בש"פ 2580/97 אנג'ל אייל נ. מדינת ישראל

הדיון בבש"פ 2580/97 ובבש"פ 2605/97 יתקיים במאוחד.

ניתנה היום, כ"ח בניסן תשנ"ז (5.5.97).

ש ו פ ט ת

ה ח ל ט ה

1.העוררים שבפני הואשמו ביחד עם שניים אחרים בעבירה של שוד מזוין בחבורה תוך שימוש באלימות, שבוצע בחנות למכירת תכשיטים ועתיקות הנמצאת ברחוב ניו-בונד בלונדון, אנגליה. אייל אנג'ל הואשם כמבצע עיקרי בצוותא ולחלופין כמי שסייע למבצעים העיקריים וכמקבל רכוש שהושג בפשע. נוסף לכך, הואשם כמשדל לביצוע השוד. ישי קרניאל הואשם כמשדל וכמסייע. שניהם הואשמו גם בעבירות נוספות הקשורות לשוד שבוצע ולנסיון קודם לבצעו, שלא יצא אל הפועל.

מסכת האירועים המתוארת בכתב האישום מורכבת משני שלבים: העוררים מואשמים בכך שקשרו קשר לתכנן ולבצע שוד בחנות תכשיטים ועתיקות בלונדון. על-פי המתואר בכתב האישום, נאשם שלישי בשם מוטי אילוז איתר שני מועמדים לביצוע השוד, יזהר מזרחי ויאיר אלוף, שהפך מאוחר יותר לעד מדינה בתיק. אילוז הפגיש את השניים עם ישי קרניאל, ובפגישה זו שידלו אילוז וקרניאל את השניים לבצע את השוד, וזאת בתכנונם, סיועם, וגיבויים הכספי. הם מסרו להם פרטים על השוד המתוכנן והבטיחו להם כי יקבלו 25% מרווחיו. ישי קרניאל אף סיפר להם כי השוד יהיה קל, וזאת על בסיס פרטים שמסר לו קרוב משפחה של עובד לשעבר בחנות התכשיטים. אלוף ומזרחי הסכימו לבצע את השוד. בסמוך לאחר הפגישה המתוארת, הפגישו אילוז וקרניאל את אלוף ומזרחי עם אייל אנג'ל, והציגו אותו בפניהם כמי שיהיה איש הקשר שלהם בלונדון. באותה פגישה הוסיפו ותכננו את השוד לפרטיו. ביום בו טסו ללונדון, פגשו אלוף ומזרחי את ישי קרניאל בשדה התעופה, שם נתן להם 500$ במזומן, את כתובת האכסניה בה ישהו, ושני מספרי טלפון לשם יצירת קשר איתו או עם אילוז בארץ. לפי התכנון, לאחר שהגיעו אלוף ומזרחי לאנגליה, הצטרף אליהם שם אייל אנג'ל. אנג'ל הפגיש אותם עם אדם נוסף, שנתן להם פרטים מדוייקים על היעד. במהלך שהותם באנגליה, הכסף שקרניאל נתן להם בארץ אזל, ואנג'ל התקשר אליו וקיבל ממנו פרטים של אדם הנמצא באנגליה ממנו יוכל לקבל כסף. אנג'ל יצר קשר עם אותו אדם והשיג את הכסף. בשלב מסוים, נוכח חששותיו של מזרחי לבצע את השוד, הוחלט שלא לבצע את השוד. הדבר נעשה על דעת קרניאל שעודכן בפרטים ועל דעת אנג'ל, והחבורה חזרה ארצה. בגין פרשייה זו, הואשמו אנג'ל וקרניאל בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. קרניאל הואשם גם בנסיון לשידול לבצע שוד.

על-פי המתואר בכתב האישום, בסמוך לאחר האירועים המתוארים לעיל, התגבש השלב השני של הארועים. אותר אדם בשם שרון נחום, שיחליף את מזרחי בביצוע השוד. בהתאם לתכנון, טסו נחום ואלוף ללונדון, וכעבור כארבעה ימים הצטרף אליהם אנג'ל. בכל מהלך שהותם בלונדון, נהגו אנשי החבורה להתקשר ארצה אל אילוז וקרניאל, על מנת להתעדכן בפרטים ולקבל הנחיות. קרניאל גם דאג להעביר להם כסף באמצעות אחרים, ולחץ עליהם לבצע את השוד בהקדם האפשרי. לשם ביצוע השוד, רכשו השלושה אקדח דמי, אזיקונים (לקשירת יושבי החנות) ותיקים (לנשיאת הרכוש שייגנב). לאחר פעם אחת בה נרתעו מלבצע את השוד, חזרו נחום ואלוף פעם שנייה לחנות, וביצעו את השוד. במהלך השוד איימו על האנשים שהיו בחנות באמצעות האקדח, כפתו אותם בעזרת האזיקונים, ובשלב מסוים אף הכו אותם בחזקה וגרמו לפציעתו של אחד מהם. הם רוקנו את תכולת הכספות בחנות - תכשיטים, חפצי אמנות ועתיקות - ונמלטו עם הרכוש שנגנב. על פי הנטען בכתב האישום שוויו של הרכוש שנשדד כ460,000- ליש"ט, כן נשדד מהחנות כסף מזומן. מחוץ לחנות, פגשו השניים את אנג'ל, שהמתין להם שם כל העת, ונחום העביר לרשותו את התיק שנשא ובו שלל מן השוד. אנג'ל דאג להברחת הרכוש הגנוב מאנגליה. קרניאל דאג למילוט אנשי החבורה מאנגליה באמצעות סייענים תמימים. בגין פרשייה זו, הואשמו העוררים ביחד עם אחרים בעבירות של שוד מזוין בחבורה תוך שימוש באלימות: אנג'ל הואשם כמבצע עיקרי בצוותא, ולחילופין: כמסייע ומקבל רכוש שהושג בפשע, ומכל מקום - כמשדל. קרניאל הואשם כמשדל וכמסייע. שניהם הואשמו גם בקשירת קשר לביצוע פשע, ובסיוע לאחר מעשה.

2.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצר העוררים ושותפיהם לכתב האישום עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. שופט בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה.

השופט המלומד קבע כי יש ראיות לכאורה לביסוס אשמתם של העוררים. הוא ציין, כי התשתית הראייתית מבוססת בעיקר על הודעותיו של אלוף, אחד ממבצעי השוד שנטל חלק אף בפרשיה הראשונה, והפך בסופו של דבר לעד מדינה. אלוף אף ביצע מספר הקלטות סמויות לשיחות אותן ניהל עם הנאשמים. השופט ציין כי הודעות אלה נתמכות בהודעתו המסייעת של יזהר מזרחי, במסגרתה הודה בחלקו בקשר לביצוע השוד שלא יצא אל הפועל. השופט עמד על מספר ראיות נוספות אשר על פני הדברים מחזקות את התשתית הראייתית כנגד העוררים. הוא ציין, כי מועדי היציאה והכניסה לארץ של השותפים השונים כפי שמתואר בכתב האישום מאומתים בפלטי מחשב של משטרת הגבולות. נוסף לכך, כניסתם של המבצעים לחנות ביום בו בוצע השוד ובהזדמנות קודמת בה נכנסו לחנות מבלי לבצע את השוד הונצחה במצלמת וידאו, והפרטים המופיעים בצילומים מאמתים את הגירסאות שנמסרו בידי אלוף ומזרחי.

לגבי אנג'ל, הזכיר השופט גם את העובדה כי הכחיש בהודעתו כל הכרות עם יאיר אלוף, שרון נחום, יזהר מזרחי או מוטי אילוז, שותפיו לכתב האישום, הכחשה שאינה עולה לכאורה בקנה אחד עם השיחה המוקלטת בינו לבין אלוף. עוד ציין השופט כי הודעתו של אנג'ל, בה טען כי היה בלונדון פעם אחת בעבר, סותרת עדויות שונות בדבר היותו אורח קבוע במלון קנווד האוס בלונדון. עוד הזכיר השופט את עדותו של אדם בשם יוסי חן, המתגורר בלונדון, שמסר כי נתבקש בידי ישי קרניאל לסייע לאנג'ל.

לגבי ישי קרניאל, הוסיף השופט, כי מן הראיות עולה שאדם בשם אדם הוברמן סייע למצוא נתיב בריחה למבצעי השוד לבקשת דודו, אמנון כהן, שמצוי בקשרים עסקיים עם קרניאל. כפי שתיאר השופט, אמנון כהן ביקש לגונן על אחיינו והיה מוכן לנדב מידע מסוים, אך בשלב מסוים חזר בו, "ומשום מה 'התקשה לזכור' אפילו את שם משפחתו של בן-אחותו". השופט ציין, כי מן הראיות עולה בבירור שכהן חושש מלמסור פרטים וכי חששו נובע מישי. עוד הוסיף, כי ישי קרניאל מוזכר בשיחה המוקלטת בין אלוף לבין איל אנג'ל.

אשר לקיומה של עילת מעצר, קבע השופט, כי די בכך שמדובר בשוד תוך שימוש בנשק, אפילו נשק סרק שבו הכו מבצעי השוד את המתלוננים, כדי להקים עילת מעצר. השופט ציין כי, אף לפי החוק החדש עבירת השוד תוך שימוש בנשק קר או חם מקימה חזקה למסוכנות לציבור שעל הנאשם לסתור אותה. השופט הוסיף, כי האכזריות שבה בוצעו העבירות, התכנון, הקשר וההתמדה של העוררים לאחר שנכשלו בפעם הראשונה, מצביעים על הסיכון החמור הנשקף מהם. השופט דחה טענה של אפליה למול מזרחי, שהמדינה בחרה שלא לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, בציינו כי אין מדובר באפליה בין שווים. הוא עמד על כך שלהבדיל ממזרחי, העוררים נותרו איתנים בדעתם לבצע את השוד אף לאחר הנסיעה הראשונה, והמשיכו בתכנון ובקשר עד הוצאתה של התוכנית אל הפועל, ואף לאחר מכן. השופט ציין כי, העובדה שמאז ביצוע השוד חלפו חודשים רבים עד שנתגלו המבצעים ונמצא הקשר ליתר הנאשמים, אין בה כדי להכשיר את המעשים ולהקל מחומרתם, ולא ניתן לראות בה צידוק שלא לעצור את העוררים. השופט לא התעלם מעברם הנקי יחסית של העוררים, אך קבע, כי במקרה כמו זה חלופת מעצר איננה ראויה.

3.באי-כוחם של העוררים טענו בפני כל שניתן לטעון לטובת מרשיהם. בא-כוחו של איל אנג'ל טען ביחס לנימוקי המעצר שהיו ביסוד החלטת השופט קמא וביקשני לקבוע כי שגויים הם ואין בהם מתום. הוא טען כי אין ראיות המייחסות למרשו גיוס אנשים, מימון, תכנון של המבצע או נטילת חלק במילוט האנשים מחוץ לארץ. מדובר, לטענתו, באיש קשר ללא קשרים, שכל תפקידו התמצה בהעברת הסחורה לאחר ביצוע השוד, כלומר - בפן הרכושי של האירוע, ולא בפן האלים שלו. נוכח דברים אלו, טען בא-כוחו של אנג'ל, כי אין עילת מעצר כנגדו. הוא ביקש, כי הדברים ייבחנו לאור חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים). לטענתו, חומרת העבירה כשלעצמה אינה מהווה עילת מעצר לפי החוק החדש, ולא נוצרת בנסיבות העניין חזקת מסוכנות לפי סעיף 21א(ג) לחוק, משום שלא נעשה שימוש בנשק או באלימות חמורה, כנדרש בסעיף. עוד הוסיף, כי גם אם נוצרה חזקת מסוכנות, הרי שהעורר סותר אותה נוכח חלקו בארוע, ונוכח חלוף הזמן למן ביצוע העבירה ועד מעצרו של העורר, שבמהלכו לא ביצע העורר כל עבירה. אשר לחשש המלטות, ציין בא-כוח הערר כי כל הקשרים בחוץ לארץ אינם קשרים של מרשו, ולכן אין בסיס לחשש כזה. לסיום, טען בא-כוח העורר, כי טעה השופט קמא בכך שקבע כי חלופת מעצר אינה ראויה במקרה זה, וזאת לנוכח עברו הפלילי הנקי של העורר.

בא-כוחו של ישי קרניאל מיקד את טיעוניו בהעדר ראיות לכאורה כנגד מרשו. הוא הצביע על כך שהעדות המרכזית בתיק היא עדותו של עד המדינה, הדורשת סיוע, ועמד על כך שכל אחת מן הראיות המוצגות כביכול כמסייעות אינן באמת כאלה. כך, למשל, עמד על סתירות הקיימות לכאורה בין הודעותיו של עד המדינה לבין הודעותיו של יזהר מזרחי באשר לפרטי פרטים הנוגעים לפרשיה הראשונה. מכל מקום, טען בא-כוח העורר, כי הראיות לכאורה הקיימות בתיק אינן מצביעות על קשר של העורר לשוד המזוין ולמעשי האלימות שנעשו בו, ועל כן אין בהן כדי להקים עילת מעצר. עוד ציין, כי מן הראיות עולה שקרניאל הוא לא זה ששידל את המבצעים, שכן לפגישה עמו הם הגיעו לאחר שכבר היו משודלים. גם הוא ביקש, כי מרשו ישוחרר בתנאי חלופת מעצר, נוכח חלוף הזמן, בו לא נעשתה בידי העורר כל פעילות עבריינית, ובהתחשב בעובדה כי מדובר באדם ללא עבר פלילי (למעט קנס בסך 750 ש"ח).

שני הסניגורים העלו בנוסף ליתר טענותיהם גם טענת אפליה. הטענה היא, כי הן בחירתו של עד המדינה והן שחרורו של מזרחי ממעצר עד תום ההליכים יש בהן בבחינת אפליה ביחס לעוררים.

4.בחנתי את טענותיהם המפורטות של באי כוחם המלומדים של העוררים אחת לאחת, ולא מצאתי כי יש בהן כדי לשכנעני להתערב בהחלטתו של השופט קמא, אשר ציווה על מעצרם.

עיינתי בחומר הראיות, ונחה דעתי כי התביעה הניחה תשתית מספקת של "ראיות לכאורה" כמשמעותן על פי הלכתו של בית משפט זה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), כנגד שני העוררים.

הודעותיו של עד המדינה נתמכות לכאורה בראיות רבות ביחס לגירסתו ולספורו הכולל, אף כי לא ביחס לכל פרט. מהודעות עד המדינה, כפי שהן נתמכות בראיות הנוספות מצטיירת התמונה הלכאורית, כי אנג'ל היה מעורב בביצוע השוד מראשית תכנונו, הן בשלב התכנית שנכשלה והן בתכנית שבוצעה. הוא ליווה את הביצוע בכל שלבי ההכנות, היה אחראי ללוגיסטיקה, סייע להחזקת המבצעים בלונדון, לאיכסונם, להסתרתם ולמילוטם. הוא רכש עמם את הציוד הנדרש לביצוע השוד, ובמהלך המבצע נכח בקרבת מקום כשהוא בעל תפקיד בצוות מראשית הפעולה ועד סופה. על פני הדברים, נוכח מידת מעורבותו של אנג'ל, אין לומר כי הוא קשור לפן הרכושי בלבד, וכי מנותק הוא מהביצוע האלים של השוד, אף כי מעשה האלימות עצמו בוצע על ידי שני שותפיו.

כאמור, בא כוחו של ישי קרניאל טען כי לא הונחה תשתית של "ראיות לכאורה" נגד מרשו. לקרניאל מייחסת התביעה את המעמד של המשדל שעמד בראש המערכת העבריינית שנבנתה סביב השוד. על פי גירסת עד המדינה והעד מזרחי כפי שהיא נתמכת בראיות נוספות בעלות אופי נסיבתי - קרניאל הוא היוזם, המארגן, החולש על המבצע, בעל המידע המודיעיני עמו נשמר קשר מתמיד שעה שהמבצעים נמצאים בלונדון, על פי הנטען הוא לוחץ על הביצוע כשביצוע השוד מתעכב והוא הדואג לכספים כשהמבצעים זקוקים להם.

התיזה של הסניגור המלומד, לפיה שידל קרניאל את המשודלים ולפיכך אינו משדל כמשמעותו בחוק; וכן הטענה כי אין ראיות המצביעות על קשר לארוע שלאחר כשלון התכנית הראשונה אינן טענות מבוססות.

על פי עדויות עד המדינה התמיד קרניאל בקשר ובסיוע בשיתוף פעולה מלא גם בכל שלבי המבצע עד למילוט השודדים ולא הסתפק בקשר לתכנית הראשונה שנכשלה. (הודעות עד המדינה מיום 8.1.97, 14.1.97, 30.1.97 ו25.3.97-, וכן עדות מזרחי מיום 30.3.97 ו8.4.97-).

כעולה מחומר הראיות הלכאורי, ריחוקו של ישי קרניאל מהזירה, אינו מלמד על ניתוקו מהמבצע, אלא על מעמדו במערכת. עוד נראה מחומר החקירה, כי לקרניאל קשרים חובקי עולם והוא הפעיל אותם כדי לקדם את ביצוע השוד ואחר כך לסייע לשודדים ולמלטם. אף הרכוש הנשדד שטרם נתגלה הגיע לידיו, על פי גירסת שותפיו לעבירה.

חלקי עם אלה הסבורים כי נדרש סיוע לעדותו של עד מדינה, גם בשלב המעצר. אולם סיוע זה הוא לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של ההליכים (ראו בש"פ 2311/94 זיאד מוסרתי נ' מדינת ישראל, מפי השופט חשין (טרם פורסם)).

נחה דעתי כי סיוע לכאורי כזה לעדות עד המדינה מצוי בחומר הראיות שהוצג לי וקביעתו של השופט קמא לענין זה מבוססת.

5.טענת סניגורו המלומד של אנג'ל, עו"ד בר-חיים, שטען כי נגד מרשו לא קמה עילת מעצר על פי חוק המעצרים החדש, אינה נראית לי. בחנתי את קיומה של העילה באספקלריה של החוק החדש, והבאתי בגדר שיקולי את מגמתו הנותנת משקל רב לזכויות נאשם שעומדת לו חזקת חפות. לאחר בחינה זו באתי לכלל מסקנה כי בכל הנוגע לעבירה המיוחסת לעוררים ולנסיבות ביצועה, קמה עילת מעצר גם על פי הוראותיו של חוק זה. שוכנעתי כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם של העוררים יסכן את בטחון הציבור כמשמעותו של חשש זה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. יתרה מזו, נסיבות ביצוע העבירה ואופייה, מציבים אותה בגדר העבירות המנויות בסעיף 21(1)(א)(ג) לחוק, בהיותה עבירה שבוצעה באלימות חמורה ובנשק קר, ומטעם זה מקימה היא את חזקת הסכנה לבטחון הציבור. חזקת מסוכנות זו לא הופרכה על ידי העוררים.

עברם הנקי של העוררים והעובדה שלא היו מעורבים במעשה האלימות גופו, אין בהם כדי להפריך את חזקת המסוכנות. בדרך כלל עברו הפלילי של נאשם יש בו כדי ללמד על הסיכון הנשקף משחרורו, אולם העדרו של עבר כשלעצמו, אינו מלמד בהכרח על העדר מסוכנות. יש ואופייה של העבירה המיוחסת לנאשם ונסיבות ביצועה מבססים את החשש הממשי לסיכון על אף העדר הרשעות קודמות. סוג העבירה המיוחסת לעוררים, התעוזה, אופן הביצוע "המקצועי" שהוכן לפרטיו וכן השימוש באלימות חמורה כחלק מהתכנון שלכאורה היו שותפים לו, מצביעים על סיכון ממשי. לכך מתווסף היקף הפעילות המיוחסת לעוררים, המערכת העבריינית הבינלאומית ששיתפה פעולה בשוד שנראה כי נוהל בשלט רחוק מישראל, בוצע בלונדון והסתיים במילוט דרך צרפת - כל אלה מצביעים על הסיכון הנשקף מהעוררים.

זאת ועוד, צדקה באת כח המדינה בטיעוניה כי הקשרים הענפים של העוררים עם סייענים מחוץ לישראל מצביעים על חשש ממשי של המלטות מהדין, ומטעם זה קמה עילת מעצר נגד העוררים גם לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

השופט המלומד של בית משפט קמא הביא בגדר שיקוליו למעצרו של קרניאל גם את החשש לשלומם של העדים. חשש זה ביסס השופט על מזכר משטרתי המצוי בתיק ומצביע על כך שאדם בשם אמנון כהן, שהיה מעורב בסיוע להמלטות החשודים באמצעות קרוב משפחתו, סרב למסור פרט כלשהו ולקה ב"שכחה" מוזרה במסירת גירסתו, כשהוא מתוודה באזני איש משטרה כי הוא חושש מפני קרניאל.

חשש זה כשלעצמו מהווה רק נימוק נוסף למעצרו של קרניאל עד תום ההליכים. לא ראיתי להתייחס למידע חדש שנתגלה לטענת באת כח המדינה לאחרונה עקב חשיפת פעולתו של סוכן משטרתי ומתייחס לכוונת קרניאל לפגוע בעדים - כיוון שטרם הובררו נסיבות השגתו ומשקלו הלכאורי של מידע זה.

6.אעיר עוד, כי לא מצאתי גם בנימוקים הנוספים שהעלו הסניגורים טעם להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

הטענה כי מעצרם של העוררים יוצר אפלייה בינם לבין עד המדינה ובינם לבין יזהר מזרחי שהיה שותף לקשר מלכתחילה, אין בה ממש.

צדק השופט של בית משפט קמא בקבעו כי אין מדובר באפלייה בין שווים. דינו של עד המדינה שונה מזה של שותפיו לעבירה מעצם הגדרתו וההליך שבפני אינו המסגרת המתאימה לקבוע אם היתה הצדקה להעניק לו מעמד של עד מדינה. יזהר מזרחי, שחזר בו ולא נטל כל חלק בביצוע השוד עצמו, אינו במעמד שווה לעוררים מבחינת העבירה שניתן לייחס לו. לפיכך ההחלטה שלא לעצרם מעוגנת בשוני שבינם לבין העוררים והיא בגדר הבחנה מותרת (ראו לענין זה: בש"פ 620/97 בוזגלו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

כן לא ראיתי כי יש בטענה בדבר חלוף הזמן מאז בוצעה העבירה ועד למעצר העוררים כדי להוות נימוק בעל משקל מכריע לשחרורם ממעצר - לענין זה אין לי אלא לחזור על דבריו של השופט בייסקי בבש"פ 96/89 (טרם פורסם), אשר נראה כאילו מתייחסים הם לעניינם של העוררים:

"חלוף הזמן במקרה דנן אינה מהותית, באשר זהותו של העורר כמבצע השוד המזויין נתגלתה רק לאחרונה - והעובדה כי הצליח העורר להסתיר מעשהו, הגם שעצם מעשה השוד היה ידוע, אינה צריכה להוות שיקול בשאלת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים".

נוכח מכלול הנסיבות יוצאות הדופן הנלוות לעבירת השוד המיוחסת לעוררים, המצביעות על מידת הסיכון הנשקף מהם ועל החשש להמלטותם, כמתואר לעיל, צדק השופט קמא בקבעו כי לא ניתן להשיג את תכלית המעצר על דרך של חלופה.

אשר על כן הערר נדחה.