אינם מתקיימים בעורר שלפניי, שהוא כאמור, בגיר, בעל עבר פלילי מכביד בעבירות כניסה שלא כדין לישראל ובעבירות רכוש שונות, שאיננו מתגורר בדרך קבע בישראל. מאפיינים אלה אינם מאפשרים, לדעתי, לתת בו את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר בישראל. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בישראל.

הערר נדחה.