בש"פ 6615/07 אמיר סנקר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל ) לעצור את העוררים עד לתום ההליכים במשפטם.

1.

כתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מציין בראשיתו את הרקע לעבירות המיוחסות לעוררים: סכסוך המתנהל מזה זמן רב בין משפחת אברג'יל למשפחת אלפרון, על רקע של מאבקי שליטה בתחום מחזור בקבוקים באיזור המרכז. על פי הנטען, ביום 4.1.07 פרצה תגרה במהלכה תקפו בני משפחת אלפרון ומקורביהם את יצחק אברג'יל ומוטי חסין ועל רקע זה קשרו העוררים – שלהם קשרים עם משפחת אברג'יל – קשר עם אחרים, וביניהם אחד, אבישי בלקר (להלן:"אבישי") לפגוע בגופו או בחייו של ניסים אלפרון (להלן:"אלפרון"), המתגורר ברמת גן. במסגרת הקשר ולשם קידומו, ערכו העוררים הכנות על מנת להוציא את תוכניתם מן הכוח אל הפועל, ובין היתר, הצטיידו בכלי רכב וכלי נשק גנובים. החל משעות הצהריים של יום 20.5.07 ובמסגרת ההכנות המקדימות למימוש הקשר, סבבו העוררים ואבישי ברמת-גן, כאשר בשעה 14:32 לערך הם החליפו את כלי הרכב בו השתמשו עד לאותה שעה, חבשו לראשיהם כובעים והתחמשו בכלי נשק גנובים כשאלה דרוכים ומוכנים לירי. בשעה 14:36 לערך, כך על פי הנטען, איתרו העוררים ואבישי את אלפרון בבית קפה ברמת גן והחלו בנסיעה לשם, כאשר איתן גרלה, העורר 2 בערר שלפני (להלן:"איתן") נוהג ברכב, לצידו אבישי אשר החזיק באקדח גלוק עם מחסנית טעונה, ובמושב האחורי יושב אמיר סנקר, העורר 1 (להלן:"סנקר") כשלצידו רובה אם-16 ו-3 מחסניות טעונות.

בשל הסכנה הממשית לשלום הציבור ובטחונו שטמנה בחובה מזימתם של העוררים, החליטה המשטרה, שעקבה אחרי העוררים, לעצור אותם ואת אבישי בטרם יהא בידם סיפק לבצע את תוכניתם, ובהתאם להחלטה זו, חסם רכב משטרתי את נתיב נסיעתם של העוררים ואבישי וקרא להם לעצור את רכבם. לפי המיוחס, הנאשמים ואבישי לא שעו לקריאות המשטרה. הם האטו את מהירות נסיעת הרכב, ואבישי ירד ממנו כשהוא אוחז באקדח גלוק דרוך ועוטה על ידיו כפפות. בשלב זה, החל אבישי להימלט רגלית לכיוון צפון, תוך שהוא מתעלם מקריאות השוטרים לעצור ויורה לעברם. כתוצאה מהירי שירה אבישי נפצע אחד השוטרים בבטנו. בתגובה, ירה שוטר אחר באבישי אשר נפטר מאוחר יותר מפצעיו. במקביל להתרחשויות אלה, המשיכו העוררים – אשר נותרו ברכב – בנסיעה מהירה דרומה לעבר הרכב המשטרתי שחסם את הרחוב ולעבר שוטר שניצב מחוץ לרכב וסימן להם לעצור. בעקבות כך, ירה השוטר שתי יריות לעבר גלגלי הרכב בו נסעו העוררים, אך הם מצידם המשיכו בנסיעה עד שהתנגשו ברכב המשטרתי ובמכונית נוספת שחנתה בצד הרחוב. בגין כל אלה, יוחסו לעוררים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונשיאת נשק בלא רשות על פי כדין, לפי סעיפים 499(א)(1), 329(א)(2), 29, 329(א)(1), 332(5) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגדם, נתבקש מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים, ובית המשפט נעתר לבקשה זו בהחלטתו מיום 19.7.07. בהחלטה צוין, כי קיימות ראיות – המורכבות, בעיקרן, מידיעות מודיעיניות – לקיומו של הסכסוך הנטען בין משפחות אברג'יל ואלפרון, וכן כי קיימות ראיות הקושרות את העוררים למשפחת אברג'יל, ומעידות, לכאורה, על כך שסנקר משמש כאיש ביצוע של הארגון ואחד מבכיריו ועל כך שגרלה העביר לארגון כלי נשק.

בהמשך, פנה בית המשפט לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לכל אחת מן העבירות הספציפיות שיוחסה לעוררים. נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה לקשר שנקשר בין העוררים ואבישי לפגוע באלפרון המתגורר ברמת-גן, וכן ראיות לכאורה להכנות מקדימות שערכו העוררים באזור שהותו המשוער של אלפרון ביום האירוע ובימים שקדמו לו. למעשה, ציין בית-המשפט, מחומר הראיות עולה, כי העוררים עמדו "על סף מימושה הסופי, בפועל, של מטרת הקשר – ירי לעבר ניסים אלפרון, אלמלא סיכלה זאת המשטרה" (עמ' 39 להחלטה). בהמשך, קבע בית-המשפט כי קיימות ראיות לכאורה גם להוכחת העבירה של ניסיון לגרום חבלה מחמירה, הואיל ולפי דו"חות העיקוב המשטרתיים, עשו העוררים את כל הנדרש על מנת לפגוע באלפרון, ומעשיהם – אשר כללו, לכאורה, סיורים, הצטיידות בנשק ותחמושת, הגעה ליעד ודריכת הנשק, חבישת הכובעים ועריכת תצפיות על אלפרון – יצאו מגדר הכנה בלבד ומהווים ראיה לכאורה לעבירת הניסיון לגרום חבלה מחמירה.

מכאן, עבר בית-המשפט לבחון את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לעבירות של נשיאת כלי נשק בלא רשות על פי דין, גרימת חבלה חמורה לשוטר וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וקבע – על יסוד דו"חות הפעולה של שוטרים ששהו במקום, עדויותיהם של אזרחים שנקלעו לזירה ודו"חות בדיקת הזירה – כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות אלה. ראשית צוין, כי בבדיקה שנערכה ברכבם של העוררים נמצא רובה אם-16 במצב "בודדת" ושלוש מחסניות תחמושת, שתיים מהן מלאות בחלקן, בנוסף לאקדח הגלוק שנמצא ליד גופתו של אבישי. אלה, נקבע, מהווים ראיה לכאורה לעבירה של נשיאת נשק שלא כדין. לפי ניסיון החיים והשכל הישר, הוסיף וציין בית המשפט, "מי שיושב בתוך הרכב (שאינו רכב גדול) רואה את הרובה הזה, ויודע על הימצאו ברכב עימו. נשיאת הנשקים והתחמושת גם מתיישבת עם מטרת הקשר שרקחו [העוררים] כאמור – לחבול בניסים אלפרון חבלה חמורה" (עמ' 46 להחלטה).

העוררים, נקבע בהמשך, הם לכאורה "מבצעים בצוותא" של עבירת החבלה החמורה המתייחסת לפציעתו של השוטר, שכן הם האטו את מהירות נסיעת הרכב על מנת לאפשר לאבישי לצאת מן הרכב, ולא יהיה זה בלתי סביר להניח כי אבישי ערך את ההכנות לירי בתוך הרכב ובנוכחותם של העוררים, אשר "באופן פוזיטיבי, ביצעו בצוותא עם אבישי את העבירה של חבלה מחמירה בשוטר... בכוונה להתנגד/למנוע את מעצרם כדין, כשהם מודעים לאשר עומד להתרחש ועיניהם לכאורה חוזות במוכנותו של אבישי לירי באקדח האחוז בידו" (עמ' 45 להחלטה). בית-המשפט דחה את טענת העוררים לפיה מספר תרמילי הכדורים שנמצאו בזירה אינו תואם את תיאור האירוע שנמסר על ידי השוטרים שנכחו במקום ומצביע על כך שהשוטרים הם שפתחו בירי לכיוונו של אבישי. זאת, לאחר שמצא כי חמשת הדו"חות המשטרתיים – המתארים ירי של אבישי לעבר השוטרים – מצטלבים זה עם זה, ומעלים תמונה לכאורית ברורה לפיה אבישי, ולא השוטרים, הוא שפתח בירי. לבסוף ציין בית המשפט, כי מחומר הראיות עולה כי לאחר ירידתו של אבישי מהרכב החלו העוררים בנסיעה פרועה לכיוון ניידת המשטרה תוך שהם מסכנים את חיי השוטר שניצב מולם, אשר נאלץ לירות עליהם על מנת לעוצרם ולקפוץ לצד הדרך על מנת לא להיפגע. ראיות אלה, נקבע, מקימות אף הם תשתית לכאורית להוכחת אשמתם של העוררים בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

בעניינם של העוררים, סבר בית-המשפט, קמה עילת מעצר סטוטורית, הואיל והם היו, לכאורה, מבצעים בצוותא של עבירות שנעשו באמצעות שימוש בנשק. בנוסף, ציין בית-המשפט, קמה בעניינם עילה נוספת של מסוכנות כפועל יוצא של העבירות שבוצעו על ידם לכאורה, ואשר הצביעו על מעורבות בפעילות עבריינית שכל מטרתה היתה חיסולו של אדם בלב ליבה של עיר. מסוכנותם של העוררים, הוסיף וקבע בית-המשפט, נלמדת גם מעברם הפלילי המכביד, שכן סנקר הורשע בעבר בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, בעבירות אלימות, רכוש וסמים והוא ביצע את העבירות נושא האישום בשעה שמאסר מותנה בעבירות דומות תלוי ועומד נגדו. לחובתו של גרלה, הוסיף וציין בית המשפט, עומדת שורת הרשעות בעבירות אלימות ורכוש ואף הוא ביצע את העבירות המיוחסות לו בשעה שמאסר מותנה בר הפעלה תלוי ועומד נגדו. עילת מעצר נוספת, קבע בית-המשפט, קמה מכוח החשש מפני התחמקות מהליכי משפט נוכח ניסיונות ההימלטות של העוררים עת ביקשו השוטרים לעצור אותם. מסוכנותם של העוררים היא כה רבה עד שלא ניתן להשיג באמצעות חלופה את מטרות המעצר. בסיכומו של דבר, הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

4.

מכאן הערר שלפני בגדרו נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה – שגויה, שכן בתשתית הראייתית קיימות סתירות ופירכות גלויות על פניהן לגבי חלק מהאישומים, ולגבי חלק אחר אין כלל ראיות לכאורה. חלק ניכר מהשגותיו ממקד בא-כוחם המלומד של העוררים בשלב בו נורה אבישי, תוך שהוא משיג על קביעתו של בית משפט קמא לפיה אבישי הוא שפתח בירי לכיוון השוטרים תוך כדי מילוט מהרכב וטוען כי השוטרים הם שפתחו בירי לכיוון אבישי בעוד האחרון נמלט מן הרכב וגבו מופנה אליהם. בא-כוחם של העוררים מדגיש, כי בזירת האירוע נמצאו שני תרמילי כדורים בלבד בקוטר של 9 מ"מ . רק אחד מהם נורה מאקדחו של אבישי, והוא לא נמצא בנתיב מנוסתו מהרכב אלא במרחק של מטר מגופתו. מכאן, טוען בא-כוח העורר, שלאורך כל מסלול הבריחה לא ירה אבישי ולו כדור אחד לעבר השוטרים ודו"חות המשטרה – מהם עולה כי אבישי ירה לעבר השוטרים מספר יריות נוספות – אינם אלא פרי קונספירציה משטרתית שנועדה לטשטש את עובדות האירוע כהוויתן. בא-כוח העוררים טוען כי אבישי חוסל בדם קר על ידי שוטר פלוני, וכי גרסאות השוטרים הינן בבחינת בידוי ראיות. לכך יש, לטענתו, השלכה גם על האישומים הנוספים המיוחסים לעוררים.

עוד טוען בא-כוחם המלומד של העוררים, כי אין בנמצא ראיות לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. זאת, משום שבקטע בו נסע, כנטען, רכבם של העוררים בפראות לא היו כלל נהגים, ולכן לא ניתן לטעון כי נגרם סיכון לחיי אדם, וכי נוכח נתוני הזירה, לא ייתכן שרכב היונדאי אכן האיץ את מהירות נסיעתו במידה הנטענת. גם ביחס לעבירה של קשירת קשר לפגוע פגיעה מחמירה באלפרון, טוען בא-כוח העורר, אין בנמצא ראיות לכאורה. בין העוררים לבין אלפרון, נטען, אין כל היכרות מוקדמת, לא כל שכן סכסוך, וספק אם חוות-הדעת המודיעיניות העוסקות ביחסי המשפחות אברג'יל-אלפרון הינן ראיות קבילות. אף אם תתקבלנה ידיעות אלה כראיה, מוסיף וטוען בא-כוחם של העוררים, אין בכוחן של אלה להוכיח כי לעוררים היה מניע כלשהו לפגוע באלפרון. בהמשך נטען כי אין בנמצא ראיות לגבי האישומים העוסקים בהחזקת נשק שלא כדין, שכן אין בנמצא ראיה לכך שהעוררים ידעו כי אבישי החזיק באקדח או כי ידעו על הימצאו של רובה ברכב בו נסעו, ואף אם מניחים קיומה של תשתית לכאורית לעבירה זו, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הנשק יועד דווקא לפגיעה באלפרון.

המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית-משפט קמא מטעמיה. עוד היא מציינת, כי אף בהתעלם ממטרת שהייתם של העוררים במקום האירוע, קיימות ראיות לכאוריות המצדיקות את מעצרם, שכן די בראיות לכאורה באישומים המתייחסים לירי בשוטר, נשיאת נשק וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כדי להביא למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים.

5.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. חומר הראיות בפרשה נסקר ונותח בהרחבה בהחלטתו המפורטת והמקיפה של בית-משפט קמא ולמותר הוא לחזור על הדברים. להשקפתי, אף אם נותיר בצריך עיון – לצורך ההליך שלפנינו בלבד –

את האישום של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לחבלה בכוונה מחמירה של אלפרון, קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעוררים באישומים האחרים. כפי שציין בית-משפט קמא, קיימים מספר דו"חות של שוטרים ששהו במקום ומהם עולה, ללא יוצא מן הכלל, כי מי שפתח בירי היה אבישי ולא השוטרים שנכחו במקום (דו"ח פעולה של השוטר צביקה דפרין, מיום 20.5.07; דו"ח פעולה של טל פיקרביץ, מיום 20.5.07; דו"ח פעולה של ערן פרבר מיום 20.5.07; דו"ח פעולה של שוטר אלמוני נוסף מיום 20.5.07; עדותו של השוטר הפצוע רונן אלמוג מיום 20.5.07). התמונה העולה מדו"חות אלה דומה, ומצביעה, לכאורה, על כך שהירי המשטרתי בא כתגובה לירי מצידו של אבישי. בא-כוחם של העוררים מיקד את טענותיו, כאמור, באי-התאמה הקיימת לדעתו, בין מספר הקליעים שנמצאו בזירה לבין התמונה העולה מדו"חות השוטרים ומאי-התאמה זו מבקש הוא להסיק כי הדו"חות המשטרתיים כולם היו מפוברקים וכי תיאור האירוע שנמסר מטעם המשטרה אינו אלא פרי תיאום מוקדם שבא להצדיק את "רציחתו בדם קר" של אבישי. לא מצאתי תשתית מתאימה לביסוס טענה זו. אף לשיטתו של בא כוח העוררים, אבישי ירה כדור אחד מאקדח הגלוק בו החזיק. בנסיבות אלה, נוכח המארג הראייתי המסיבי העומד לחובתם של העוררים ומוכיח באופן לכאורי רכיבים רבים של גרסת המשיבה, שנסקר בהרחבה רבה על ידי הערכאה הדיונית, קשה לקבל את הטענה לפיה מספר הקליעים שנמצאו או לא נמצאו בזירה שומט את הקרקע מתחת לתשתית הלכאורית. עוד יש לזכור כי, כפי שהבהירה המשיבה, זירת האירוע לא היתה סגורה באופן הרמטי ובמקום נאספו אנשים רבים, דבר שיכול היה להשפיע על איסוף הממצאים.

6.

טענות בא-כוחם של העוררים באשר להעדרן של ראיות לכאורה לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה – דינן להידחות אף הן. שתי טענות מעלים העוררים בעניין זה. הראשונה היא, כי ברחוב בו אירע האירוע לא נמצאו אותה שעה כלי רכב נוספים. משכך לא ניתן לייחס להם עבירה של סיכון חיי אדם בחיי תחבורה. נתקשיתי לרדת לפשרה של טענה זו, נוכח העובדה שהעוררים אינם חולקים על כך שבזמן האירוע ניצב ברחוב רכב משטרתי ובו שוטרים, ונהיגתם של העוררים ברכב היונדאי נשאה עימה סכנה של ממש כלפיהם, סכנה אליה, יש להדגיש, היו העוררים מודעים היטב נוכח כך ששוטר וניידת ניצבו למולם, קראו להם לעצור, ואף ירו לעבר גלגלי הרכב בו נסעו. הטענה השנייה היא, כי רכב היונדאי לא יכול היה להאיץ נוכח טווח ההאצה

המוגבל ומגבלות הרכב. אף אם אניח לטובת העוררים – לצורך הדיון בלבד – כי הדיווחים באשר למהירות הרכב היו מופרזים וכי רכבם של העוררים לא יכול היה להגיע למהירות כה גבוהה כפי שנטען על ידי השוטרים, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי העוררים לא שעו, לכאורה, לקריאות השוטרים שקראו להם לעצור אף לאחר שאחד השוטרים ירה יריות אזהרה לעבר גלגלי הרכב, או את העובדה שהם המשיכו בנסיעה לכיוונו של שוטר שניצב מולם ולכיוונו של הרכב המשטרתי, וזה נאלץ לקפוץ הצידה כדי למנוע פגיעה בו. העוררים המשיכו בנסיעה

עד שהתנגשו ברכב המשטרתי ובמכונית חונה. המשיבה הניחה, בנסיבות אלה, תשתית ראייתית לכאורית לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

7.

זוהי אף עמדתי באשר לאישומים העוסקים בהחזקת כלי הנשק שנמצאו ברכב ללא היתר כדין. כפי שצוין לעיל, ברכבם של העוררים נמצא רובה אם-16 כשהוא מכוסה ולצידו מספר מחסניות. להימצאותו של כלי נשק זה ברכב לא ניתן בידי העוררים – אשר שמרו על זכות השתיקה – כל הסבר מניח את הדעת. עובדה זו, המצטרפת ליתר נסיבות האירוע, לרבות מנוסתו של אבישי מן הרכב, העובדה ששלושתם כיסו את פניהם וניסיון המנוסה של העוררים מפני השוטרים שקראו להם לעצור מצביעים, לכאורה, על כך שהעוררים ידעו היטב על הימצאותו של כלי הנשק ברכב (והשוו לעניין זה: ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 29, 33).

8.

לתשתית הראייתית הלכאורית עליה עמדתי לעיל, מצטרפת העובדה שהעוררים בחרו, בחקירותיהם, לשמור על זכות השתיקה. כך, לא ניתנו מטעמם כל הסברים על שום מה סבבו ברחובותיה של עיר ברכב גנוב עם לוחיות זיהוי מזויפות כשהם חמושים בנשקים טעונים וחבושים בכובעים, כיצד זה שהאדם שירד מרכבם היה אף הוא חמוש בנשק, מדוע זה סייעו לו להימלט מן הרכב באמצעות האטת מהירות הנסיעה, מדוע הם עצמם לא שעו לקריאות השוטרים ואף הגדילו לעשות והמשיכו בנסיעה עד שהתנגשו ברכב משטרתי. שתיקתם של העוררים מחזקת, אפוא, את מסכת הראיות הקיימת לחובתם ושעליה עמדתי לעיל (בש"פ 6321/01 יאסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.07); בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.07); בש"פ 6812/05

בטיטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.05)). המעשים המיוחסים לעוררים, כמו גם הראיות לכאורה שהובאו להוכחתם – מדברים בעד עצמם. משכך, וכפי שכבר הובהר לעיל, אין צורך להידרש לעת הזו לשאלת המניע שהביא את העוררים לבצע את המעשים המיוחסים להם, וממילא, מתייתר גם הצורך להכריע – בשלב דיוני זה – בשאלת קבילותן ומשקלן של הראיות העוסקות בסכסוך בין משפחות אברג'יל ואלפרון והסיבות לו.

סיכומם של דברים: באישומים עליהם עמדנו, במסגרת אותה הגדרנו בתחילת דברינו, קיימים – להשקפתי – ראיות לכאורה, במידה הנדרשת למעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

9.

בא-כוחם של העוררים לא העלה כל טענה ממשית נגד קביעותיו של בית-משפט קמא בעניין מסוכנותם של העוררים ובעניין אי-הלימותה של חלופת מעצר. קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה עומדות, אפוא, על מכונן. אכן, המעשים המיוחסים לעוררים שהוגדרו על ידי בית משפט קמא כ"יחידת חיסול מקצועית", אשר נעשו

בצהרי היום ובטבורה של עיר, הם בעלי חומרה יתרה. מעשים אלה מקימים עילת מעצר סטטוטורית, ומצביעים על הסיכון הרב הנשקף מהעוררים, שמתעצם נוכח עברם הפלילי המכביד, שפורט בהחלטת בית המשפט המחוזי. עוצמת הסיכון היא כה גבוהה, עד שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר (השוו לעניין זה: בש"פ 5272/06 מדינת ישראל נ' מוסלי (לא פורסם, 13.8.06). על יסוד כל האמור,

מצאתי כי בדין הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

הערר נדחה.