בש"פ 11210/04 מרק קוזניצוב נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת נ' אהד) מיום 23.11.04 בה הוחלט כי מעצרו של העורר, העומד לדין באשמת רצח, יוארך עד לתום משפטו.

2.העורר הוא חסר בית. בערבו של יום 10.9.04 הוא נפגש עם חסרי בית אחרים ב"גן העיר" בבת ים. על פי הנטען בכתב האישום, שתו הנאשם והאחרים לשוכרה ובשלב כלשהו הצטרף אליהם אלכסנדר באסוב ז"ל (להלן - המנוח) ושתה גם הוא לשוכרה. בסביבות השעה 3:10 לפנות בוקר שכבו העורר, המנוח והאחרים לישון בגן בו שהו. המשיבה טוענת, כי בשעה שאינה ידועה, עובר לשעה 5:30 בבוקר (ביום 11.9.04) ניגש העורר, לאחר שנטל סכין, אל המנוח שישן אותה שעה, דקר אותו כעשרים דקירות בחלקים שונים של גופו וכך גרם למותו. בית המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ועל כן החליט, כאמור, להורות על מעצרו עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.הראיה המרכזית הקיימת נגד העורר היא הודאתו ברצח. הודאה זו ניתנה ביום 15.9.04, לאחר מספר גירסאות קודמות אותן מסר העורר בחקירות שנערכו לו, שבהן הכחיש את מעורבותו ברצח. העורר טוען כי ההודאה היא הודאת כזב וכי לא קיימות ראיות אובייקטיביות בדבר מעורבותו ברצח וכי אין על פי החומר "דבר מה נוסף", כנדרש על פי הדין לשם הרשעה המבוססת על הודאת הנאשם. העורר טוען כי נוצר כרסום בחומר הראיות, כך שלא קיימות נגדו ראיות לכאורה במידה הנדרשת לשם הותרתו במעצר עד תום ההליכים.

4.סבורני, כי כאשר קיימת בחומר הראיות הגולמי הודאה של הנאשם בעבירה (ובכפוף לסוגיה של "דבר מה נוסף" שאתייחס אליה בהמשך), יתקשה הוא להצליח בטענה כי לא קיימות נגדו ראיות לכאורה. זאת, למעט מצב בו עולה כבר מתוך חומר הראיות הגולמי כי קיים חשש ממשי שההודאה הינה כוזבת או שלוקה היא בפגם מהותי אחר. במקרה דנא, לאחר שבחנתי את הודעותיו השונות של העורר, דעתי היא קיימות נגדו ראיות לכאורה במידה הנדרשת לשם מעצרו עד תום ההליכים.

5.בחמש הודעותיו הראשונות במשטרה הכחיש העורר את מעורבותו ברצח. בהודעתו מיום 11.9.04 טען העורר כי ויטלי, אחד מחסרי הבית ששהו בגן, אמר לחסרי הבית האחרים, שיש גופה בגן ושאחד בשם סאשה אמר להם שאלכסנדר מת. בהודעה זו טען העורר כי איננו יודע מי ביצע את הרצח. עוד ציין העורר באותה הודעה, כי החליף את בגדיו ושם אותם בתוך שקית ליד המקום בו הוא והאחרים שכבו. גם בהודעתו השנייה, שניתנה בבוקרו של יום 12.9.04 טען העורר כי איננו יודע מי הרוצח, אך ציין כי המנוח היה מסוכסך עם אדם בשם אלברט. מאוחר יותר באותו יום, בחקירה נוספת שנערכה לו טען העורר, כי שיקר בחקירתו הקודמת וכי הוא וויטלי ראו אדם בשם אנדריי משסף את גרונו של המנוח. באותה הודעה ציין העורר עוד, כי החליף את הבגדים שלבש מפני שהיו עליהם כתמי דם כתוצאה מדימום באף, שנגרם ממכה שספג כשבועיים קודם לכן. בהודעה נוספת, מיום 13.9.04, טען העורר כי ראה לא רק את אנדריי אלא גם את אלברט מכה את המנוח. בחקירה מיום 14.9.04 שנערכה בעקבות תרגיל חקירה שנערך ובו הוקלטה שיחה בין העורר לבין ויטלי, ציין העורר כי העליל בחקירותיו הקודמות על אלברט ואנדריי, מפני שידע כי הללו שונאים את המנוח. בחקירה זו חזר העורר לגרסתו הראשונית לפיה הוא לא רצח את המנוח והוא איננו יודע מיהו הרוצח. ביום 15.9.04 הודה לבסוף העורר בביצוע הרצח. ראשית, הודה העורר בפני השוטר מיכאל זינגרמן, כפי שעולה מזיכרון הדברים שהלה כתב. מאוחר יותר באותו יום הודה העורר בביצוע הרצח בהודעה מפורטת שמסר בחקירתו. לטענתו, הוא דקר את המנוח דקירה ראשונה בגרונו והוא איננו זוכר מה קרה לאחר מכן. עם זאת, לאחר שראה את המנוח דקור ואת הסכין בידו הבין העורר, על פי הודאתו, שהוא צריך להיפטר מהסכין. הוא זרק את הסכין במקום שאיננו זכור לו. לאחר מכן שטף את ידיו ושכב לישון על הדשא, תוך שהוא מעמיד פנים שלא ראה דבר. בהודאה זו ציין העורר כי החליט להחליף את בגדיו משום שחשש שיהיו עליהם טיפות דם של המנוח. יצוין עוד, כי העורר הודה בביצוע הרצח גם בשיחה שהוקלטה בינו לבין מדובבים בתאו ביום 14.9.04, אם כי בשיחה מאוחרת יותר עם מדובבים ביום 23.9.04 הכחיש העורר את מעורבותו ברצח.

6.באת כוחו המלומדת של העורר טענה בפניי, כי הודאתו של העורר הודאת כזב היא וכי לא נמצאה נגדו כל ראייה פיזית שיכולה להוות "דבר מה נוסף" הנדרש לשם הרשעת נאשם על פי הודאתו. אכן, הודעותיו השונות של העורר סותרות זו את זו ומצויות בהן אימרות שונות בדבר בלבולו ובדבר ניסיונו להוכיח כי הוא חף מפשע. עם זאת, על סמך חומר הראיות הגולמי לא ניתן לומר כי קיים חשש ממשי כי הודאתו היא הודאת כזב, אף כי לא ניתן לשלול אפשרות זו. מהימנותה של ההודאה והמשקל שיש לייחס לה ייבחנו במשפט עצמו. בשלב בו אנו נמצאים עתה, נראה שטמון בהודאה פוטנציאל ראייתי בלתי מבוטל להרשעה.

7.אין מחלוקת בין בעלי הדין בדבר העדרן של ראיות פיזיות נגד העורר. כך לדוגמה, על בגדיו של העורר אותם החליף, לטענתו, לאחר מציאת הגופה נמצאו אומנם כתמי דם, אך דם זה היה דמו של העורר בלבד ולא נמצאו על בגדיו של העורר שרידי דמו של המנוח. עם זאת, אין די בכך על מנת לקבוע כי לא קיימות נגד העורר ראיות לכאורה. עוד בהודעתו הראשונה מיום 11.9.04 ציין העורר, כי החליף את בגדיו לאחר שנודע לו על מותו של המנוח. שני עדים נוספים (וסילי מקרוב ואנטולי ברנוב) מזכירים גם את החלפת הבגדים על ידי העורר לאחר גילוי גופתו של המנוח. חשוב לציין, כי השקית ובה בגדי העורר לא נמצאה במקום אליו הפנה העורר את השוטרים, אלא במקום אחר אליו הוביל את השוטרים אחד מחסרי הבית האחרים, שראה את העורר מחליף את בגדיו. החלפת בגדי העורר לאחר גילוי גופת המנוח, כאשר נלווה לה השקר של העורר בנוגע למקום הימצאם של הבגדים שהחליף, היא התנהגות מפלילה לכאורה, שעשויה להוות תוספת ראייתית של "דבר מה נוסף". לפיכך, אינני נדרש להכריע בשאלה האם הפרטים אותם ידע העורר בנוגע לרצח ושלטענת המשיבה הינם "פרטים מוכמנים" הם אומנם כאלה. כמו כן, אינני נדרש להכריע בשאלה האם בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים יש כלל מקום לבחון קיומן של תוספות ראייתיות (ובכלל זה "דבר מה נוסף") הדרושות לשם הרשעת הנאשם (השוו: ב"ש 276/86 מדינת ישראל נ' סיידה , פ"ד מ(2) 161; בש"פ 2580/ 97 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 415; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817; בש"פ 975/04 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ).

8.עבירת הרצח בה מואשם העורר מקימה, כמובן, חזקת מסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). לא מצאתי בטיעוניה של פרקליטת העורר דבר שיש בו כדי להפריך חזקה זו. לפיכך, אינני סבור כי יש מקום לשחררו לחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו.

9.אי לכך, הערר נדחה.