בש"פ 3705/07 מוסטפא עיסא נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן ) לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

ביום 9.3.07 הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לעורר ולאחר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון רצח, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-305(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. בכתב-האישום נטען, כי ביום 2.3.07 בסמוך לשעה 12:00 הגיע אדם בשם סאלח מני (להלן:"המתלונן") לביתו של אדם אחר בשם סמי צאלח (להלן:"צאלח"). במסגרת הקשר ולשם קידומו, הגיעו העורר – כשהוא חמוש באקדח – ואחרים, וביניהם אדם בשם מחמוד אבו רמדאן (להלן:"מחמוד") לביתו של צאלח. כאשר הגיעו למקום יצא העורר מן הרכב ונכנס אל הבית בעוד האחרים שנסעו עימו ממתינים לו ברכב על מנת שיוכלו למלטו מן המקום לאחר ביצוע הרצח כמתוכנן. העורר, לפי המיוחס, ירה במתלונן מספר יריות בכוונה להביא למותו, ומיד לאחר הירי יצא מביתו של צאלח ונמלט ברכב המילוט בו המתינו לו יתר המעורבים בפרשה. כתוצאה מן היריות שירה העורר במתלונן נגרמו לאחרון פצעי שפשוף והוא הובהל לבית-החולים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו, ובקשתה התקבלה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 12.4.07. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי אין מחלוקת בשאלת קיומה של עילת מעצר, והשאלה היחידה הנדרשת להכרעה היא האם קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר ואת אלה שנאשמו עמו למעשים המיוחסים להם בכתב-האישום. בית-משפט קמא סבר, כי מן הראיות שהוצגו מטעם המשיבה עולה, לכאורה, כי העורר הוא אחד ממבצעי האירועים נושא כתב האישום. בית-המשפט מצא, כי הראיה המרכזית הקושרת את העורר לאירוע נושא כתב האישום היא שיחה שניהל העורר עם מחמוד ואחרים במסגרת תרגיל חקירתי. יצוין, כי מדובר בשיחה שהוקלטה מספר שעות לאחר האירוע כאשר העורר ואחרים נעצרו בחשד לביצוע עבירה אחרת ובשעה שהעורר המתין, כביכול, להעברתו לבית-המעצר המחוזי.

הדברים שאמר העורר בשיחה זו – אותם ראה בית-משפט קמא כ"ראשית הודיה" בעבירות המיוחסות לו – המצטרפים לעובדה שהעורר לא נתן הסבר שהניח את דעתו של בית-המשפט באשר לדברים שאמר בשיחה שהוקלטה ולכך שעדי ראייה שנקלעו לזירה זיהו בה את רכבו של מחמוד – הביאו את בית-המשפט לקבוע, כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של העורר באירועים נושא כתב-האישום, ולפיכך, יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

3.

מכאן הערר

שלפני, בגדרו משיג העורר על הקביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה המעידות על כך שהוא מבצעו של ניסיון הרצח הנטען. לטענתו, השיחה עליה הסתמך בית-משפט קמא כראיה לכאורה להוכחת מעורבותו בניסיון הרצח הייתה פרי של תרגיל חקירתי, וככזו, יש לייחס לה משקל מוגבל בלבד. עוד נטען, כי הדברים שאמר העורר במהלכה של שיחה זו ניתנים לפירושים שונים, ומעורבותו של העורר באירוע נושא כתב האישום אינה עולה מהם באופן הכרחי. בהמשך נטען, כי לא ניתן לקשור את העורר לאירוע הירי. זאת, הואיל והן המתלונן והן אחיו שהיו בזירת הירי מכירים את העורר וחרף כך, הם לא הצביעו עליו כעל מבצע הירי. עוד נטען, כי בחיפוש שנערך בכתובות שונות בהן מתגורר העורר לא נמצאו חפצים כלשהם שיש בהם כדי לקשור אותו לאירוע. לבסוף נטען, כי אף אם תתקבלנה הראיות הקושרות את רכבו של מחמוד לאירוע אין בכך כדי להצביע על מעורבותו של העורר בפרשה.

4.

המשיבה סבורה, כי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית-משפט קמא. להשקפתה, דברים שאמר העורר בשיחה קושרים אותו במובהק לאירועים נושא כתב האישום. עוד היא טוענת, כי אין לקבל את הטענה לפיה חרף היכרות מוקדמת עם המתלונן ואחיו הם לא זיהו את המתלונן, הואיל וככל הנראה, הם אינם מוכנים להפליל את העורר בשל חששם מפניו.

5.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות שהונח בפני בית-משפט קמא החלטתי לדחות את הערר. בשיחה שהוקלטה ציין העורר, כי הוא חשש שחוקר המשטרה ישאל אותו לגבי פצע שהתנוסס על יד ימינו משום ש"כשאתה דופק/יורה רואים את זה" (עמ' 4 לתמליל). במקום אחר, מציין העורר כי אחותו של "הבחור ש...נורה ושראה אותי לא מכירים אותי" (עמ' 6 לתמליל) ואף אמר לאדם אחר שישב לידו:"תקשיב עכשיו, אתה תלך לאמא שלו... תגיד לה שאחות של הבחור ש... נורה וזה שראה אותי שלא יודעים כלום ושלא ראו כלום" (עמ' 7 לתמליל). במקום אחר ציין העורר, כי אם אחותו של העורר דיברה הוא יכחיש את דבריה (עמ' 11 לתמליל). העורר אף ציין באופן מפורש כי זוהר, אחיו של המתלונן, ראה אותו וכי הוא יפנה לאדם בשם אבו-איוב על מנת לוודא "שלא יבואו לזהות אותנו, אתה מבין" (עמ' 9 לתמליל). בהמשך, שוחחו העורר ומחמוד על האפשרות שמספרו של הרכב עימו הגיעו לזירת הרצח צולם, ובשלב זה של השיחה מציין העורר כי לדעתו, בביתו של המתלונן לא מותקנות מצלמות: "אין. אני אומר לך שאין. הוא הלך אליהם, איפה ש...יריתי, כדי להגיד להם שלא ידברו ואין... אין מצלמות בפנים. הם סתם מדברים. אבל איפה הרכב כן" (עמ' 12 לתמליל).

6.

העורר טוען, כי יש ליתן משקל מועט בלבד לדברים שנאמרו במסגרת התרגיל החקירתי, הואיל והחוקרים שתרגמו את הדברים שאמר העורר בערבית העניקו להם פרשנות שאינה הפרשנות המתבקשת היחידה, והואיל ומדובר באמרות שנאמרו במסגרת תרגיל חקירה מכוון מטרה. נוכח הטעמים המפורטים להלן, לא אוכל לקבל טענות אלו.

7.

ראשית , הטענה לפיה ניתן – בהקשר הקונקרטי בו עסקינן – לתרגם את הדברים שאמר העורר באופן שונה מזה שהוצע על ידי החוקרים נטענה בעלמא ומבלי שגובתה בסימוכין כלשהם. ממילא, אף אם ניתן להציע תרגום חלופי למילה זו או אחרת, אין בפי העורר הסבר שיהיה בו כדי להתמודד עם המכלול העובדתי העולה מן התמליל. שנית , קשה לקבל את הטענה לפיה נושא שיחתם של העורר ומחמוד לא היה אירוע ירי, שכן לקראת סוף השיחה הם דנים בשאלה כמה תרמילים נתפסו על ידי החוקרים (עמ' 13 לתמליל). שלישית , יש לראות את הדברים שאמר העורר בהקשר שבו נאמרו ועל רקע האירועים המתוארים בכתב האישום. השיחה בין העורר למחמוד נסבה סביב אירוע שמהלכו מקביל – במידה שלא ניתן לייחסה ליד המקרה – לאירוע הירי המתואר בכתב-האישום. שמו של צלאח אוזכר בשיחה במפורש, וכך גם שמו של זוהר, אחי המתלונן, אשר לגביו ציין העורר במפורש כי ראה אותו בעת ביצוע הירי. דבריו אלה של העורר מקבלים משנה תוקף נוכח הודעתו של זוהר, אשר ציין אף הוא כי כאשר נכנס לביתו של המתלונן הוא ראה את היורה – שפניו מכוסות – ואף שוחח עימו (הודעתו של זוהר צלח מיום 2.3.07). ואם בכך לא די, הרי שהעורר ומחמוד דיברו במפורש על השאלה האם ניתן היה לצלם את מספרו של רכב וכעולה מחומר הראיות, רכבו של מחמוד אכן צולם כשהוא חונה בסמוך לביתו של המתלונן. בנוסף, עדי ראייה שנקלעו לזירת האירוע באקראי רשמו שש מתוך שבע ספרות המרכיבות את מספרו של הרכב שהמתין מחוץ לביתו של המתלונן. הספרות שצוינו על ידי עדי הראייה מרכיבות את מספר הרישוי של רכב המצוי בבעלותו של מחמוד (הודעתו של אבי ארבייט מיום 2.3.07; זיכרון דברים מיום 2.3.07). מחמוד בעצמו ציין, כי הוא אינו נותן לאחרים לנהוג ברכבו, ואף טען כי כלל לא נהג ברכב ביום האירוע (הודעתו של מחמוד מיום 5.3.07) טענה שהופרכה נוכח תיעודו של הרכב במצלמות האבטחה.

8.

קווי הדמיון וההשקה הרבים בין האירוע עליו נסבה שיחתם של העורר ומחמוד לבין האירוע המתואר בכתב-האישום מובילים למסקנה לפיה הדברים שאמר העורר בשיחה האמורה – קושרים אותו לאירועים המתוארים בכתב האישום ומהווים ראיה לכאורה נגדו. משכך, אינני מקבל את טענת בא-כוח העורר כי נפל פגם בקביעתו של בית-משפט קמא לפיה דבריו של העורר מהווים "ראשית הודיה" בעובדות כתב האישום אם לא למעלה מכך, שכן הדברים שהוקלטו מפיו מובילים, על פניו למסקנות מפלילות (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 209 (תשנ"ט - 1999)). העובדה שדברים אלה נאמרו במסגרת תרגיל חקירתי, אינה מאיינת את משקלם הראייתי או את האפשרות להסתמך עליהם במשפט עצמו; לא כל שכן, את האפשרות לראות בהם ראיות לכאורה.

9.

זאת ועוד. הדברים שנקלטו מפיו של העורר בשיחה אליה התייחסנו לעיל אינם עומדים לבדם. בחקירות בהן לא שמר העורר על זכות השתיקה הוא לא סיפק כל הסבר מניח את הדעת לדברים שנקלטו מפיו בשיחה עם מחמוד; הכחיש שאמר דברים שתועדו במפורש; ואף סירב לראות את סרט ההקלטה בו תועד כשהוא אומר דברים אלה. התבטאויותיו של העורר באשר לשיחה אינה עולות בקנה אחד עם התיעוד המשטרתי, ועובדה זו יש בה כדי לחזק את המסכת העובדתית הלכאורית הקיימת נגדו (השוו: בש"פ 10539/05 דנינו נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 6677/05 קבועה נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 6812/05

בטיטו נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 65860/5 עווד נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

10.

טענת העורר לפיה העובדה שאיש מן הנוכחים בזירת האירוע לא זיהה אותו מוכיחה כי הוא אינו היורה – אינה משכנעת, שכן מהודעותיהם של זוהר וצאלח עולה, כי פניו של היורה היו מכוסים (מזכר של השוטר רוני הקרי מיום 6.3.07; הודעתו של צאלח מיום 2.3.07). כך עולה גם מהודעתו של המתלונן:"זה שירה היה עם טריינינג שחור עם קפוצ'ון עם כובע גרב שמכסה את הפנים ומעל הכובע גרב היה כובע הקפוצ'ון" (עמ' 2 להודעתו של המתלונן מיום 2.3.07).

11.

נוכח משקלם המצטבר הניכר של הנתונים עליהם עמדתי לעיל, לא ניתן לקבל את טענת העורר לפיה העובדה שזוהר תיאר את היורה כאדם צולע – תיאור שאינו עולה עם מאפייניו הפיסיים של העורר אשר, כך נטען, אינו סובל מצליעה כלשהי –

שוללת את האפשרות לפיה העורר הוא זה שירה, לכאורה, במתלונן.

12.

בסיכום הדברים, מצאתי לנכון להתייחס לטענת בא-כוח העורר לפיה בשלב המעצר, מוטלת על בית-המשפט לבחון את קיומה של תוספת ראייתית מחזקת וכי בנסיבות המקרה שלפנינו, תוספת כזו אינה בנמצא. כפי שצוין לא פעם, "שאלת הצורך בתוספת ראייתית לכאורה כבר בשלב המעצר, מקום שהיא נדרשת לצורך הרשעה, טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה, והדעות בה, הן בפסיקה והן בספרות המשפטית, עודן חלוקות... יש המחזיקים בדעה כי אין לקיומה או לאי קיומה של תוספת ראייתית כל השפעה על שלב המעצר וכי אין לבחון זאת בשלב זה. לעומתם, יש הגורסים כי יש לבחון את קיומה של תוספת ראייתית כבר בשלב המעצר. אולם, גם לפי עמדה זו, מקובל לומר שהבחינה היא לכאורית בלבד, כך שהסיוע או החיזוק לצורך שלב המעצר אינם חייבים להגיע לרמה של הסיוע או החיזוק הנדרשים לצורך הרשעה" (בש"פ 2975/06 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 10306/05 ותד נ' מדינת ישראל , לא פורסם). בענייננו, ומבלי להידרש ללב המחלוקת העיונית, הרי שאף אם נניח כי נדרשת, כבר בשלב זה, תוספת ראייתית לדברים שהוקלטו מפי העורר, שהרי שהכחשתו הנמרצת את הדברים שהוקלטו מפיו בחקירתו, וכן קיומם של פרטים שונים התומכים בגרסת המשיבה – לרבות צילום רכבו של מחמוד בקרבת ביתו של המתלונן; הודעותיהם של עדי הראייה שרשמו את מספר הרכב; והעובדה שהן זוהר ראה את היורה (כשפניו מכוסות) והן העורר אשר ציין בשיחה שהוקלטה כי זוהר ראה אותו – יש בהם כדי לספק דרישה זו בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה.

על יסוד כל האמור, אני סבור כי בדין הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. הערר נדחה.

ניתנה, י"ט באייר התשס"ז (7.5.07).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07037050_M01.doc

נב

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il