בש"פ 10935/08 רמי יוסף נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת אמסטרדם) מיום 11.11.08 בב"ש 91601/08, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בפ"ח 1060/080.

רקע

ב.

כתב אישום מיום 28.7.08 מייחס לעורר ולנאשם נוסף עבירות של ניסיון לרצח, ייצור נשק, החזקת נשק, קשירת קשר לביצוע פשע ומתן אמצעים לביצוע פשע. על פי הנטען, קשרו הנאשמים ואחרים קשר לרצוח אדם בשם אביאל וואהל; למטרה זו נפגשו בחוות סוסים בתל אביב והרכיבו מטען חבלה, מתוך מטרה שיובא להרצליה על ידי אחד הקושרים (שהפך עד מדינה, להלן עד המדינה ), שם יוחזק עד שיאותר רכבו של וואהל (בו יוטמן); אולם עד המדינה נעצר על ידי המשטרה בדרכו להרצליה.

ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. הבקשה נתקבלה ביום 11.11.08, בהחלטה מפורטת ומנומקת. נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר, שיסודה באמרותיו של עד המדינה, איכוני טלפון סלולרי של העורר, עיקוב משטרתי, שתיקתם של הנאשמים, וראיות נוספות לגבי הנאשם האחר. נדחתה טענת העורר, כי הופלה לרעה ביחס לשותפים אחרים בפרשה, שלא נכללו בכתב האישום. הוזכר עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל שבע הרשעות, לרבות בעבירות אלימות, והוזכר, כי תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים. לבסוף נקבע, כי קיימת מסוכנות סטטוטורית, וכי נוכח טיב העבירות המיוחסות לעורר, אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו.

ד.

מכאן הערר הנוכחי, בו נטען בהרחבה כנגד התשתית הראייתית בתיק. בין השאר נטען, כי הראיות כנגד העורר נטועות בהודעות עד המדינה, שחלקן הניכר עדות שמיעה ושיש בהן סתירות ופירכות גלויות. נטען, כי בידי עד המדינה נתפסו חומרי חבלה בלתי מורכבים ולא מוטען מורכב, וכי מאיכוני הטלפון עולה שהעורר לא נכח בחווה בשעה הרלבנטית (ומכל מקום, נהג להגיע למקום לעתים מזומנות). עוד נטען, כי עדות עד המדינה טעונת ראיית סיוע, וכזו אינה בנמצא. לבסוף נטען, כי אין חשש לשיבוש הליכי משפט אם ישוחרר העורר, הואיל ועד המדינה מצוי אף הוא במעצר, וממילא אין לעורר עניין כי הלה ישנה מגרסתו.

ה.

בדיון הרחיב בא כוח העורר - שטען כל האפשר - באשר לפגמים המצויים, לדידו, בהודעות עד המדינה, והטעים כי הן איכוני הטלפון הן שתיקת העורר בחקירה אינם יכולים לשמש ראיות לסיוע. לשיטתו, אין לעורר חלק בעבירות, הרובצות לפתח הנאשם 1. נמסר, כי גירסת העורר היא שלא נכח כלל בפגישה בחווה. באת כוח המשיבה טענה מנגד, כי ישנן ראיות של ממש בהודעות שמסר עד המדינה טרם הסכם עד המדינה , וכי אלה אינן טעונות סיוע; ניתן, כנטען, להסביר אי-דיוקים בהודעות (מקצתן בפני מדובב) בחששות של עד המדינה מפני האזנות, ומפני הפללת חברו, הנאשם הנוסף. נטען, כי לפי בדיקת מז"פ מדובר במטען מורכב, וכי עד המדינה עקבי בגירסה שהעורר השתתף בהרכבת המטען. לבסוף נאמר, כי ישנן ראיות סיוע, בעיקר בדמות איכוני הטלפון ושתיקת העורר בחקירה, וכן ראיות נוספות.

הכרעה

ו.

לאחר העיון, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר (כנדרש בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996). הללו מתרכזות בעיקר בהודעות עד המדינה, לפני שנכרת עמו הסכם עד מדינה ואחרי כן, בהן נאמר בעקביות כי העורר היה בין אלה שהכינו את המטען ומסרוהו לעד המדינה. בא כוח העורר הצביע על סתירות בהודעות אלה; בין השאר, בתחילה מסר עד המדינה שקיבל את המטען גם משני אחיו של העורר, ומתברר שהללו לא נכחו במקום; כן מצויות בהודעותיו וריאציות שונות באשר למידת יכולתו לזהות את הנעשה במטען במהלך הפגישה. אין לכחד, כי לקשיים אלה ולדומיהם עשויה להיוודע משמעות במהלך משפטו של העורר; אולם לטעמי אין לומר, כי "מובנה בתוך חומר החקירה ספק, באופן שמתוך מכלול החומר ניתן להסיק כבר עתה כי אין סיכוי שיינתן אמון במוסר האימרה", או כי "בראיות עליהן מבססת התביעה את האישום מובנה ספק הדבק בהן, כמעין 'פגם גנטי', שלא יוסר במהלך המשפט" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 149, 151, הנשיא ברק). מהימנותו של עד המדינה תיבחן בחינה מעמיקה בהליך העיקרי, אך אין לכך מקום בשלב הנוכחי, ולעת הזאת די בכך ש"אין בכוחן של הסתירות ובחוסר ההיגיון... כדי לשלול מלכתחילה כל אפשרות לסמוך הרשעה על האימרה" (בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817, 823, השופט קדמי, להלן עניין משה ).

ז.

באשר לשאלת הסיוע הראייתי, אזכיר תחילה, כי "כידוע, אין תמימות דעים בשאלה אם במקום שדרוש סיוע – או 'תוספת' אחרת... צריך שסיוע כזה יימצא ברשות התביעה כבר בשלב המעצר עד תום ההליכים" (עניין משה , בעמ' 823, והפניות דשם; בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקאות 13­16 (לא פורסם, 21.8.05), והפניות דשם). סבורני, כי שאלה זו אינה טעונה הכרעה בנדון דידן, שכן די בראיות שעליהן הצביעה המשיבה (ובין השאר איכוני הטלפון, בצירוף הסברי המשיבה באשר לאזורי האיכון הרלבנטיים) כדי להקים "סיוע... לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של ההליכים " (בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 415, 421, השופטת – כתארה אז – ביניש, ההדגשה הוספה – א"ר; בש"פ 975/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 775, 779). אוסיף, כי כשלעצמי דומני, מבלי לקבוע מסמרות (שכן כאמור אין צורך בכך בעניין דנא), כי גם אם נדרשת התביעה להראות קיומה של תוספת ראייתית בהליך המעצר, אין מקום להידרש בהליך זה לטענות המדקדקות בקוצו של יו"ד באשר ל סוג התוספת הראייתית בה מדובר, וכי טענות אלה מקומן בהליך העיקרי.

ח.

נזכיר גם, כי כאמור ניתנו הודעות על ידי עד המדינה גם בטרם כריתת ההסכם, ואף בהודעות אלה ראיות כנגד העורר, וטענת המשיבה כי כאן אין נדרש סיוע יש בה לכאורה על מה שתסמוך, מבלי להכריע בכך (ראו ע"פ 3795/92 לוי נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (לא פורסם, 22.3.94); ע"פ 7450/01 אבו-ליטאף נ' מדינת ישראל , פסקה 42 (לא פורסם, 31.7.07)). באשר לטענת העורר, כאילו בידי עד המדינה נתפסו חומרי חבלה בלבד ולא מטען מורכב – ייתכן אמנם שהמטען לא היה "מוכן להפעלה" ממש, כפי שהבין השוטר חכימזדה (דו"ח פעולה מיום 25.6.08); בחוות הדעת שערך עזרא רחמני, מיום 8.7.08, נאמר כי "בכוחו של מטען חבלה מעין זה, כשכל מרכיביו מחוברים ופועלים כהלכה , לגרום למוות בעת התפוצצותו" (ההדגשה הוספה – א"ר). מכל מקום, מחוור מאותו מסמך שנעשו למצער מקצת פעולות להרכבת המטען, לרבות הלחמת מוליכים חשמליים וחיבור בית סוללות; ואף אם נניח שפעולות ההרכבה לא הושלמו, דומה כי אין לכך השלכה מהותית לעניין חלק הארי של המיוחס לעורר.

ט.

ולבסוף, כשלעצמי סבורני שבשתיקת העורר לצורך ענייננו יש משום חיזוק, לראיות, וכבר נזדמן לי לומר, בהקשר אחר, כי "מסופקני אם יש בנמצא שופטים שאינם מייחסים משקל חיזוקי משמעותי לשתיקה. הדברים נעוצים בשכל הישר. אדם הנאבק על חפותו, ייכבד וימסור את גירסתו" (ע"פ 7637/05 שלמה יוסף נ' מדינת ישראל, שם אמנם היה מדובר אמנם בשתיקה בבית המשפט; ראו שם גם לעמדת המשפט העברי בנושא).

י.

אחר כל אלה, שקלתי אם יש ללכת במקרה דנא עוד כברת דרך בגדרי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, לפיו אין לתת צו מעצר – גם בהתקיים עילת מעצר , ובמקרה דנא ברי כי היא מתקיימת – אלא אם נוכח בית המשפט, כי "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". שאלתי עצמי, אם יש מקום לתסקיר לעניין חלופה. תשובתי לעת זו אינה בחיוב, נוכח עברו של העורר, שצבר שבע הרשעות שרובן אלימות ואף ריצה מאסרים בפועל. דבר המצטרף למסוכנות שבעבירות המיוחסות לעורר.

י"א.

איני נעתר איפוא לערר.