בש"פ 2990/08 עומר ג'אבר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ), אשר אימץ את החלטת בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט ח' שרעבי ) והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת שוטרים, הכשלת שוטרים, איומים, העלבת עובד ציבור והתנהגות פסולה במקום ציבורי. על-פי כתב האישום, הדף העורר שוטר שביצע את תפקידו בסמוך למרכז מתדון בחדרה. משהודיע השוטר לעורר כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר, התנגד העורר, השתולל והשמיע איומים. בהמשך הובא העורר אל תחנת המשטרה, ושם עלב בשוטרת, העיר כלפיה הערות מיניות בוטות, חשף בפניה את איבר מינו וירק עליה.

3.

העורר נעצר מיד, ולמחרת האריך בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א' קפלן ) את מעצרו על יסוד הצהרת תובע. כעבור שלושה ימים הוגש כתב האישום האמור, ובד בבד הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קיבל את הבקשה, בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכי נוכח עברו הפלילי של העורר, סוג המעשים המיוחסים לו והמאסר על-תנאי שתלוי ועומד נגדו, נשקפת ממנו מסוכנות וקיים חשש להימלטותו מאימת הדין. כן קבע בית המשפט כי חלופת המעצר שהוצעה, בבית חברתו לחיים של העורר, איננה מספקת. בית המשפט הדגיש את תעוזת העורר לתקוף את גורמי האכיפה, המתבטאת הן בעבירות בהן הוא מואשם עתה הן בהרשעותיו בעבר בעבירות דומות. החלופה שהוצעה לא נתקבלה על דעת בית המשפט אף לאור היותה של החברה לחיים בחודש השני להריונה, מטופלת בגמילה מסמים ובעלת עבר פלילי. בית המשפט אף התרשם כי השפעת בת-הזוג על העורר אינה מספקת. העורר הגיש ערר על החלטה זו אל בית המשפט המחוזי, ועררו נדחה, תוך שבית המשפט הנכבד קמא מאמץ את עיקרי הנמקתו של בית משפט השלום. כן דחה בית המשפט המחוזי את הטענות ביחס להשפעתם של "מחדלי חקירה", כטענת ב"כ העורר, על מעצר העורר.

4.

עיקר טענתו של העורר מוקדש לשאלת הראיות לכאורה. בקליפת אגוז, טענתו הינה כי הראיות העיקריות להוכחת האשמה הינן דו"חות הפעולה של השוטרים שהיו במקום בשעת ההתרחשות, ואלו אינם הגיוניים בעיניו. לפיכך הוא סבור כי היה צורך בגביית עדות מהשוטרים, ומשהדבר לא נעשה הרי שיש בכך מחדל חקירתי, המפחית משמעותית את משקלן של ראיות התביעה. נפרט את הטענה: לדברי ב"כ העורר, בדו"חות הפעולה מתואר אירוע אלים, אשר נמשך מספר דקות, כשהצדדים לו היו אחד השוטרים והעורר. חוסר ההיגיון, לשיטתו, מצוי בכך שהשוטרים אשר כתבו את הדו"חות מתוארים כמי שצפו במתרחש מבלי לנקוט פעולה כלשהי. לא ייתכן, טוען ב"כ העורר, כי השוטרים עמדו מנגד בשעה שהופעלה אלימות נגד חברם, ואף לא סייעו לו להשתלט על העורר לאחר שזה רץ לעברו ותקף אותו. מעבר לכך סבור ב"כ העורר כי הדו"חות מנוסחים באופן דומה, ומשני אלו – חוסר ההיגיון ונוסח הדו"חות – מבקש הוא להסיק כי הסיפור המתואר בהם הוא חלקי ומגמתי. לדבריו, בפועל היכו השוטרים את העורר, וזאת לעיני כל באי תחנת המתאדון, אשר יצאו לצפות במחזה.

לשיטת ב"כ העורר, בכל מקרה בו מעורבים שוטרים מעורבות של ממש באירוע בתור מותקפים, לא יוכלו דוחותיהם להוות חומר חקירה יחיד בבקשה למעצר עד תום ההליכים. במקום זאת, על המשטרה לגבות מן השוטרים הודעות לכל דבר ועניין. על פי הטענה, במהלך כתיבת דוחות פעולה – אין פיקוח מספק על הדברים הנכתבים, והדבר עלול לעודד תיאום עדויות ושיבוש הליכי משפט. מתן עדות יוכל להוביל לגילוי סתירות, לחייב את השוטרים לעמוד ברמת בדיקה וביקורת גבוהות יותר, ולהגביר את הסיכוי לסגירת התיק, כאשר מתברר כי אין בדברים אמת.

בנוסף, העורר טוען כי אף חוקר לא הגיע למקום ולא תשאל את העובדים, השומרים או המטופלים שהיו בתחנה, וגם האישום השני מבוסס לטענתו על גרסאות שנראות מתואמות ואינן מהימנות.

אשר לעילת המעצר ולחלופת המעצר, העורר טוען כי מזה שלוש שנים הוא מטופל במתאדון על-ידי רשויות הרווחה ואינו צורך סמי רחוב. המעשים המיוחסים לו אינם כה קשים, ומסתכמים בדחיפה אחת, מילים מכוערות והתנהגות שאינה מנומסת. עבירות תקיפת השוטרים בהן הורשע אירעו לפני 9 שנים, עת היה בן 19. לאור זאת אין נשקפת ממנו כעת מסוכנות רבה. כן הוא טוען, כי היה על בית המשפט לצוות על הכנת תסקיר מבחן תחת הסתפקותו בהתרשמות ישירה מחלופת המעצר המוצעת.

5.

המדינה תומכת יתדותיה בהנמקת בית המשפט הנכבד קמא. כן היא מציינת, במענה לתהיותיו של ב"כ העורר, כי אין כל הכרח שהאירוע המתואר יתפרש על-פני מספר דקות, ובהחלט ייתכן שהאירוע ארך רק שניות מספר.

6.

אשר לטענותיו של העורר ביחס לעוצמת הראיות לכאורה נגדו, הרי שהמקום לבררן בפרוטרוט הינו בהליך העיקרי של בירור אשמתו. משקלן של הראיות נבחן לגופו במהלך המשפט, ואילו בשלב ההחלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נערכת בדיקת הראיות לכאורית בלבד, ונבחן האם ישנו פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). בענייננו קיימת תשתית לכאורית המקיימת מבחן זה. אפרט את הדברים

להלן.

7 .

מן הדו"חות ומהודעות העורר במשטרה עולה, כי תחילתה של הפרשה בהזעקת השוטרים אל תחנת המתאדון, בטענה שהעורר ושני אנשים נוספים משתוללים מחוץ לתחנה. העובדים חששו גם שמא יש לשלושה אקדח. השוטרים שהגיעו למקום שוחחו עם עובדי תחנת המתאדון, ואלה מסרו להם כי העורר אינו מגיע יותר לתחנה בתור מטופל, אלא מקבל את המתאדון בתחנת אחרת, אולי באום אל-פאחם. השוטרים ערכו חיפוש על השלושה ולא מצאו דבר. אחד השוטרים דאג להביא לעורר מהתחנה בקבוק אדולן, ואמר לו כי לא יוכל להגיע יותר למקום, שהרי הוא מקבל את המתאדון באום אל-פאחם. דברים אלו הכעיסו מאוד את העורר, אשר טען כי הוא מקבל באופן קבוע את המתאדון בתחנה זו ובה בלבד, וכי נחוצים לו בקבוקים נוספים לסוף השבוע. עד הנה, דומה שאין חולק על תיאור השתלשלות העניינים.

מכאן מתפצלות הגרסאות. על-פי דו"חות השוטרים, בשינויי ניואנסים קלים, העורר הנרגש דחף את השוטר וגרם לו לאבד את שיווי משקלו. השוטר, בתגובה, הודיע לעורר כי הוא עצור בגין תקיפת שוטר והורה לו להתלוות אליו אל תחנת המשטרה. העורר הודיע בזעם כי הוא מסרב ונראה כמשתולל. השוטר תפס אותו בחולצתו והפילו על הרצפה. העורר קם מיד ורץ לתעלה שבסמוך, תוך שהוא צועק כי יש לו במקום אקדח וכי יהרוג את השוטר. הוא התכופף אל התעלה ורץ בחזרה לכיוון השוטר ביד קמוצה, והכל בעודו ממשיך וצועק כי יש בידו סכין וכי ידקור את השוטר. בתגובה הוציא זה האחרון גז פלפל ואיים על העורר כי ישתמש בו אם העורר לא יעצור. משזה לא נענה לו, ריסס השוטר את העורר בגז. השוטרים ערכו חיפוש בשנית על גופו של העורר, ולאחר שלא מצאו דבר לקחו אותו אל תחנת המשטרה.

8.

ההתרחשות השניה המתוארת בכתב האישום אירעה לאחר חקירתו של העורר, כאשר הודיעה לו אחת השוטרות כי הוא אינו משתחרר בערובה, שכן הורו על מעצרו. דברים אלו הובילו, כך נכתב בדו"ח שערכה השוטרת, להתנהגותו הבלתי ראויה של העורר כלפיה, כנטען בכתב האישום. דברים דומים (בשינויי ניואנסים, הדגשות ופירוט) הופיעו גם בדו"ח הפעולה שמילא השוטר הנוסף שהיה עמה.

9.

העורר, בחקירותיו, הכחיש את הדחיפה והאיום המיוחסים לו, וטען כי רק התווכח עם השוטר. בפני בית המשפט קמא נטען על-ידי ב"כ העורר כי באותו אירוע השוטרים הם שהכו את העורר. אשר לאירוע השני, הודה העורר בחקירותיו כי קילל את השוטרת, אך טען שעשה כן בתגובה לקללות שבאו מצידה, וכי לא התבטא בהתבטאויות מיניות. כן טען העורר כי השוטרת היא שהכתה אותו בעת שהיה אזוק והתקשה לראות נוכח הפלפל שבעיניו, וכי היא זו שירקה עליו. בחקירה אחרת טען העורר כי קילל את השוטרת כיוון שמנעה מחברתו להעביר לו כרטיסי טלכרט.

10.

הנה כי כן, ענייננו בגרסאות סותרות של השוטרים ושל העורר. בית המשפט בערכאה הדיונית ישמע את העדויות, יבחן את הדברים ויקבע ממצאי האמינות בהתאם להתרשמותו. בגרסאות עצמן, כפי שנמסרו עד כה, לא נמצא ליקוי מאיין. בשלב זה, איפוא, לא ניתן לומר כי ניכר על פני הדברים פגם המפריך את סבירות האפשרות שבית המשפט ייתן אמון בעדויותיהם של השוטרים.

בנסיבותיה של פרשה זו, אין אני שותף לדעתו של ב"כ העורר כי היה על המשטרה להגיש ראיות על דרך של חקירה דווקא. גם דו"חות פעולה עשויים במקרים המתאימים לבסס את דרישת התשתית העובדתית הלכאורית במידה מספקת. לעיתים הדבר אפשרי אף בהתקיים טענה כנגד אמינותם של השוטרים הממלאים את הדו"ח, ואפילו היו הם עצמם מעורבים בפרשה – הכל לפי נסיבות העניין, ולא ניתן לקבוע כלל קשיח בעניין זה (להסתמכות על דו"חות פעולה בלבד ראו לדוגמה: ב"ש 364/85 מדינת ישראל נ' בן אברהם , פיסקה 1 (לא פורסם, 16.4.85); בש"פ 8857/06 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.06). להסתמכות על דו"חות פעולה בלבד כאשר נטען פברוק של הדו"חות מצד השוטרים ראו, למשל: בש"פ 6615/07 סנקר נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 16.8.07)).

11.

יחד עם זאת, הטרידה אותי במקרה זה שאלת חלופת המעצר. נכונותו של העורר להיכנס לעימות אלים עם שוטרים מעיבה אמנם לכאורה על היכולת לתלות בו אמון ברמה הדרושה לצורך חלופת מעצר, אולם לא השתכנעתי כי מוצתה הבדיקה ביחס לאפשרות זו. זאת בייחוד לאור אופי האישום המיוחס לעורר, שאינו בא בגדרי העבירות שיש במסוכנות העולה מהן כדי לשלול בדרך-כלל אפשרות של שחרור בתנאים מתאימים. לפיכך הוריתי ביום 6.4.08 על הכנת תסקיר מעצר. התסקיר אכן נערך והוגש, ובהקשר אליו מוצא אני לנכון להעיר:

ראשית , ראוי לציין כי מהפרטים שמסר העורר לשירות המבחן עולה הסבר אפשרי למקור הודעתם של עובדי תחנת המתאדון כי העורר אינו מטופל על-ידם, והוא שהעורר היה במאסר לאחר שפנה לטיפול.

שנית , לגופו של עניין, השירות התרשם כי העורר אכן מבקש להימנע ממעורבות פלילית, אך מסיבות שונות ניתן יהיה להבטיח זאת רק בחלופת מעצר שתוכל להציב לו גבולות ברורים וחד-משמעיים. השירות התרשם לטובה מבת זוגו של העורר, אולם סבר כי אין היא יכולה לשמש מפקחת וערבה מתאימה לעורר, ולפיכך לא הומלץ על שחרורו.

12.

נוכח האמור לעיל מצב הדברים הוא כזה: העורר מואשם באלימות שכוּונה נגד רשויות האכיפה. עברו הפלילי עומד לו לרועץ, וכולל, מעבר לעבירות תקיפת שוטר שלפני תשע שנים, גם עבירות מהשנים האחרונות של אלימות ורכוש, מה גם שנגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי. עם זאת, החקיקה והפסיקה דורשות קורלציה בין המסוכנות, כפי שהיא נלמדת מכתב האישום ומיתר הנתונים המובאים בפני בית המשפט, לבין עוצמתה של חלופת המעצר שנועדה ליתן לה מענה. בענייננו מדובר בעבירה שכללה, לפי הנטען, דחיפה בעת שאחזה בעורר התרגשות מהרעיון כי לא יוכל לקבל את מנת תחליף הסם לה היה זקוק באופן מיידי, וכן התנהגות צעקנית, בוטה ובלתי ראויה בתחנת המשטרה. נוכח המתאם הנדרש כאמור, הרי שמבלי להפחית מעוצמת הנטען כנגד העורר, אגב מודעות ומתן משקל לכל האמור בתסקיר המעצר, ולאחר ששמעתי גם את בת זוגו של העורר –

נראה לי שבנסיבות העניין ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת שהוצגה בפניי (והשוו: בש"פ 6275/01 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.8.01); בש"פ 4018/02 שינו נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 22.5.02); בש"פ 3890/04 אליאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.04); בש"פ 1856/03 בוניפד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.03)).

13.

העורר ישוחרר איפוא לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" מלא, בתנאים הבאים:

א.

העורר ישהה ב"מעצר בית" מלא במשך 24 שעות ביממה, בבית בת זוגו גב' סיגל גוילי (ת"ז 24517492), ברח' שבטי ישראל 10/6 בגבעת אולגה ד', חדרה. שהותו שם תהא בפיקוחה של גב' גוילי.

ב.

העורר יפקיד בקופת בית משפט השלום בחדרה סכום של 10,000 ש"ח במזומן.

ג.

גב' גוילי תחתום על ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח.

ד.

העורר יהיה נתון לאיזוק אלקטרוני.

ה.

העורר יהא רשאי לצאת לתחנת המתאדון באום אל-פאחם. המפקחת, גב' גוילי, תלווה אותו מרגע יציאתו לשם עד שובו אל הבית.

ו.

אם יהא צורך ביציאות במקרים דחופים אחרים (כגון מצבי חירום רפואיים), או במקרה בו לא תוכל גב' גוילי להתלוות לעורר (למשל מסיבות בריאותיות), ייעשה הדבר בתיאום מראש עם משטרת חדרה, ולפי הנחיותיו של הקצין האחראי בתחנה.

13.

השחרור יתבצע עם השלמת התקנת האיזוק האלקטרוני (וכמובן ההפקדה והערבויות), וזאת בתוך שבוע ימים ממועד חתימת החלטה זו. בינתיים יישאר העורר במעצר.