בש"פ 10306/05 אחמד סלים ותד נ. מדינת ישראל

1.בפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופט ד' רוזן) לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם.

לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו הוגש כתב אישום נגד 15 נאשמים, האוחז 15 אישומים בגין פעילות עבריינית מגוונת בהנהגתם של נאשם 1, ג'מאל עיאט (להלן – ג'מאל ), נאשם 2, כמאל עיאט (להלן – כמאל ) ואדם נוסף בשם איאד עיאט (להלן - איאד ). העורר בבש"פ 10306/05, אחמד סלים ותד (להלן – ותד ), הוא נאשם מס' 3 בכתב האישום ואילו העורר בבש"פ 10411/05, ששי בן שמעון (להלן – בן שמעון ), הוא נאשם מס' 8 בכתב האישום. בין הראיות המרכזיות נגד שני העוררים עדויותיהם של שני עדי מדינה: באסל עאסי (להלן – באסל ) ועומאר סוהיל (להלן – סוהיל ).

2.על פי הנטען בכתב האישום, ותד היה מצוי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בקשרי חברות קרובים עם ג'מאל, כאמל ואיאד. כתב האישום מייחס לוותד מעורבות בארבעה אישומים: באישום הראשון מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים בגין ניסיון לגבות חוב כוזב מאחד, אלי מועלם שכינויו "אלי הכושי". על פי הנטען, ג'מאל, כאמל וותד הוסיפו את שמו של מועלם בפנקס חובות שהשאיר אחריו קרוב משפחה של ג'מאל וכאמל שנפטר, כשלצד שמו של מועלם מופיע הסכום 100,000$. ותד ואדם אחר נפגשו עם מועלם פעמיים ודרשו את תשלום החוב, כאשר בפגישה השניה השליך ותד צלחת לעברו של מועלם. מועלם, שחשש, מסר ימים מספר לאחר מכן סך של 100,000 ₪ לג'מאל, כאמל וותד. עם זאת יש לציין, כי אין מיוחסת לוותד מעורבות בהשתלשלות מאוחרת יותר המפורטת באישום זה, במסגרתה נורה אדם שאמור היה לסייע למועלם להוכיח כי הוא אינו חייב כסף למנוח.

באישום השני, המייחס לוותד עבירה של הצתה, נטען כי אדם בשם אלי אזולאי (להלן – אזולאי ), בעליו של בית קפה בחדרה, פנה אל ותד ואל ג'מאל וסיכם איתם כי הם יציתו בית קפה אחר בחדרה תמורת סך של 60,000$. ותד הסיע את הנאשם 6 ואת באסל אל יעד ההצתה ומסר לנאשם 6 סך של 200 ₪ לרכישת דלק לצורך ההצתה. ותד המתין ברכבו בסמוך לבית הקפה עד שהשניים יסיימו מלאכתם וצפה בהם.

באישום השלישי נטען, בהמשך לאירועי האישום השני, כי אזולאי הביע אי שביעות רצון מתוצאות ההצתה וסירב לשלם את התמורה המובטחת. נוכח סירובו הגיע ותד מלווה בשניים אחרים, על דעתו של ג'מאל, לקפה שבבעלות אזולאי, דרש ממנו באיומים את הכסף וסטר לו. בעקבות אירוע זה הגיש אזולאי תלונה למשטרה שהביאה למעצרו של ותד. בגין אישום זה מיוחסת לוותד עבירה של סחיטה בכוח.

האישום הרביעי עניינו גם כן בהשתלשלות פרשת ההצתה ובו נטען, כי לאחר שוותד נעצר ואזולאי עמד במריו וסירב לשלם את התמורה עבור ההצתה, החליטו ותד וג'מאל לירות אל עבר בית הקפה של אזולאי, על מנת להניעו לחזור בו מתלונתו ולשלם את הכסף. הירי בוצע על ידי נאשמים אחרים ומעורב נוסף ובגינו מיוחסות לוותד עבירות של נשיאת נשק, ירי במקום מגורים, הדחה בחקירה וסחיטה בכוח.

3.אשר לבן שמעון, נטען בכתב האישום כי יחד עם אחרים הוא סר למרותם של ג'מאל, כמאל ואיאד וקיבל תמורה עבור פעולות שביצע עבורם.

באישום האחד-עשר נטען, כי איאד הורה לבן שמעון, לנאשם 6 ולסוהיל לירות לעבר רכבו של אדם אשר איאד ביקש לגבות ממנו חוב כספי, על מנת להניע את אותו אדם לשלם את חובו. השלושה ביצעו תצפיות וסיורים באזור מגוריו של "החייב". ביום 24.3.05, הבחינו ברכב שסוגו וצבעו תאמו את רכבו של "החייב", ולאחר שהנהג החנה את הרכב התקרבו בן שמעון וסוהיל אל הרכב כשהם רכובים על אופנוע. בן שמעון ירה לעבר הרכב מספר יריות וגרם לו נזק. לאחר מספר ימים הוברר כי הירי בוצע בטעות לעבר רכב אחר ולא אל הרכב בו התכוונו לפגוע. באישום זה מיוחסות לבן שמעון עבירות של נשיאת נשק, ירי במקום מגורים, חבלה במזיד לרכב וניסיון לסחיטה בכוח.

באישום הארבעה-עשר מיוחסות לבן שמעון עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לבצע שוד, היות שנטען כי בהתאם להוראתו של נאשם 2, היה עליו, על באסל וסוהיל לגשת לקזינו בתל אביב, לקחת את הכסף שנאסף שם, לעקור מתוך מכונות ההימורים את הרכיב האלקטרוני המשמש להפעלתן ולהביאם אליו, כאשר בתמורה יקבל כל אחד מהם סך של 10,000 ₪. השלושה אכן הגיעו לקזינו ברכב בכדי לבצע את השוד, אולם עזבו את המקום לאחר שנוכחו כי הוא סגור (זאת בעקבות מידע מוקדם שהעביר באסל למשטרה).

אישום חמישה עשר נטען כי בן שמעון סיפק לכמאל ולאיאד שלוש מחסניות ובהן כדורים לרוס"ר מסוג M - 16, על רקע קשר שקשרו ג'מאל, כמאל ואיאד לירות בבאסל, לאחר שחשדו כי הפסיק לסור למרותם והחל פועל עבור עבריינים אחרים. באישום זה מואשם בן שמעון בקשירת קשר לביצוע פשע ובחבלה בכוונה מחמירה.

2.בית המשפט המחוזי שנדרש להכריע בבקשת המשיבה לעצור את הנאשמים, והעוררים ביניהם, עד תום ההליכים נגדם דן בעניינם של הנאשמים השונים במספר שלבים. בשלב הראשון שוחררו נאשמים 11, 12, 13, 14. רק לאחר מכן נדון עניינם של העוררים שבפניי ואילו הדיון וההכרעה בעניינם של יתר הנאשמים נדחו למועד אחר.

בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על הראיות המרכזיות נגד כל אחד מהעוררים בכל אחד מהאישומים והצביע על השתלבותן של הראיות המרכזיות זו בזו. בשלב זה אפנה לבחינת עניינו של כל אחד מהעוררים בנפרד. אציין, כי הסנגורים טענו בפני כל שניתן היה לטעון למרשיהם, הן לעניין דיות הראיות, הן לעניין מסוכנותם והיתכנותה של חלופת מעצר. מאחר שבית המשפט המחוזי נדרש בפירוט רב למסכת הראיות נגד כל אחד מהעוררים, לא מצאתי לשוב ולפרט את טענות הצדדים אחת לאחת, בהתייחס לכל ראיה, אלא אדרש לטענות המרכזיות שהן המצריכות ליבון והכרעה.

עניינו של אחמד סלים ותד

3.בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים הראשון, השני והשלישי נגד ותד, הגם שסבר כי הראיות באישום השני "אינן מרשימות", אולם הן "מתווספות ומושלמות בראיות הנוגעות לפרט אישום שלישי" (כך במקור, ע.א.). לעומת זאת, בית המשפט המחוזי סבר כי אין בידי המשיבה ראיות הקושרות את ותד לאישום הרביעי. בית המשפט המחוזי קבע, כי קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של ותד במעשים שבוצעו באופן יזום, שיטתי ומאורגן, מעיד על "מסוכנות פורצת גבולות" של ותד, הנתמכת בהרשעותיו הקודמות בעבירות אלימות ורכוש ובעונשי מאסר שריצה והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

4.טענותיו של ב"כ של ותד בפני כוונו בעיקרן נגד עד המדינה, באסל. בהתייחס לאישום הראשון טוען הסנגור, כי עדותו של באסל היא עדות שמיעה וכי מדובר בעדות המצריכה ראיה מסייעת שלא הוצגה. כן הוא טוען, כי לא הוצג בפני ההגנה תיק הסוכן של באסל. אשר לאישומים השני, השלישי והרביעי, טוען ותד כי אישומים אלה נסמכים אך ורק על עדותו של באסל, עדות שאין לנטען בה כל תימוכין בראיות. הוא מציין, כי הוא היה עצור בעבר בגין תקיפתו של אזולאי, אולם התיק נגדו נסגר ולטענתו לא די בעדות שמיעה מפי עד המדינה כדי להביא לפתיחת התיק בשנית. עוד הוא טוען, כי בהצתת בית הקפה הודה אדם אחר שתיאורו את מעשה ההצתה תואם את הממצאים מזירת ההצתה, ומכל מקום עדותו של אזולאי סותרת את עדות עד המדינה.

לנוכח האמור, גורס הסנגור, הראיות נגד ותד מקיימות את הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה באופן טכני בלבד ויש להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. לעניין אחרון זה הוא סבור כי לא ניתן המשקל הראוי לכך שוותד אינו קשור ליתר הנאשמים, לכך שהמעשים הנטענים בוצעו בשנת 2001 ולא כללו אלימות. לטענתו, לא נבחנה מסוכנותו האינדיבידואלית של ותד ולא ניתן המשקל הראוי להיותו נשוי, אב לשישה המצוי במצב רפואי קשה בשל תאונת דרכים שעבר, כמו גם לכך שהוא היה משוחרר מאז בוצעו העבירות הנטענות ולכך שהמשיבה הסכימה לשחרורו ממעצר של כמאל שחלקו בכתב האישום כבד מחלקו של ותד. כן ציין כי הוא צפוי לשבת במעצר זמן ממושך מאחר שסביר - נוכח מספרם הרב של העדים והעובדה שעד כה טרם התקיימה ולו ישיבת הקראה בתיק - כי המשפט יתארך.

5.ב"כ המשיבה טוען כי הראיות נגד ותד, כפי שפורטו בהחלטת בית המשפט המחוזי, ראיות טובות הן ובגינן שמר ותד בחקירתו במשטרה על שתיקה ולא סיפק כל הסבר לראיות נגדו. הפרקליט הוסיף לעניין האישומים השני והשלישי כי עד המדינה מחבר בין כל העדויות ונותן תמונה מלאה של ההתרחשויות. עוד ציין, כי גם אם הראיות באישום השני אינן חזקות ביותר, הרי שיש לראות האישומים כפרשה אחת, כאשר הראיות לאישום השלישי תומכות בראיות לאישום השני. לעניין הטענה כאילו אדם אחר הודה בהצתה הנטענת באישום השני גורס הפרקליט כי התיאור שמספק אותו אדם שונה מהתיאור שנמסר על ידי עד ראיה להצתה. לדבריו, את מסוכנותו של ותד לא ניתן להפיג בחלופת מעצר נוכח חומרת האישומים המיוחסים לו ועברו המכביד, בין היתר בעבירה של סיוע לרצח שבוצעה עת היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר חב הפעלה.

6.עיינתי בראיות התביעה נגד ותד. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגדו. בית המשפט המחוזי פירט בהרחבה את הראיות נגד ותד והביא בהחלטתו קטעים נרחבים מתוך העדויות השונות, המבססים את התשתית הראייתית. לפיכך, לא ראיתי לחזור על הדברים אחד לאחד.

הבסיס הראייתי הלכאורי העיקרי לאישום הראשון הינו עדותו של באסל, המוסר בהודעתו מיום 18.7.05 כי הוא היה נוכח בעת קשירת הקשר לסחוט את מועלם באיומים: "ובתכנון הזה אני ההיתי (כך במקור, ע.א.) נוכח ושמעתי כיצד אחמד וותד הציע שיירשמו פנקס כביכול של חובות של אנשים לעבודי...ואחד מהם היה אלי הכושי ורשמו חוב של 100,000 $ וגמאל ואחמד קבעו שייפגשו עם אלי הכושי ותכננו שאחמד סלים יהיה הרע וגמאל יהיה הטוב וזה בשביל לסחוט את אלי..." (הודעתו מיום 18.7.05 בעמ' 2). באסל לא נכח אמנם בפגישה עם מועלם, אולם הוא מעיד כי בשובם של ותד וג'מאל מהפגישה סיפר לו ג'מאל, בנוכחות ותד, על פגישתם עם מועלם, פגישה בה נכחו גם אחיו של מועלם ובמהלכה זרק ותד צלחת לכיוונו של מועלם. כן הוא מעיד כי בסופו של דבר הסכים מועלם למסור לג'מאל ולוותד סך של 100,000 ₪. אכן, באסל לא היה עד אלא למקטע מתוך המסכת הכוללת בה נאשם ותד ועם זאת הוא מעיד על קשר שנקשר בנוכחותו ועל הדברים שנאמרו לו מפי ג'מאל, בפני ותד, אודות פגישתם של שני אלה האחרונים עם מועלם. מדובר לכאורה בהתוודות בפני באסל, המחלישה מאוד את הטענה כי עדותו של באסל עדות שמיעה היא.

כן לא ניתן להתעלם מכך שהפרטים שמוסר באסל אודות האירועים להם לא היה עד, משתלבים היטב בעדויותיהם של עדים אחרים וביניהן: עדותו של מועלם שמסר כי ותד (אותו זיהה בכינוי "אבו עאקל") הגיע אל ביתו עם אחר וכן התיאור הכללי שמוסר מועלם למפגש בביתו, תואם את התיאור שמסר באסל: "...ואז התחיל ויכוחים ואבו עאקל רצה לקום ואז אחי יורם רצה לקום עליו" (הודעה מיום 1.9.05, עמ' 2 שורות 21 - 23). מועלם מאשר כי כעבור ימים מספר העביר ליהודה קקון סך של 100,000 ₪ "מתנה לילדים של עבודי". סכום נכבד זה הועבר על ידי מועלם על אף שהוא מכחיש את עצם החוב, דבר שיש בו כדי להשליך לכאורה על נסיבות העברת הכסף ומעיד כי קשירת הקשר נשאה פירות. אחיו של מועלם, יורם מועלם זוכר אף הוא את המפגש, הגם שאינו זוכר כי אירע בו כל דבר חריג, בניגוד לעדותו של אחיו. פרטים שמוסר יהודה קקון בעדותו – בדבר הצגת פתק למועלם ועליו רישום חוב שלו ובדבר הסכום של 100,000 ₪ שהעביר ממועלם לידי בני משפחת עיאט - תואמים גם הם פרטים מעדותו של באסל ומלמדים לכאורה כי הקשר שנקשר בנוכחות באסל מומש. כפי שמציין גם בית המשפט המחוזי, "פנקס החובות" שנתפס בביתו של ותד מחזק אף הוא את הנטען.

הסנגור טוען כי באלה לא די וכי נדרשת ראיה מסייעת – שאינה בנמצא – לעדותו של באסל. בשאלה האם נדרשת המאשימה להציג כבר בשלב המעצר עד תום ההליכים תוספת ראייתית הנדרשת לצורך ההרשעה בעדות יחידה, לצורך ביסוסה של התשתית הראייתית הלכאורית, נחלקו הדעות בבית משפט זה (להחלטות בהן הובעה הדעה כי יש להציג כבר בשלב המעצר ראיה מסייעת ראו: בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (3) 50, 54 ; בש"פ 3703/94 רייש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 3.7.94). להחלטות בהן הובעה הדעה כי אין צורך בשלב זה בראיה מסוג סיוע ראו: בש"פ 1211/94 בונפיטי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 17.3.94) ; בש"פ 2311/94 מוסרתי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 29.4.94) ; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (3) 817, 823). איני רואה צורך, במקרה דנן, להכריע, לאילו מן המחנות אצרף את קולי, אך אני סבורה כי גם אם נכיר בדרשיה מחמירה יותר, לפיה על המאשימה להציג כבר בשלב המעצר ראיה מסייעת, הרי שאין היא נדרשת להציג ראיה מסייעת "מוגמרת" אלא די בשלב זה של ההליך בהצגת ראיה מסייעת לכאורית (ראו גם: בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (1) 415, 421 ; בש"פ 975/04 אברגיל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (3) 775, 779). מכל מקום, הראיות התומכות לכאורה בגרסתו של עד המדינה, עליהן עמדתי, כמו גם שתיקתו של ותד בחקירה והעובדה שהשליך על באסל בקבוק בראשית עימות שנערך ביניהם ובכך, תוך חילופי צעקות, תם העימות בין השניים, כל אלה מספקים לדעתי את הדרישה לראיה מסייעת לכאורית.

סיכומה של נקודה זו, קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לאישום הראשון.

7.אשר לאישומים השני, השלישי והרביעי, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי ישנה תשתית ראייתית לכאורית לאישומים השני והשלישי בלבד וממילא אין צורך להידרש לעניין זה שכן ותד אינו חולק על קביעתו זו של בית המשפט המחוזי.

את האישומים השני והשלישי יש לבחון לטעמי כמסכת מתמשכת אחת ולפיכך גם בחינת דיות הראיות לגבי שני אישומים אלה ראוי לה שתבחן במסגרת משותפת אחת.

עדותו של באסל הינה ה"שלד" של ראיות התביעה גם באישומים השני והשלישי. באסל מתאר בעדותו את הצתת בית הקפה בהנחייתו של ותד: "אחמד הצביע לנו על קפיטריה ונתן לנו הוראה שהיום אנחנו שורפים אותה וזה היה בשעה 22:00 בערך" (הודעה מיום 26.5.05, עמ' 2). הוא מספר כיצד הוא עצמו הצית את המקום בשעה 23:00 לערך. עדותו משתלבת היטב בממצאי חקירת שירותי הכבאות לגבי הצתת בית הקפה ובעדותו של עד ראיה להצתה ממנה עולה כי הוא ראה שניים מציתים את בית הקפה והודיע בשעה 23:02 לשירותי הכבאות על ההצתה.

הסנגור מביא אל מול ראיות אלה את עדותו של יצחק בנון, אסיר נמלט שהודה בביצוע ההצתה. עדות זו והמשקל שיש ליתן לה יתבררו לבטח בהליך העיקרי, אולם איני סבורה כי לעת הזו יש בה כדי לאיין את התשתית הראייתית הלכאורית נגד ותד באישום זה, מאחר שפרטים שמוסר בנון, לפיהם הוא ביצע את ההצתה בגפו בשעה 03:00 לערך, אינם תואמים ראיות אחרות הנוגעות לאישום זה – לא את עדותו של עד הראיה כי ההצתה בוצעה על ידי שניים, לא את שעת ההצתה כפי שנקבעה על ידי שירותי הכבאות ואף לא את ממצאי שירותי הכבאות לפיהם מוקד השריפה היה בנקודה מסוימת על רצפת בית הקפה, שכן בנון מוסר שהוא הצית את המקום מהתקרה.

בניגוד לפרטים שמסר באסל אודות הצתת בית הקפה, לה היה שותף, הרי שעדותו אודות אי שביעות רצונו של מזמין ההצתה, אזולאי, ועל כך שוותד תקף אותו בגין אי רצונו לשלם, נסמכת על פרטים שנמסרו לו על ידי ג'מאל. יחד עם זאת, כאשר אנו בוחנים את המסכת הרחבה של הראיות לכאורה באישומים השני והשלישי, הרי שגם הפרטים שמוסר באסל מפי השמועה משתלבים היטב בעדותו של אזולאי שזיהה את ותד כמי שתקף אותו בעקבות דרישה לתשלום כסף. ותד עצמו מאשר כי הוא מכיר את אזולאי ונוהג להתארח בבית הקפה שלו. לגרסתו, שנמסרה בהודעה שמסר ביום 17.6.01 הוא סייע לאזולאי לקבל הלוואה מיהודה קקון והם נפגשו יחד עם אחרים בבית הקפה של אזולאי, מפגש במהלכו מסר וותד לאזולאי את סכום ההלוואה מקקון בסך 20,000 ₪. דא עקא, אדם בשם אריק דולב שנכח במפגש בבית הקפה מוסר כי לא היה עד למעבר סכומי כסף לאזולאי. ותד מוסיף וטוען בהודעתו מיום 17.6.01 כי במספר הזדמנויות הוא שאל את אזולאי מתי יחזיר את ההלוואה ואף ביקר לצורך עניין זה בבית הקפה. פרט אחרון זה שמוסר ותד, מוצא לו תימוכין בעדותה של המלצרית במקום, שמסרה כי מוכר לה לקוח של בית הקפה ששמו "אחמד" אשר חיפש פעמיים בשבוע בו אירעה התקיפה הנטענת את אזולאי בבית הקפה. עדותה של המלצרית תומכת לכאורה גם בטענתו של אזולאי כי ותד תקף אותו, שכן היא מעידה כי לאחר שאזולאי הצטרף לשולחנם של אחמד ואנשים נוספים בבית הקפה, היא שמעה קול סטירה, ראתה את אזולאי קופץ אל רחבת המסעדה, תופס את לחיו ושואל את אחמד מדוע עשה זאת.

הנה כי כן, עדויותיהם של נוכחים לאירוע מתיישבות היטב עם פרטים שמסר באסל. עדותו של באסל מחברת אלה אל אלה את העדויות והראיות השונות לכדי תמונה ראייתית לכאורית שדי בה לשלב הנוכחי. ראיות אלה מתעצמות אם מביאים בחשבון כי ותד מסר עדות כשנעצר בחשד לתקיפת אזולאי בשנת 2001, אולם בעת מעצרו הנוכחי, בעקבות עדותו של באסל, בחר שלא לספק כל הסבר לראיות ההולכות ונאספות נגדו ואף השליך על באסל בקבוק בראשית עימות שנערך ביניהם, כפי שצוין. כמובן, יכול שראיות לכאוריות אלה, לאחר שתעבורנה את כור ההיתוך של שלב ההוכחות לא תעמודנה עוד או שעצמתן תיחלש. דא עקא בשלב הנוכחי מדובר בראיות המבססות תשתית ראייתית לכאורית לאישומים.

מסקנתי היא אם כן כי טענותיו של ותד נגד דיות הראיות דינן להידחות.

8.העבירות המיוחסות לוותד הן חמורות וחומרתן גוברת אם מביאים בחשבון כי הן בוצעו בשליחותם של בני משפחת עיאט שעל פי הנטען וותד ואחרים סרו למרותם. אין בידי לקבל טענתו של הסנגור כי הראיות המיוחסות לוותד אין בהן כל יסוד של אלימות שהרי ההיפך עולה מכתב האישום ומחומר הראיות. פעילות עבריינית לכאורית בשליחותם של אחרים החולשים על מבנה עברייני מורכב, גם אם אין הוא מוגדר כ"ארגון פשיעה", מקימה לדעתי חזקת מסוכנות וזו נתמכת בעניינו של ותד בעברו הפלילי המכביד בעבירות אלימות, רכוש, סמים, ניסיון הצתה, איומים, סיוע לגרם מוות בכוונת תחילה ועוד. לפיכך, אין בידי לקבל הטענה כי חלוף הזמן מאז בוצעו העבירות הנטענות מקהה ממסוכנותו של ותד ואני דוחה את עררו.

עניינו של ששי בן שמעון

9.בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד בן שמעון בעבירות המיוחסות לו. פעילותו הלכאורית של בן שמעון בהתאם להוראותיהם של ראשי הקבוצה העבריינית אליה השתייך ובפרט קיומן של ראיות לכאורה לכך שירה לעבר רכב חולף ולכך שהיה שותף לתכנית לחסל את עד המדינה באסל, כמו גם עברו הפלילי העשיר, כל אלה יחדיו מלמדים, כך בית המשפט המחוזי, על מסוכנותו הרבה של בן שמעון שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר.

10.בן שמעון מעלה מלוא החופן טענות נגד התשתית הראייתית הלכאורית נגדו. ראשית טוען הוא, כי לא ניתנה הדעת לכך שאין כל ראיות לכאורה לטענה כי מדובר בפעילות במסגרת ארגון פשיעה ולכך שלא יוחסה בכתב האישום כל עבירה לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג - 2003.

רבות מהטענות כוונו נגד עדי המדינה. אשר לבאסל, נטען כי מדובר בעבריין בעל הרשעות קודמות רבות שריצה עונשי מאסר ממושכים. כתב האישום מלמד על מעורבותו בביצוע עבירות חמורות תמורת בצע כסף ונכונותו להעיד נגד הנאשמים אף היא יסודה בסכומים נכבדים שקיבל תמורת הפעלתו על ידי המשטרה. עוד טען הסנגור כי עדותו של באסל הינה עדות מפי השמועה והלין על כי תיק ההפעלה שלו על ידי המשטרה לא הומצא להגנה, עניין שיש בו כדי להשפיע על טענותיה לעניין ראיות לכאורה ומסוכנות. כל אלה צריכים להוביל לשיטת הסנגור להחלשה משמעותית של עצמת הראיות באופן שתידרש תוספת ראייתית מסוג של סיוע לעדותו של באסל.

באשר לסוהיל טוען הסנגור כי לא ניתנה הדעת להשפעת מיהותו על עצמת הראיות: סוהיל הפך לעד מדינה לאחר שנעצר יחד עם הנאשמים בתיק. הוא היה שותף פעיל ברבים מהאירועים המתוארים בכתב האישום, בעודו שוהה בלתי חוקי בישראל ובתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה נתון במעצר בית אותו הפר. בנוסף, לחובתו של סוהיל הרשעות קודמות. לפיכך, טען הסנגור, יש לדרוש גם לגבי עדותו תוספת ראייתית מסוג סיוע.

הסנגור העלה טענות רבות ומפורטות הנוגעות לכל אחד ואחד מהאישומים נגד בן שמעון:

א.האישום האחד עשר - הסנגור טוען לכרסום עמוק בראיות. לטענתו, בן שמעון לא הוזהר כי הוא נחשד בעבירות של נשיאת נשק, חבלה במזיד לרכב וניסיון סחיטה בכוח ואין בראיות פרטים הקושרים אותו לאירוע הירי. הוא חולק על מסקנת בית המשפט המחוזי כי בן שמעון הודה לכאורה בביצוע הירי בפני השוטר נריה מאור (להלן - מאור ), טענה הנסמכת בעיקרה על כך שמזכרו של מאור נושא את התאריך 15.7.05, בעוד שבן שמעון נעצר רק ביום 29.8.05. לדבריו, מדובר בתרשומת הנוגעת למשא ומתן שניהלה עורכת דינו של בן שמעון דאז עם השוטרים ואינה אלא אמירה חסרת משמעות.

עוד טוען הסנגור כי לא ניתנה הדעת לכך שהעדות היחידה הקושרת את בן שמעון לירי הנטען באישום זה הינה עדותו של סוהיל, המסוכסך עם העורר ואשר עדותו אינה נתמכת בכל ראיה מסייעת. סוהיל הכחיש בהודעותיו הראשונות כל קשר לאירוע המתואר באישום זה ומהעימות בין שני עדי המדינה עולה כי הוא אף עשה שימוש באקדח. כל אלה, טוען הסנגור, מפחיתים באופן משמעותי מהמשקל שיש לייחס לעדותו. הסנגור טוען גם כי בן שמעון סובל מבעיות פסיכיאטריות שהביאו לכך שהוא נשמע בקלטת שבידי המשיבה מכריז כי הוא זה שביצע את הירי.

ב.האישום הארבעה עשר - נטען, כי בן שמעון לא הוזהר כי הוא חשוד בעבירה של ניסיון שוד וכי אין תשתית ראייתית ומשפטית לאישום זה, מאחר שמהחומר עולה כי לא היתה כוונה להפעיל אלימות במקום.

ג.האישום החמישה עשר – הסנגור טוען כי בן שמעון מעולם לא נחקר תחת אזהרה בגין חשד לביצוע העבירות המיוחסות לו באישום זה ואין כל ראיה הקושרת אותו לעבירות הנטענות בפריט אישום זה, למעט עדות עד המדינה ביחס למסירת המחסניות. לדבריו היה על המשטרה להציג בעניין זה ראיות נוספות נגדו, דוגמת איכון הטלפון הנייד שלו ועריכת עימות בין בן-שמעון לנאשמים האחרים בעניין זה.

הסנגור טוען כי הכרסום עליו הצביע בראיות מכרסם גם במסוכנותו של בן שמעון וכי המשיבה לא הראתה כל עילת מעצר קונקרטית. לא נבחנה חלופה ואף לא נתקבל תסקיר שירות המבחן שיבחן אפשרות של שחרור למעצר בית מלא בפיקוח אמו של בן שמעון, במיוחד לאור העובדה כי נאשמים אחרים בתיק שוחררו למעצר בית מלא ומאחר שמדובר באב לשני פעוטות, שעברו הפלילי - שלוש הרשעות קודמות, רובן עבירות רכוש – נבע מהמצוקה הכלכלית הקשה לתוכה גדל. עוד נטען כי מצבו הנפשי של בן שמעון, המטופל טיפול פסיכיאטרי משנת 2001, לא זכה לכל משקל בהחלטת בית המשפט המחוזי ומצבו במעצר הולך ומידרדר.

11.ב"כ המשיבה מפנה בתשובתו לראיות הקושרות את בן שמעון למיוחס לו. הוא מציין כי באמור במזכרו של השוטר מאור יש לראות ראשית הודאה. אשר לאישום החמישה עשר טוען ב"כ המשיבה כי בן שמעון סיפק את המחסניות למטרה ברורה ורק בנס ניצלו חייו של באסל. הפרקליט סבור כי ראיות התביעה, גם אם אינן כולן עצמתיות, די בהן כדי לבסס את מסוכנותו של בן שמעון. לדבריו, טענות בדבר קשיים פסיכיאטריים עמם מתמודד בן שמעון נבחנו בחוות דעת מומחה מטעם ההגנה וזה מצא כי בן שמעון מסוגל ויכול לעמוד לדין. הוא הוסיף כי בן שמעון הוא בעל עבר פלילי עשיר, "חייל" בשירותה של משפחת פשע שהמעשים המיוחסים לו מצביעים בבירור על מסוכנותו. הפרקליט אף השיב כי שחרור של נאשם 2 בכתב האישום, כמאל, לחלופת מעצר נבע מכך שעוצמת הראיות נגדו לא היתה זהה והוא נעדר עבר פלילי.

12.הראיות העיקריות נגד בן שמעון הינן עדויותיהם של סוהיל ובאסל, עדי המדינה. הסנגור טען כאמור כי לא קיים בחומר הראיות הסיוע הנדרש לעדויות אלה. הבהרתי כבר כי ככל שאכן נדרש סיוע הרי שאין זה אלא סיוע לכאורי. כפי שיובהר להלן, סיוע לכאורי לעדויותיהם של עדי המדינה קיים גם קיים.

בפתח הדברים, אציין כי לא ראיתי ליתן משקל רב לטענה כי כתב האישום אינו כולל כל אישום שעניינו פעילות במסגרת ארגון פשיעה. כתב האישום מגלה תמונה של מסגרת עבריינית המונהגת על ידי בני משפחה אחת ושולטת ביד רמה באלה הפועלים עבורה. מסגרת עבריינית זו עומדת ביסודם של כל האישומים וברקעם. הכללתם של אישומים לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג – 2003 בכתב האישום אינה מהווה תנאי לכך שהאישומים יתייחסו לפעילות שבוצעה במסגרת קבוצה עבריינית. האישומים לפי חוק זה מטרתם לבטא את החומרה היתרה שבביצוע עבירות במסגרת ארגון שהעבריינות היא לחם חוקו ומטרת קיומו. העובדה שכתב אישום אינו כולל אישומים לפי חוק זה אינה שוללת ביצוען של עבירות בתוך מסגרת עבריינית מאורגנת ומתואמת. גם אם התביעה בוחרת שלא לטעון לקיומו של ארגון פשיעה, וסביר כי החלטה שכזו יסודה בקשיים ראייתיים, אין הדבר שולל את האפשרות לטעון בכתב האישום לביצוען של עבירות רבות על ידי מספר רב של נאשמים, בתוך מסגרת עבריינית אחת.

כן לא ראיתי ליתן משקל של ממש בנסיבות המקרה שבפנינו לטענות בדבר אי אזהרתו של בן שמעון בחקירתו כי הוא חשוד בחלק מהעבירות המיוחסות לו כעת בכתב האישום. זאת, כיוון שהלכה למעשה הכחיש בן שמעון את המיוחס לו. בן שמעון השיב לשאלות בדבר היכרותו עם מעורבים שונים בתיק וכן לשאלות כלליות בדבר עיסוקיו, מכשירי הטלפון הנייד והרכב בהם הוא עושה שימוש, אולם הכחיש כל מעורבות באירועים עליהם נחקר ומשכך קשה לטעון כי אי אזהרתו פעלה נגדו. יחד עם זאת, אציין כי אני רואה קושי בנוסח אזהרה מעין זה שהוזהר בן שמעון בטרם נגבתה הודעתו מיום 29.8.05: "...אני עומד לחקור אותך בחשד לחברות בארגון פשיעה בכך שבמהלך השנים האחרונות היית שותף יחד עם אחרים בארגון פשיעה במסגרתו ביצעתם עבירות הלבנת הון, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה, אחזקת אמל"ח ושימוש בו, אלימות, איומים, ירי בשטח ציבורי, ניסיון לרצח ועוד". אודה כי הסיפא לאזהרה זו מטרידה עד מאוד. כיצד זה ניתן להזהיר חשוד בפלילים בעבירות כאלה ואחרות "ועוד"? כיצד אמור חשוד להבין מנוסח אזהרה זו במה הוא חשוד בדיוק? כאמור, במקרה דנן לא ראיתי לתת לדברים משקל של ממש נוכח הכחשתו הגורפת של בן שמעון, אולם דומה כי טוב ייעשו גורמי החקירה אם יקפידו על מתן אזהרה ברורה ככל הניתן.

13.לעצם הטענות נגד התשתית הראייתית.

אשר לאישום האחד עשר, הרי שאין הוא נשען אך על עדותו של באסל לפיה בן שמעון אמר לו כי הוא זה שירה ברכב ועל עדותו של סוהיל שנכח באירוע ומסר כי בן שמעון הוא שירה (הודעה מיום 1.9.05 בעמ' 10 ובעמ' 12), אלא בין היתר גם על דו"ח האזנת סתר בו נשמע בן שמעון אומר מספר פעמים כי הוא זה שירה. בין היתר אמר: "אני יריתי, באלוהים אני יריתי". הסנגור טוען אמנם כי אין מדובר אלא בהתרברבות הנובעת ממצבו הנפשי של בן שמעון. טענה זו תתברר לבטח במסגרת ההליך העיקרי, ככל שבן שמעון ימשיך וידבוק בה, אולם לעת בחינתה של תשתית ראייתית לכאורית, די בראיות אלה לביסוסה באישום זה.

התשתית הראייתית הקיימת מייתרת לטעמי את הצורך להידרש לטענות בעניין מזכרו של השוטר נריה מאור ולמשקל הראייתי שיש ליתן לו. עוד אציין, כי אני ערה לטענות שהעלה הסנגור באשר לתהיות שמעוררים פרטים שנמסרו על ידי בעלי הרכב שהירי עליו עומד במוקד האישום האחד עשר ולטענות לעניין דו"חות האיכון של מכשירי הטלפון הנייד ודו"ח מז"פ שבחן את הרכב שנורה, כמו גם לטענות בדבר פעולות חקירה שלא בוצעו. כל אלה אינם משמיטים את הקיים ואין הליך המעצר מהווה המסגרת הראויה לבחינתם, בהתקיים תשתית ראייתית כפי שפורטה.

האישום הארבעה-עשר עניינו הניסיון לשדוד את הקזינו. על אירוע זה מעידים סוהיל ובאסל שהיו שניהם מעורבים בו, בעוד בן שמעון מכחיש את מעורבותו באירוע זה מכל וכל. עדויותיהם של סוהיל ובאסל נתמכות לכאורה בדו"ח העיקוב של המשטרה בו מצוין כי המעורבים נסעו ברכב שזוהה כרשום על שם אמו של בן שמעון. בן שמעון עצמו אישר בחקירתו כי הוא משתמש לעיתים ברכבה של אמו (הודעה מיום 29.8.05, בעמ' 2). בנוסף, כעולה מתמלול קלטת שיחה בה היו נוכחים בין היתר באסל, סוהיל ובן שמעון ואשר קדמה להגעה אל הקזינו, בן שמעון נשמע שם מתבטא כי הוא מוכן להיכנס למקום ראשון. הסנגור טוען כי אין ראיות לאישום בניסיון שוד בהיעדר ראיות לכוונה להפעיל כוח. דא עקא, ראיה שכזו מצויה לכאורה בהודעתו של באסל המוסר: "באותו יום כמאל נתן לנו הוראה לי ולששי ולסוהיל כדי ללכת למקום הימורים להפחיד ולשבור ולשדוד אם צריך ולקחת את המוחות בכוח..." (עמ' 1 להודעה מיום 16.5.05, שורות 10 – 12). לא ניתן אפוא לומר כי אין בשלב הנוכחי כל בסיס לטענה בדבר הכוונה לשדוד את המקום ולהפעיל כוח במהלך האירוע. אציין, כי לא נעלמו מעיני טענות הסנגור כי מחומר החקירה עולה כי בן שמעון לא היה הרוח החיה באירוע זה. דא עקא, טענות אלה תלובנה עד תום, כך יש להניח, בשלב ההוכחות ואין הן משמיטות את הקרקע מתחת לתשתית הלכאורית הקיימת.

אשר לאישום החמישה עשר. אישום זה, ככל שהוא מתייחס לבן שמעון, יסודו בעדותו של סוהיל כי הם (בכוונו ככל הנראה לאנשים הפועלים בשירות משפחת עיאט) היו מתקשרים אל בן שמעון בכל פעם שנזקקו לאספקת אמצעי לחימה או כדורים, כיוון שלקרובת משפחה שלו יש מקום ש"יש שמה דברים, כלי לחימה ודברים כאלה" (הודעתו מיום 1.9.05 עמ' 2 שורות 19 – 21, - 3). סוהיל מסר בהודעתו כי 3 חודשים לערך עובר למתן ההודעה, התקשרו ג'מאל ואיאד עיאט אל בן שמעון וביקשו שיספק להם 3 מחסניות של רוס"ר מסוג M -16. סוהיל העיד כי היה עד לאירוע בו סיפק בן שמעון את שלוש המחסניות לאיאד ולכך שבמהלך הפגישה נשמע איאד אומר כי באסל עובד עם משפחה מתחרה. כן הוא העיד כי שמע את עאטף שואל את בן שמעון האם הביא את מה שג'מאל ביקש ממנו ומשנענה בחיוב אמר עאטף ""צריך לפרק את הבנזונה הזה" כשכוונתו היתה על באסל" (הודעתו מיום 1.9.05, בעמ' 2 – 3). הניסיון להתנקש בחייו של באסל אירע ביום 6.8.05, למעלה מחודש מאוחר יותר, כאשר בהתאם לחוות דעת מז"פ הכדורים שנורו אל עבר באסל "נורו מכלי נשק אחד, ככל הנראה מרוס"ר M - 16 או מכלי נשק אחר המטביע סימנים סוגיים דומים". אני סבורה כי גם אם עצמת הראיות באישום זה אינה מזהירה, לא ניתן לקבוע כי אין מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית כליל.

סיכומה של נקודה זו, לא מצאתי כי יש בהשגות הסנגור על חומר הראיות כדי להצדיק התערבות במסקנות בית המשפט המחוזי.

13.חומר הראיות מצייר לכאורה תמונה בה השתלב בן שמעון במערך של אנשים המבצעים פעולות עברייניות שונות עבור בני משפחת עיאט, תוך שאין הם בוחלים, על פי הנטען, בשימוש בנשק חם, תוך נכונות ליטול את הסיכון כי אזרחים חפים מפשע ייפגעו בפעולות אלה. פעולות אלה כשהן לעצמן, על רקע הפעילות של מסגרת עבריינית רחבה יותר, מבססות את מסוכנותו של בן שמעון, הנתמכת גם בעברו הפלילי העשיר, בעיקר בעבירות רכוש ואלימות. מסוכנות זו אין לטעמי חלופה שתאיינה.

איני רואה אם כן לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי גם בעניינו של בן שמעון.

יחד עם זאת, שימת ליבן של רשויות שירות בתי הסוהר מופנית לצורך להעניק לבן שמעון את הטיפול הרפואי והנפשי שהוא זקוק לו.

בסיומם של דברים אבקש לציין, כי לא התעלמתי מן הטענה שהועלתה בדבר שחרורם של נאשמים אחרים בכתב האישום לחלופת מעצר, ובפרט שחרורו של כמאל לחלופת מעצר בהסכמת המשיבה. אודה, כי נתקשיתי לקבל את ההסבר החלקי שסיפקה המדינה ולפיו כמאל נעדר עבר פלילי, שכן הוא דמות מרכזית בכתב האישום ואחד מהעומדים בראש ההתארגנות העבריינית המתוארת בכתב האישום. יחד עם זאת, אני סבורה כי לא ניתן להתעלם מהתשתית הראייתית נגד העוררים שבפניי וממסוכנותם כפי שעולה ממעשיהם, המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים.

אוסיף, כי טענות שהעלו הסנגורים לפיהן לא ניתנה להם האפשרות לעיין בתיקי הסוכן של עדי המדינה לא הובררו עד תום. לא הובהר האם הוצאה תעודת חיסיון בתיק והאם מבקשים הם לעיין בחומר שלטענתם הוא חומר חקירה אולם לא נמסר להם. מכל מקום, טענות שכאלה מקומן להתברר בהליך המתאים לעניין זה.

העררים נדחים.