בש"פ 6812/05 מהללאל בטיטו נ. מדינת ישראל

1.העורר נעצר עד תום ההליכים מכח החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א.רזי) מיום 23.5.05. ברקע החלטה זו עומדות הנסיבות העובדתיות הבאות:

2.כתב האישום מייחס לעורר את העבירות הבאות:

העורר מתגורר בבנין ברח' שדרות הנשיא 5 בחיפה, כאשר דירתו מצויה מעל דירתם של משפחת סטלקאר, הם המתלוננים. מאז שנת 1991 קיים סכסוך בין העורר לבין דיירים בבנין הקשור בזכויות מקרקעין בבנין. המתלוננים רכשו את דירתם בבנין ב-1999, ומאז החל העורר להתנכל גם להם בדרכים שונות. הסכסוך הגיע להכרעת מפקחת מקרקעין, אשר נתנה פסק דין במחלוקת זו. תוך הפרת הוראות פסק הדין, סגר העורר את ברז המים בדוד של המתלוננים מספר פעמים; בהמשך לכך, הוא שידל אדם אחר, שלמה אבו, להצית את מכונית המתלוננים תמורת תשלום כסף. הוא הסיע את המבצע לבנין והראה לו את רכב המתלוננים, ונתן לו הסברים והוראות בנוגע להצתה. בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר הצית אבו בשליחות העורר את רכבם של המתלוננים. כחצי שנה לאחר מכן פנה העורר שוב לאבו אדם ובקש ממנו להצית פעם נוספת רכב אחר של המתלוננים. אבו עשה כן וביצע את ההצתה תמורת תשלום. על רקע דברים אלה, הואשם העורר בשני ארועים של קשירת קשר לפשע, הצתה, ושידול להצתה, וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

3.בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. הוא מצא כי ישנה תשתית ראיות לכאורה המערבת את העורר בעבירות המיוחסות לו. הוא קבע עוד כי עבירות ההצתה מקימות עילת מסוכנות טבועה, ולפיכך קימת כנגד העורר עילת מעצר. בית המשפט הדגיש כי העבירות נעברו כאשר היה תלוי נגד העורר מאסר על תנאי בר הפעלה, ולא מצא לייחס משקל מיוחד לעובדה כי אבו, מבצע ההצתות, שוחרר בחלופת מעצר במטרה לשלבו במוסד גמילה. לאור כל אלה החליט בית המשפט על מעצרו של העורר ודחה אפשרות החלת חלופה.

4.לא עבר כחודש ימים, והעורר פנה בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי כי ישקול פעם נוספת את ההחלטה בדבר מעצרו. לא למותר לציין כי בין מועד החלטתו הראשונה של בית המשפט בעניינו של העורר לבין מועד הבקשה לעיון חוזר הוחלפו סניגוריו של העורר. בבקשה לעיון חוזר העלה הסניגור מספר טענות: האחת – כי מועד ההוכחות במשפטו נקבע רק לאוקטובר 2005, ובמועד זה לא ניתן יהיה להשמיע את עדותו של אבו, שהוא עד מרכזי, מאחר שמשפטו מתנהל בנפרד ולא צפוי להסתיים עד אז. שנית, אמו הקשישה של העורר מתגוררת בבית אבות ומצבה הבריאותו הידרדר לאחר שנודע לה כי בנה עצור; ושלישית , העורר מבוגר, והמעצר משפיע לרעה על מצבו הנפשי. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נתקיימו בעניינו של העורר התנאים הנדרשים לצורך עיון חוזר בהחלטת מעצר על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים. אשר לצפי בדבר משך התנהלות המשפט, ציין כי אבו בינתיים הודה והורשע ומשפטו צפוי להסתיים במהלך ספטמבר 2005 ולכן לא נראית מניעה להשמיע את עדותו בישיבת ההוכחות באוקטובר 2005. מצב בריאותה של האם, עם כל משקלו של נתון זה, אינו יכול לשמש עילה לשחרור ממעצר; גם סבלו הנפשי של העורר בעקבות כליאתו אינו מצדיק עיון חוזר בהחלטה, ובענין זה פתוחה הדרך לפנות בעתירת אסיר ולברר את הטענות הללו במסגרת דיונית זו.

5.בערר שלפנינו מתייחס ב"כ העורר הן להחלטת המעצר המקורית והן להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון החוזר. הוא פורש טיעונים הן לענין הראיות לכאורה והן לענין חלופת המעצר, לטענתו, לא היה מקום להסתמך על הודעותיו המפלילות של אבו, המכור לסמים קשים, ואשר לו עבר פלילי עשיר. העורר מצביע על הסתירות והפירכות הרבות שבהודעות שמסר אבו לחוקרי המשטרה, וביניהן: הפער בין תיאורו של אבו את הצתת הרכב הראשונה לבין דו"ח הכבאות; טענתו של אבו כי העורר הינחה אותו להצית את הרכב בסוף השבוע, בעוד שההצתה התרחשה בליל יום ג'; כשלון ניסיונו של אבו, בהנחיית המשטרה, להקליט את הודאת העורר במעשיו. כן מציין העורר כי בין הודעתו הראשונה של אבו (בה הודה בהתפרצות) לבין הודעתו השניה (בה הפליל את העורר) חלפו יומיים תמימים ללא כל גביית ראיות. פער זמנים זה מהווה "חור שחור" המפחית מעוצמת הראיות, מאחר שאין לדעת מה הובטח לאבו במהלך אותה תקופה. כן מבקר העורר את החלטת בית המשפט קמא לפיה ניתן לראות בשקרי העורר סיוע לצורך קיום ראיות לכאורה. העורר שב ומעלה את טענת ההפליה ביחס לאבו, אשר חרף היותו בעל 21 הרשעות קודמות – אשר בגין חלק מהן תלוי כנגדו מאסר על תנאי – ולמרות תיפקודו כ"עבריין להשכרה", הוא שוחרר למעצר בית מלא ולגמילה מסמים חרף הידיעה כי הליכי גמילה קודמים בהם היה מעורב כשלו. העורר תוקף גם את קביעת בית המשפט קמא לפיה נוכח מסוכנותו הרבה, המקימה עילת מעצר, מתייתר הדיון בשאלת חלופת המעצר. לעניין זה, נטען כי יש להתחשב בגילו ובהיותו אב לשני ילדים וסב לשלושה נכדים, וכן בהשפעתם הקשה של תנאי המעצר על בריאותו. הוא טוען כי ראוי היה שיינתן תסקיר מעצר באשר לחלופת מעצר. בתוך כך הוא טוען עוד, כי יש לייחס משקל רב להתמשכות ההליכים הצפויה, נוכח כניסת אבו למוסד גמילה ולאור קביעת מועד ההוכחות הראשון (והיחיד לעת עתה) רק ליום 10.10.05.

6.תוך כדי טיעוניו של ב"כ העורר, הועלתה ביוזמת בית המשפט השאלה האם ניתן בשלב זה של ההליך לערור על החלטת המעצר המקורית בעניינו של העורר ולפתוח בכך את נושא קיומן של ראיות לכאורה וזאת, כאשר העורר לא ערר בשעתו על אותה החלטה לבית המשפט העליון, אלא במקום זאת, פנה בבקשה לעיון חוזר עליה לערכאה המקורית ובעקבותיה ניתנה החלטה בבקשה זו. השאלה הדיונית העולה היא האם בהגשת בקשה לעיון חוזר נתמצתה זכותו של העורר לערור על ההחלטה המקורית, ומכאן ואילך כל שעומד לביקורת ערעורית הוא החלטתו הנוספת של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר; או שמא, גם מקום שלא הוגש ערר על החלטת מעצר קודם להגשת בקשה לעיון חוזר עליה, רשאי נאשם לערור לאחר מכן על שתי ההחלטות כמיקשה אחת – הן על החלטת המעצר המקורית והן על ההחלטה בעיון החוזר. איני רואה צורך לקבוע קביעה נחרצת בשאלה זו, וזאת מאחר שב"כ המדינה ברוב הגינותה לא התנגדה להרחבת הערר גם להחלטת המעצר המקורית של בית המשפט המחוזי, ולפתיחת השאלות הראייתיות והמתייחסות לאותה החלטה. לפיכך, אתייחס לערר במלוא פרישתו, ואותיר להכרעה את השאלה הדיונית לעת מצוא.

7.אינני רואה מקום לקבל את טיעוניו של ב"כ העורר בהיבט הראייתי. ראשית, חומר הראיות מעיד על כך שאבו נעצר לאחר שצולם בעת ביצוע ההצתה השניה באמצעות מצלמה נסתרת שהותקנה על ידי המתלוננים בזירת העבירה. ועוד, העורר נוהג לשהות בבית קפה בעיר התחתית המנוהל על ידי דודו של אבו לשם מגיע לעיתים גם אבו ונראה כי קימת היכרות בין השניים. אבו הודה בשני מקרי ההצתה, לא רק בהודעותיו במשטרה אלא גם במשפטו הוא. הוא קושר בהודאותיו במישרין את העורר כמי שהזמין אצלו את מעשי ההצתה בשני המקרים. אבו הסביר כי היה מוכן לבצע את ההצתות כי היה זקוק לכסף לקניית הסמים שהוא נזקק להם. לאחר מעצרו, שוחרר אבו ונפגש פעמיים עם העורר בבית הקפה, כשהוא נושא על גופו מכשיר הקלטה. העורר בחקירתו התכחש לחלוטין לשני מפגשים אלה ולאחר מכן חזר בו והודה שהיו מפגשים כאלה. שילוב סרט המצלמה המצביע על מעורבותו של אבו כמבצע ההצתה מחזקת ומאמתת את הודאותיו של אבו, המערבות במישרין את העורר בביצוע תכנון וייזום עבירות ההצתה. תמיכה נוספת לכך שהעורר הוא המתכנן והשולח את המבצע ניתן למצוא בעובדת קיום הסכסוך בינו לבין המתלוננים, בכך שלא היה כל קשר בינם לבין אבו, לקיום קשר בין אבו לבין העורר, ולכך שלא עולה מן החומר מניע זר שמכוחו ירצה אבו להעליל על העורר. את הראיות מחזקים גם שקריו של העורר לכל אורך החזית. יש סיוע נכבד להודעותיו של השותף לעבירה, ומתקיימת בכך דרישת הראיות לכאורה, ברמה הנדרשת לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים.

8.מעשיו של העורר טומנים בחובם מסוכנות טבועה. שני מעשי הצתה של הרכבים בתנאים של קרבה פיזית לבתי מגורים ולמתקני גז ודלק אוצרים בתוכם סיכון ישיר לחיי אדם. הם משקפים, בה בעת, אלימות ברמה גבוהה, החוזרת על עצמה מספר פעמים כענין של שיטה. לכך יש להוסיף כי ביום 25.3.04 הורשע העורר על פי הודאתו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית והיזק בזדון (ע"פ 1746/02 בית משפט השלום בחיפה (כב' סגן הנשיא הבר). בעקבות הסדר טיעון נגזרו עליו 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות אלימות. בעת שבוצעו מעשי ההצתה, היה עונש המאסר על תנאי תלוי ועומד כנגד העורר, אך לא היה בכך כדי להרתיעו. יתר על כן, מהאישום הראשון עולה עוד כי העורר אינו מכבד צווים ופסקי דין של בית המשפט, ועושה דין לעצמו גם כאשר ישנה הכרעה שיפוטית בעניינו המחייבת אותו לנהוג על פיה.

שילוב נסיבות זה מקשה עד מאד בהחלת חלופת מעצר על העורר. גם טענותיו בבקשתו לעיון חוזר אינן מצדיקות התערבות בהחלטת המעצר. מועד תחילת ההוכחות במשפט ואינו ענין חריג בגידרם של אילוצי העומס המוטלים על מערכת המשפט, ובכל מקרה, בשלב זה, משאנו מצויים תקופה לא ארוכה לאחר ההחלטה בדבר המעצר, טרם התגבשה עילה לעיון חוזר בגין התקופה שחלפה מאז תחילת המעצר. משפטו של העורר לא יתעכב בגין השותף אבו, שכן משפטו של זה צפוי להסתיים בספטמבר 2005, והטענה כי צפויה התארכות המשפט בשל שילובו בהליך גמילה אינה מבוססת בעובדות. מצב בריאותה של אם העורר ונסיבותיו האישיות שלו, ככל שהן בעלות משקל מהבחינה האישית והאנושית, אינן מצדיקות התערבות בהחלטת המעצר. גם לטענת ההפלייה ביחס לאבו אין בסיס איתן. עניינו של אבו שונה בנסיבותיו ולו מהטעם כי הוא שוחרר כדי שישתף פעולה בחקירת ארועי העבירות עם המשטרה, ובהיותו מכור לסמים שחרורו קשור בשילובו בהליך גמילה. אין, איפוא, דמיון בעניינם של שני המעורבים הללו, ומשכך, דין טענת ההפלייה להידחות.

לאור האמור, דין העורר להשאר במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.