בש"פ 9442/11 מאיר קריאף נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי מרכז. לעורר מיוחסות עבירות של רצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' ברנט) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליך הפלילי נגדו. מכאן הערר שלפניי.

2.

בכתב האישום שהוגש נגד העורר תוארו האירועים הבאים: העורר חב סכומי כסף שונים ליוסי תורג'מן (להלן – המנוח ). זאת, בעקבות הימורים שערך העורר במועדון הימורים אשר הופעל על-ידי המנוח ועל-ידי שותפו, יוסי חדד (להלן – חדד ), בדירה בנתניה (להלן – דירת ההימורים ). על-פי כתב האישום, ביום 10.11.2010 או בסמוך לכך היכה המנוח את העורר בדירת ההימורים, בנוכחות אחרים. זאת, על רקע חובו של העורר למנוח. בכתב האישום נטען כי בעקבות האירוע האמור גמלה בליבו של העורר ההחלטה לגרום למותו של המנוח. העורר הצטייד באקדח ובאופנוע, וביום 12.11.2010 ערך בירורים שונים על מנת לוודא שהמנוח נמצא בדירת ההימורים. במהלך הבירורים, כך על פי האישום, יצא העורר מדירתה של חברתו, מלי כלפון. יצוין, כי הדירה נמצאת בבית מגורים בנתניה בבעלותו של שלומי בן סימון (להלן, בהתאמה – שלומי, ו- הבית של שלומי ). שלומי התגורר אף הוא בבית ולימים הפך לעד המדינה המרכזי בפרשה. על פי האישום, יצא העורר מן המקום בשעה 01:03, כשהוא רכוב על אופנוע ומצוייד באקדח. זמן קצר לאחר מכן הגיע העורר לדירת ההימורים. העורר נכנס לדירה דרך המרפסת וירה במנוח ובאדם נוסף ששהה במקום. הירי גרם למותו של המנוח ולפציעתו של האדם האחר. בכתב האישום נטען, כי סמוך לאחר מכן סיפר העורר לשלומי כי ביצע את הרצח. בשלב זה ביצעו השניים פעולות שונות שנועדו להבטיח את הימלטות העורר מן הדין. כך, נטען כי שלומי דאג להרחיק מביתו כונן קשיח בו נשמרו קלטות ממצלמות אבטחה שהותקנו בביתו. זאת, על מנת לטשטש את העובדה שהעורר יצא מביתו של שלומי עם האופנוע לפני הרצח. עוד סופר בכתב האישום, כי שלומי דאג להעברת הכונן הקשיח למחסן בדירה ברמת-גן של חברו, משה חזן (להלן – חזן ). כמו-כן נאמר בכתב האישום, כי זמן קצר לאחר הרצח הגיעו שלומי והעורר לדירתו של חזן ברמת-גן. נטען, כי בשלב מסוים במהלך נסיעתם של שלומי והעורר לרמת-גן, הצטייד העורר בטלפון נייד שאינו שייך לו, ובהמשך רכש עבורו שלומי, בתחנת דלק, כרטיס SIM . עוד נטען, כי בדירה ברמת-גן התקלח העורר, החליף את בגדיו ונעליו, ושטף את גופו באלכוהול על מנת להעלים את שרידי הירי מגופו.

לבסוף נטען בכתב האישום, כי בהמשך זרק העורר את הבגדים שלבש בעת הרצח.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטה נשוא הערר נעתר בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' ברנט) לבקשה. בהחלטה נקבע, כי חומר החקירה קושר לכאורה את העורר למעשים שיוחסו לו. עוד נקבע, כי בנסיבות העניין אין מקום לבחון חלופת מעצר. הערר דנא מופנה נגד החלטה זו. יצוין, כי כתב האישום הוגש בחודש ינואר 2011 ואילו החלטת המעצר ניתנה לאחר פרק זמן ממושך מאוד, בחודש נובמבר 2011. הטעם לעיכוב בהכרעה נבע מעיכובים בעריכת תעודת חיסיון, אשר גררו בעקבותיהם בקשות דחייה רבות מטעם הסניגור (נתונים אלו עולים מהחלטת בית משפט זה להאריך את מעצרו של העורר מעבר לתשעה חודשים: ראו בש"פ 8628/11 מדינת ישראל נ' קריאף (לא פורסם, 5.12.2011)). יודגש, כי ההליך העיקרי התעכב אף הוא כתוצאה מן העיכובים בעריכת תעודת החיסיון.

4.

שמעתי את טענות בעלי-הדין ועיינתי בחומר החקירה. אכן, חומר החקירה אינו כולל ראיה ישירה לכך שהעורר ביצע את המעשים המיוחסים לו, ככל שעסקינן באירוע הירי בדירת ההימורים (לגבי האישום בשיבוש מהלכי משפט קיימות ראיות ישירות לכאורה). זאת, בין היתר, משום שהעדים שנכחו בדירת ההימורים בעת הרצח, לא הצליחו לזהות את פניו של היורה, אשר חבש לגרסתם קסדה (חלקם אף טענו כי היורה היה רעול פנים).

חרף היעדר ראיה ישירה כאמור, סבורני כי לא נפלה שגגה במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימת בתיק דנא תשתית לכאורית לגבי כל האישומים, המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בראש ובראשונה מדובר בהודעותיו של שלומי, הוא עד המדינה המרכזי בפרשה. בחקירתו במשטרה סיפר שלומי, כי זמן קצר לאחר הרצח הגיע העורר ל"פיצוציה" שבבעלותו של שלומי. שלומי הוסיף וסיפר כי בשלב זה שמע העורר כי שלומי מתכוון לתת טרמפ לאחת העובדות במקום, ששמה נטלי אדרי (להלן – נטלי ). גרסתו של שלומי הייתה, כי העורר נכנס לרכבו יחד עם נטלי ובת זוגו של שלומי. בשלב מסוים במהלך הנסיעה, כך טען שלומי, יצאו הוא והעורר מהרכב והעורר שאל אותו אם שמע על הרצח ובהמשך אמר לו "אתה חייב לעזור לי, הייתי מעורב בתמונה הזאת" (הודעה מיום 14.11.2011, שעה 16:32, גיליון 3, ש' 67-66). לאחר שנשאל על-ידי שלומי מה ברצונו לעשות השיב העורר, לגרסת שלומי, "קח אותי למקום אחר", והוסיף "אני חייב להחליף בגדים ולהתקלח" ( שם , ש' 70-69). שלומי סיפר באותה הודעה על האירועים שבאו לאחר מכן, בעניין החלפת כרטיס ה- SIM

והביקור בדירתו של חזן. בהקשר זה סיפר שלומי, כי במהלך הביקור בדירתו של חזן, התקלח העורר וביקש משלומי אלכוהול על מנת "לשטוף את הגוף" ( שם , גיליון 4, ש' 108). עוד הוא תיאר את בקשתו של העורר כי שלומי ירחיק מביתו את מצלמות האבטחה וכן את הפעולות שבוצעו לאחר מכן, תוך היעזרות באחרים, לצורך העברת הכונן הקשיח עם סרטוני האבטחה לדירתו של חזן ברמת-גן. כמו-כן סיפר שלומי כי לאחר הביקור בדירתו של חזן הוא הסיע את העורר לבית מלון בהרצליה, שם אמר לו העורר "אף אחד לא צריך לדעת" ( שם , גיליון 15, ש' 426). בהמשך סיפר שלומי כי מספר ימים לאחר הרצח אמר לו העורר כי "עשה את העבודה לבד" ( שם , גיליון 12, ש' 335), ועוד הוא אמר לו "ראית איזה עבודה נקייה עשיתי?" ( שם , גיליון 7, ש' 175). יצוין, כי על עיקרי הדברים חזר שלומי בעימות שנערך בינו לבין העורר ביום 16.1.2011.

5.

גרסתו של עד המדינה שלומי בנוגע לדברים שאמר לו העורר ולמעשים שבוצעו לאחר הרצח, קושרת לכאורה את העורר למעשים שיוחסו לו בכתב האישום. ראשית, הגרסה מתייחסת במישרין לאירועים שבגינם הואשם העורר בשיבוש מהלכי משפט. אשר לאירועי הירי, הרי הודעתו של שלומי מתייחסת לדברים שאמר לו לכאורה העורר. יודגש, כי מדובר בעדות שמיעה, כלומר בעדות על גרסה שמסר הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט. עדות כזו קבילה כראיה, כחריג לכלל האוסר הבאת עדות שמיעה (סעיפים 11 ו-12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). צדק בית משפט קמא משקבע כי הדברים שאמר לכאורה העורר לשלומי קושרים אותו לכאורה לירי בדירת ההימורים, וכי "עדותו של [שלומי] יוצרת לכאורה את הקשר בין שלושת החלקים [שבכתב האישום] ושוזרת את מעורבותו הלכאורית של [העורר] ברצח...." (עמ' 18 להחלטה). בהקשר זה חובה לציין, כי לא אחת התעוררה בפסיקת בית משפט זה השאלה האם מוטל על התביעה להצביע על תוספת ראייתית לגרסתו של עד מדינה על מנת לבסס ראיות לכאורה לאשמת הנאשם (תוספת כזו נדרשת לצורך הרשעה מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, התשל"א-1971). בנושא זה הובעו בפסיקה עמדות מנוגדות (לסקירה הגישות השונות ראו למשל, בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל , פיסקאות 16-14 (לא פורסם, 21.8.2005); בש"פ 6180/11 אלעזר נ' מדינת ישראל , פיסקה ז' (טרם פורסם, 13.9.2011)). איני רואה מקום להביע עמדה בסוגיה זו, שכן במקרה דנא ממילא נמצאו תוספות ראייתיות לכאוריות לחלקים שונים בגרסתו של שלומי, וביתר פירוט לגרסה הנוגעת לאירועים שהתרחשו לאחר הירי (כלומר, לאירועים נשוא האישום בשיבוש מהלכי משפט). על תוספות אלה עמד בית משפט קמא בהרחבה בהחלטתו, למשל גרסתו של חזן בנוגע לאירועים בדירה ברמת-גן; גרסתה של נטלי בנוגע להחלפת כרטיס ה- SIM ; והגרסאות של עדים שונים לכך שהכונן הקשיח הוצא לכאורה מביתו של שלומי לאחר הרצח. יצוין, כי הגרסאות בנוגע להוצאת הכונן הקשיח נתמכות בצילומים ממצלמת אבטחה נוספת שהותקנה בביתו של שלומי, על-ידי שכן המתגורר במרתף הבית, ששמו יהושע גלאונר. אדגיש, כי איני מתעלם מטענות הסניגור בעניין מהימנות גרסתו של שלומי. הסניגור טען, כי גרסתו של שלומי עברה שינוי מסוים לאחר שנחתם עמו הסכם עד מדינה. כמו כן הצביע הסניגור על סתירות בין גרסתו של שלומי לבין גרסתם של עדים אחרים. טענות אלה יצריכו כמובן בירור וליבון בהליך העיקרי. אך בשלב זה איני סבור כי יש בהן כדי למוטט את התשתית הראייתית הלכאורית נגד העורר או לכרסם בה באופן משמעותי. יוער, כי בית משפט קמא לא ראה לבסס את מסקנתו על בסיס גרסתה של עדת מדינה נוספת בפרשה (דינה איטח). זאת, מן הטעם שעיקר גרסתה נודע לה מפי השמועה, מבן זוגה מוריס שהלך לעולמו לאחר האירועים נשוא האישום. נוכח העובדה שבית משפט קמא בחר שלא להתייחס לעדות זו, איני רואה מקום להידרש אליה במסגרת הערר דנא ולהביע כל עמדה לגביה.

6.

בהמשך לדברים האמורים ראוי להדגיש כי לצד גרסתו של שלומי והתמיכה הלכאורית שנמצאה לגרסה בעניין שיבוש מהלכי משפט, קיימות בחומר החקירה אינדיקציות נסיבתיות נוספות הקושרות את העורר, ולוּ לכאורה, לכלל המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. מדובר, למשל, בגרסתם של עדים שונים לכך שהמנוח היכה את העורר מספר ימים לפני הרצח (ראו לדוגמה הודעת מרק חננייב מיום 22.11.2010, שעה 12:12, גיליון 4, ש' 89-86). אשר לבירורים שערך לכאורה העורר לפני הרצח, סיפר חדד, שותפו של המנוח, כי העורר בירר עמו אם המנוח נמצא בדירה (הודעה מיום 5.1.2011, שעה 12:26, גיליון 2, ש' 42-40). גרסת חדד הייתה כי העורר אמר לו כי ברצונו לשלם למנוח את חובו עוד באותו היום. עוד יצוין, כי בחומר החקירה קיימות אינדיקציות אובייקטיביות לכך שהעורר עזב את ביתו של שלומי, כשהוא רכוב על אופנוע. זאת, בשעה 01:03, כלומר כרבע שעה לפני הרצח. הכוונה היא לצילומים שנקלטו במצלמות האבטחה של שלומי. בנוסף, לא ניתן להתעלם מגרסתו של חזן, ועדים נוספים, באשר לביקור העורר ושלומי בדירה ברמת-גן סמוך לאחר הרצח ובנוגע להתנהלותם התמוהה שם. לכל אלה יש להוסיף כי העורר שמר על זכות השתיקה בחלק ניכר בחקירותיו. נתון זה פועל לחובת העורר (ראו והשוו, בש"פ 6615/07 סנקר נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (טרם פורסם, 16.8.2007)).

7.

חומר הראיות לכאורה שתואר עד עתה יש בו כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית לכך שהעורר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. עם זאת, לא נעלמו מעיניי קשיים מסוימים בחומר החקירה. קשיים אלה עניינם בזיהויו של מבצע הירי בדירת ההימורים על-ידי שורה של עדים ששהו במקום. בין היתר, ניתן להפנות בהקשר זה לקשיים הבאים:

א.

צבע בגדיו של היורה, ובפרט בפלג גופו העליון . בצילומי הוידאו שנקלטו במצלמות האבטחה שהותקנו על-ידי שלומי בביתו, נראה אדם רוכב על אופנוע כשהוא יוצא מחניית הבניין בשעה 01:03, היא השעה המדויקת בה עזב העורר את הבית עם אופנוע, לפי כתב האישום. צפייה בתיעוד הוידאו מלמדת, כי לכאורה לובש הרוכב חולצה בצבע

בהיר . מסקנה זו מתיישבת עם האמור בדו"ח צפייה שנערך על-ידי חוקר משטרה ביום 26.1.2011 (הדו"ח סומן בחומר החקירה ת/24). בדו"ח נאמר, כי בשעה 01:03:36 נצפה בהקלטה רוכב אופנוע יוצא מחניית הבניין כשהוא "לבוש חולצה בהירה מכנסיים כהים נעליים לבנות קסדה כהה" [ההדגשה הוספה – א' ג']. לעומת זאת, גרסתם של עדי ראייה ששהו בדירת ההימורים בעת הרצח הייתה כי היורה לבש בגדים שחורים, גם בפלג גופו העליון. כך, סיפר אוהד לוי כי לאחר הירי הבחין באדם "עם קסדה שחורה ומעיל שחור יוצא מהבית בהליכה..." (הודעה מיום 23.11.2010, שעה 11:26, גיליון 5, ש' 106-105). נתנאל מלכה ציין כי "[היורה] לבש מכנס שחור וקפוצ'ון עם ריצ'רץ' שחור..." (הודעה מיום 12.11.2010, שעה 06:52, גיליון 2, ש' 33-31). משיח טויזר סיפר, כי היורה לבש מעיל שחור וחבש קסדה שחורה (הודעה מיום 6.12.2010, שעה 14:22, גיליון 1, ש' 11). מרק חננייב, שנפצע במהלך האירוע כתוצאה מן הירי, ציין כי היורה היה "רעול פנים בצבע שחור, מכנסיים לא שמתי לב, ראיתי הכל שחור..." (הודעה מיום 25.11.2010, שעה 12:34, גיליון 5, ש' 103-102). יצוין, כי עדי הראיה שטענו כי היורה היה לבוש שחורים לא התייחסו לצבע נעליו של היורה. נזכיר, כי מדו"ח הצפייה עולה כי צבע נעליו של העורר, כאשר יצא מביתו של שלומי, היה לבן .

ב.

גובה היורה . בדיון שנערך לפניי טען הסניגור כי מספר עדים זיהו את היורה כאדם גבוה מן העורר, שגובהו כ- 1.70 מטרים . ואכן, מספר עדים טענו כי גובהו של היורה הוא בין 1.80 ל- 1.85 מטרים . נתנאל מלכה העריך את גובה היורה כגבוה מן החוקר שחקר אותו, שגובהו 1.86 מטרים (הודעה מיום 12.11.2010, שעה 06:52, גיליון 2, ש' 31). העד אלון אביאב טען כי גובהו של היורה היה "בערך 1.85 מטר

לא זוכר" (הודעה מיום 25.11.2010, שעה 14:55, גיליון 3, ש' 58). לצד זאת חובה לציין, כי אחד העדים טען כי היורה היה נמוך, והעריך את גובהו "כמטר שישים או מטר שישים וחמש" (הודעת משיח טויזר מיום 6.12.2010, שעה 14:22, גיליון 1, ש' 12). כמו-כן, יוסי חדד, שותפו של המנוח בדירת ההימורים אשר נכח במקום בעת הירי, טען תחילה כי גובהו של היורה היה 1.80 מטרים (הודעה מיום 12.11.2010, שעה 06:32, גיליון 2, ש' 22). בהודעה נוספת הוא טען כי גובה היורה היה דומה לגובהו שלו ( 1.83 מטרים ; הודעה מיום 25.11.2010, שעה 10:38, גיליון 3, ש' 50-49). אולם, בהמשך חל שינוי בגרסתו והוא טען כי גובה היורה היה דומה לזה של החוקר שחקר אותו – 1.72 מטרים וכי ייתכן שהקסדה שחבש היורה הגביהה אותו מעט (הודעה מיום 4.1.2011, שעה 11:34, גיליון 10, ש' 228-225).

ג.

היד בה החזיק היורה באקדח . מספר עדים טענו כי היורה החזיק באקדח בידו הימנית (ראו הודעות נתנאל מלכה; משיח טויזר; יוסי חדד). אך העד מרק חננייב, שנפצע במהלך האירוע, טען כי לדעתו החזיק היורה באקדח בידו השמאלית (הודעה מיום 20.12.2010, שעה 12:12, גיליון 4, ש' 75-74).

ד.

קולו של היורה . חדד טען בהודעתו הראשונה כי לאחר הירי התריע היורה בפני הנוכחים במקום שלא ינסו לעצור אותו (הודעה מיום 12.11.2010, שעה 06:32, גיליון 2, ש' 21). גם בהודעתו השנייה סיפר חדד שהיורה דיבר לאחר הירי (הודעה מיום 25.11.2010, שעה 10:38, גיליון 3, ש' 57-56).

יצוין, כי עדי הראיה האחרים לא טענו כי היורה דיבר. דא עקא, חדד לא זיהה את קולו של היורה כקולו של המנוח. זאת, למרות שמחומר החקירה עולה כי בין השניים הייתה היכרות מוקדמת, וכי השניים שוחחו זמן קצר לפני הרצח בטלפון. נזכיר, כי בכתב האישום נטען כי זמן קצר לפני האירוע ביקש העורר לוודא, באמצעות חדד, כי המנוח נמצא בדירה. זו הייתה גרסתו של חדד, וגם העורר עצמו טען בחקירתו כי ניסה לברר עם חדד האם המנוח נמצא בדירה (הודעה מיום 6.1.2011, שעה 10:21, גיליון 2, ש' 42-26, גיליון 3, ש' 47-43).

8.

הקשיים המתוארים בחומר החקירה אכן מעוררים תמיהות שונות באשר לזיהויו של העורר על-ידי הנוכחים בדירת ההימורים בעת הירי, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי. עם זאת, בחינה כוללת של חומר החקירה מבססת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כוונתי היא בעיקר לעדותו של שלומי; לראיות התומכות בה לכאורה; ולעדויות בנוגע להתנהלותו התמוהה של העורר לפני האירוע ואחריו. הקשיים הראייתיים עליהם עמדתי, אשר משמעותם המלאה תבורר ותלובן במשפט, אין בהם כדי לשנות ממסקנה זו. סיכומם של דברים, לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא לפיה חומר הראיות קושר לכאורה את העורר למעשים שיוחסו לו בכתב האישום. אוסיף ואציין כי בהינתן מסקנה זו, ובהתחשב במסוכנות הנשקפת מן העורר הנלמדת מחומרת המעשים המיוחסים לו, דעתי היא כי אין מקום לבחון חלופת מעצר.

9.

לפיכך, הערר נדחה.