בש"פ 9203/09 צדאם פאיד נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אהד ) שבגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום שבמסגרתו נטען כי ביום 3.8.2009 נפגשו העורר וכאמל שרים עיסא (להלן: כאמל ) במרכז היישוב כפר קאסם וקשרו קשר לשדוד נהג מונית. במסגרת הקשר ולשם קידומו תכננו השניים לעלות על מונית בצומת קאסם, להוביל את נהג המונית אל תוך הכפר ושם לשדוד ממנו את כספו באיומים. על- פי הנטען, ביום 4.8.2009 הגיעו העורר וכאמל לצומת כפר קאסם וחיכו להגעתה של מונית, אולם אף מונית לא הגיעה לאזור. בשעה 6:00 לערך הגיע לאיזור מוהנד אלסייד (להלן: המתלונן ), המשמש כמאבטח בחברה פרטית, כשהוא נושא בנרתיקו אקדח. משהבחין העורר במתלונן ובאקדח, הורה לכאמל לעמוד ליד המתלונן וסר בעצמו לשיחים בקרבת מקום. לאחר מכן נטל העורר בידו מקל עץ, חבט בראשו של המתלונן, לקח ממנו את האקדח ונמלט לכיוון כפר קאסם. בגין מעשים אלה, יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) ל חוק העונשין ; ונשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) ל חוק העונשין .

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 12.10.2009 נעתר בית המשפט לבקשת המדינה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. במסגרת ההחלטה, סקר בית המשפט את חומר הראיות לכאורה

– ההודעות שמסר המתלונן, הודעותיו של כאמל והודעתו של עד ראייה שנכח באירוע (להלן: ביטון ) – וקבע כי הודעות אלה מצטלבות זו עם זו, וכי תיאור דמותו של העורר על ידי העדים השונים תואם את דמותו בפועל. עוד צוין, כי העובדה שבמסדר זיהוי שנערך לו לא זיהה המתלונן את העורר אלא את אחיו וציין כי הוא "דומה לתוקף אבל בלי זקן" – היא בעלת משקל על רקע משך התרחשותו הקצר של אירוע התקיפה והשוד. בית המשפט הוסיף וציין, כי לראיות הקיימות יש להוסיף גם את דבר הימלטותו של העורר מפני המשטרה, את הסתירות באליבי שמסר המשיב ואת העובדה שבעדותו נמצאו, לכאורה, שקרים. נתונים אלה הובילו את בית המשפט למסקנה לפיה מתקיימות, בעניינו של העורר, ראיות לכאורה לביסוס המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בהמשך נקבע כי נוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל ריצוי מאסר בפועל, ובהעדר המלצה לחלופת מעצר בתסקיר שירות המבחן, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט כשקבע כי מתקיימות כנגדו ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו. העורר טוען כי טעה בית המשפט קמא שעה שהתבסס בהחלטתו על עדותו של עד הראיה ביטון, וזאת מאחר שביטון תיאר את מבצע העבירה כאדם בגובה מטר ושבעים סנטימטרים, בעוד שהעורר גבוה מכך בכ- 15 סנטימטרים ; וכי שגה בית המשפט משלא נתן את המשקל ההולם לסימני השאלה שעלו מהודעתו של המתלונן על רקע הראיות האחרות - ובהם העובדה כי המתלונן תיאר את מבצע העבירה כבן 27 שנים, בעוד שהעורר הינו אך בן 19 - ומאמירתו של המתלונן לפיה הוא יצליח לזהות את מבצע העבירה במסדר זיהוי, אשר לא עמדה במבחן המציאות, שעה שהמתלונן הצביע על תמונה של אדם אחר במסגרת מסדר הזיהוי. להשקפתו, אף טעה בית המשפט כשבחר לקבל את עדותו של כאמל כמהימנה, הגם שעד זה שינה מספר פעמים את גרסאותיו בדבר ההתרחשויות ביום האירוע. עוד טוען העורר, כי הקושי לייחס לעדותו של כאמל משקל ראייתי לכאורי, נובע אף מכך שכשנשאל כאמל לשמו של מבצע העבירה הוא נקב בשם "צדאם דנון", בעוד ששמו של העורר הוא צדאם פאיד. לשיטתו של העורר, המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי אין בחומר הראיות שהוצג כנגדו כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית המספיקה לשם מעצרו עד תום ההליכים. בנוסף על כך טוען העורר כי היה על בית המשפט המחוזי לראות את עדותו של כאמל כעדות של עד מדינה, או למצער כעדות של שותף לדבר עבירה, ומשכך היה על בית המשפט לדרוש כי המדינה תציג תוספת ראייתית לכאורית שתהווה סיוע או חיזוק (בהתאמה) לעדות זו, טרם שהורה על מעצרו של העורר. בהקשר זה, טוען העורר, כי טובת ההנאה שניתנה לכאמל, ואשר הייתה צריכה להביא לסיווגו כעד מדינה, טמונה בהסכמת המדינה לדבר שחרורו לחלופת מעצר עד להכרעה בהליך העיקרי המתנהל בעניינו.

בדיון שנערך בפני טען ב"כ המדינה כי דין הערר להידחות, תוך שהוא סומך ידו על האמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. באשר לטענות בדבר אופי עדותו של כאמל, טען ב"כ המדינה כי לכאמל לא ניתנה או הובטחה כל טובת הנאה. לטענת ב"כ המדינה, המדינה הסכימה לשחרורו של כאמל לחלופת מעצר נוכח עברו הנקי וגילו הצעיר, חלקו המשני בביצוע העבירות המיוחסות וההמלצות החיוביות שנכללו בתסקיר המבחן שהוכן בעניינו; ובשל כך בלבד. ב"כ המדינה הדגיש כי הסכמה זו לא נבעה מרצונה של המדינה להעניק "טובת הנאה" ממין כלשהו לכאמל תמורת עדותו. עוד הוסיף כי בנפרד מהאמור קיימות בחומר החקירה תוספות ראייתיות מחזקות או מסייעות כנגד העורר, ובהן: עדויותיהם של המתלונן וביטון, שמהן עולה כי מבצע העבירה היה כהה-עור, גבוה ובעל שיער קצוץ – תיאור התואם את מראהו החיצוני של העורר; העובדה שכאמל ידע להוביל את השוטרים למקום מגוריו של העורר; הסתירות שעלו מדבריהם של בני משפחתו השונים של העורר, שנשאלו על מקום הימצאו של העורר ביום האירוע. המדינה מוסיפה ומבהירה כי אחי-העורר זוהה על-ידי המתלונן במהלך מסדר זיהוי כמבצע העבירה, ככל-הנראה נוכח הדימיון הפיזי הרב בין העורר לאחיו. באשר לאי-ההתאמה שעלתה מגרסתו של כאמל בעניין שמו של מבצע העבירה, טען ב"כ המדינה, כי יכול שמקורה של אי-התאמה זו היא בטעות תמימה של כאמל, אשר ייחס לעורר את שם המשפחה "דנון" - שהוא שם המשפחה שבו נושאת חלק ממשפחתו המורחבת של העורר.

4.

לאחר שבחנתי את חומר החקירה שהוגש לעיוני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

ראשית אציין כי לפי התשתית הלכאורית שהונחה לפניי, לא מצאתי אחיזה לטענה כי לכאמל ניתנה או הובטחה טובת הנאה. אין לי יסוד לשלול בשלב זה את טענת התביעה בדבר הטעמים העומדים בבסיס שחרורו בערובה של כאמל. אין צריך לומר כי אין באמירה זו כדי לנטוע מסמרות בשאלה זו, אשר תתברר בהליך העיקרי, לאחר שמיעת ראיות. להבדיל מכך, אין מחלוקת כי כאמל הינו שותף לדבר עבירה ולא ניתן יהיה להרשיע את העורר בהליך העיקרי, בלא שיימצא דבר לחיזוקה של עדותו. (סעיף 54א(א) ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ). שאלת נחיצותן של תוספות ראייתיות בשלב המעצר זכתה להתייחסויות שונות ומנוגדות בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל בש"פ 4811/97 משה נ' מ"י , פ"ד נא(3) 817, 823 (1997); בש"פ 6206/05

נאצר נ' מדינת ישראל , פסקאות 16-13 (לא פורסם, 21.8.05); בש"פ 10935/08

יוסף נ' מדינת ישראל , פסקה ז' (לא פורסם, 18.1.09)). מוכן אני להניח, לטובת העורר, כי התוספת הראייתית נחוצה אכן כבר בשלב המעצר. ברי – מכל מקום – כי בשלב זה הבחינה היא ברמה הלכאורית

(בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.09); בש"פ 9202/09 עבאסייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009)).

5.

לגופן של הראיות לכאורה - עיקר משקלה של התשתית הראייתית הלכאורית שנאספה כנגד העורר טמון בהודעתו השלישית של כאמל, אשר נגבתה ביום 4.8.2009, בשעה 14:34, כמו גם בתמלול חקירתו שנערכה באותו יום ואשר קדמה למתן הודעה זו. במסגרת הודעה שלישית זו מסר כאמל גרסא המפלילה את העורר במכלול המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. כך, במסגרת הודעה זו, מתאר כאמל בפירוט כיצד נפגש עם העורר בליל האירוע, וכיצד נתגבש בשיחה שביניהם הקשר לביצוע שוד המונית, על רקע קשייו הכלכליים של כאמל. עוד מתאר כאמל, במסגרת הודעה זו, את המתנתם של השניים למונית בסמוך לאזור בו אירעה התקיפה בסופו של יום, את התכנית שרקם העורר בחופזה משהבחין במתלונן החמוש כשזה יצא מן הטנדר, וכן את ההוראות שנתן העורר לכאמל טרם ביצוע התקיפה. לבסוף, מגולל כאמל בהודעתו את השתלשלות ההתרחשויות שאירעו מעת שגמר העורר בדעתו ליטול את הנשק מידי המתלונן ועד להימלטותו מזירת האירוע, בצורה התואמת את תיאורן של התרחשויות אלו בכתב האישום. כאמל אף מציין בהודעתו כי בעת התקיפה הבחין באדם דתי אשר נכח במקום, והדבר עולה בקנה אחד עם האמור בהודעתו של עד הראייה ביטון (הודעה מיום 4.8.2009), אשר הינו אדם דתי. העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא שעה שהתבסס בהחלטתו, בין היתר, על האמור בהודעתו השלישית של כאמל, וזאת נוכח שינוי הגרסאות שחל בין שתי הודעותיו הראשונות של כאמל להודעתו השלישית – שינוי גרסאות שיש בו, לשיטת העורר, כדי להטיל ספק במהימנותו של כאמל. אכן, הגרסא אותה מסר כאמל בשתי הודעותיו הראשונות במשטרה (הודעה מיום 4.8.2009, שניתנה בשעה 8:58 והודעה מאותו היום, שניתנה בשעה 10:55) נבדלת מהגרסא שהוצגה בהודעתו השלישית. בהודעותיו המוקדמות, טען כאמל כי הוא נקלע למקום האירוע על דרך המקרה, וכי היה מעורב בהתרחשות רק כצופה מן הצד. כן טען, בתחילה, כי לא הכיר את מבצע התקיפה שלה היה עד. אין חולק על כי חל שינוי של ממש בין האמור בשתי גרסאות אלו, ואף-על-פי-כן דעתי היא שאין בשינוי גרסאות זה כדי לשלול את השימוש באמור בהודעתו השלישית והאחרונה של כאמל, כראיה לכאורית בעלת משקל, במסגרת הליך מעצרו של העורר. מעיון בתמלול חקירתו של כאמל מיום 4.8.2009 – חקירה שבמהלכה מסר כאמל את גרסתו המפלילה – ניתן להבחין בבירור בחששו של כאמל כי יאונה לו רע אם יגלו מקורביו של העורר כי כאמל חשף בפני חוקרי המשטרה את אופן התרחשות האירועים כהווייתו (עמ' 4 לתמלול). ביטוי לחשש זה עולה שוב בשלב מאוחר יותר בחקירתו של כאמל, שעה שהאחרון מתבקש על-ידי חוקר המשטרה לנקוב בשמו של שותפו למעשים האמורים (עמ' 11-10 לתמלול). התמורות שחלו בגרסתו של כאמל לאירועי אותו היום, עשויות להיות מוסברות, אם כך, על רקע חששותיו של כאמל מפני תגובותיהם של העורר או גורמים הקשורים לו, בשלב בו יוודע להם כי כאמל מסר גרסא המפלילה את העורר באירועים נושא כתב האישום. הטענות הבאות לתקוף את דבר מהימנותו של כאמל ואת אמינות גרסתו נוכח השינויים שנעשו בה, הן מסוג הטענות שמקומן להתברר בגדרי ההליך העיקרי המתנהל נגד העורר, ובשלב זה של בחינת הראיות הלכאוריות העומדות כנגד העורר די בבחינת הפוטנציאל ההוכחתי הטמון בהודעותיו של כאמל (ראו בש"פ 3060/09 אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2009); בש"פ 8053/09 נגר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.10.2009); בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.11.2009)). באשר לגרסתו האחרונה של כאמל, דעתי היא כי אכן קיים סיכוי סביר כי בתום ההליך העיקרי המתנהל כנגד העורר, ולאחר ההכרעה בסוגיית מהימנותו של כאמל, תשתכלל הודעה זו לכדי ראיה "רגילה" שמכוחה ניתן יהיה לבסס את הרשעתו של העורר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). ככזו, הודעה זו מהווה ראיה לכאורה שניתן להתבסס עליה במסגרת ההחלטה בדבר מעצרו של העורר מכוח סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) .

דבר לחיזוקה של הודעת כאמל ניתן למצוא בהודעתו של ביטון מיום 4.8.2009 – בה הוא מתאר אדם בעל תיאור פיזי התואם את דמותו של העורר כמבצע העבירה. יצויין כי גם המתלונן, בהודעותיו מיום 4.8.2009 ומיום 9.8.2009, מתאר את תוקפו כאדם שחום-עור, בעל שיער קצוץ ודובר ערבית – תיאור ההולם את הופעתו הפיזית של העורר. אכן, במהלך מסדר הזיהוי שנערך למתלונן, לא זיהה העורר את האחרון, אך

הצביע על אחיו – ביניהם יש דמיון רב - וציין בפני חוקריו שלולא היה האח בעל זקן, הוא היה מאד מזכיר את תוקפו (הודעת המתלונן מיום 10.8.2009). לכך יש להוסיף את

הסתירות העולות בין גרסתו של העורר בדבר מקום הימצאו בלילה בו התחיל האירוע (כפי שזו עולה מהודעת העורר מיום 5.8.2009), לבין הגרסאות שהוצגו בהודעות בני משפחתו של העורר בעניין זה (ראו למשל הודעת האם מיום 10.8.2009). כך, למשל, בעוד שהעורר טען כי את הלילה בו החל האירוע עשה בביתו, הרי שאימו טענה כי העורר התלווה אליה באותו הלילה לחתונה משפחתית.

בסיום שלב זה של סקירת התשתית הראייתית הלכאורית אבקש לציין כי לא נעלמו מעיני טענות העורר בדבר הקושי העולה מן ההערכות השגויות של המתלונן ושל ביטון בדבר גובהו וגילו של התוקף והשלכתן של אלה. לא מצאתי כי הערכות אלו מרוחקות מנתוני הגובה והגיל הממשיים של העורר, במידה השוללת את עצמתן של הודעותיהם של השניים, כראיות לכאורה. אף לא מצאתי ממש בטענת העורר לפיה יש באי-ההתאמה שבין שם המשפחה אותו ייחס כאמל למבצע העבירה (דנון) לבין שם משפחתו האמיתי של העורר (פאיד) כדי להביא לשלילת משקלה הראייתי הלכאורי של הודעתו של כאמל. אכן, כטענת ב"כ המדינה, ייתכן שאי-התאמה זו הינה תוצאה של אופי היכרות העבר שבין העורר לכאמל, ובכל מקרה דינה להתברר באופן מקיף ויסודי בגדרו של ההליך העיקרי המתנהל כנגד העורר. אולם, בשלב זה אין, לדעתי, באי-התאמה זו כדי לאיין את משקלה הראייתי הלכאורי של הודעתו השלישית של כאמל. זאת בפרט, בהתחשב בכך שהחשש מפני טעות בזיהוי - העולה משגיאה לכאורית זו של כאמל – פוחת נוכח כך שכאמל ידע להוביל את חוקרי המשטרה לבית דודו של העורר (ראו דו"ח הובלה והצבעה מיום 4.8.2009).

על יסוד האמור, אני דוחה את טענת העורר כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת למעצרו.

6.

העורר הגביל את טענותיו בערר לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, לא חלק על קיומה של עילת מעצר ואף לא טען לקיומה של חלופת מעצר. למען השלמת התמונה אציין כי את עילת המעצר הנדרשת לשם מעצרו של העורר, ניתן לבסס במקרה שלפנינו, הן על עילת המסוכנות הקבועה בהוראת סעיף 21(א)(1)(ב) ל חוק המעצרים – וזאת נוכח מסוכנותו של העורר העולה מאופיו האלים של מעשה השוד שביצע, מהתעוזה הרבה בה כרוך מעשה תקיפה של אדם החמוש בנשק חם, ומעברו הפלילי של העורר הכולל הרשעה בעבירות אלימות שונות; והן על האפשרות כי העורר יעשה שימוש לרעה בדבר שחרורו ממעצר לצורך השפעה על עד התביעה העיקרי בעניינו – כאמל – וזאת נוכח החשש שהביע כאמל מפני העורר במסגרת חקירתו במשטרה (סעיף 21(א)(1)(א) ל חוק המעצרים ). אוסיף כי מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי לא הוצגה בעניננו חלופת מעצר מתאימה.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.