בש"פ 6180/11ניסים אלעזר נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט קאפח) מיום 9.8.11 בתיק מ"ת 32874-03-11, שלפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

רקע והליכים

ב.

נגד העורר (יליד 1973, במעצר מיום 20.1.11) יחד עם 15 אחרים, הוגש כתב אישום בן 11 אישומים שמתוכם מיוחסים לו 6, ואשר במוקדו מתן הלוואות וגבייתן באיומים ובאלימות; לרבות, בעניינו של העורר, מעורבות בהשלכת רימון, הצתה, חטיפה לשם סחיטה, ופציעה בנסיבות מחמירות. בעקבות הסכמה דיונית נבחן מתחילה קיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון בלבד. בית המשפט המחוזי קבע (בהחלטה מיום 5.6.11), כי קיימות ראיות לכאורה גם לגבי העורר, והורה על מעצרו. ביום 12.7.11 קיבל בית משפט זה (השופט גרוניס) את ערר העורר (בש"פ 4719/11 אלעזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וקבע כי חומר הראיות אינו מצדיק מעצר ללא בחינת חלופה. בהתאם להסכמה הדיונית בחן בית המשפט המחוזי את קיומן של ראיות לכאורה לגבי האישומים האחרים (ראו החלטת השופט גרוניס מיום 31.7.11). עוד נוסיף, כי בהתאם להחלטה מיום 12.7.11 ערך שירות המבחן תסקיר בענייננו של העורר, והמלצתו היתה שלא לשחרר את העורר לחלופה המוצעת.

ג.

בהחלטתו מיום 9.8.11 סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את הראיות הקיימות נגד העורר לגבי כל האישומים שלא נדונו לפני כן; אם כי, כנאמר בהחלטה, בא כוח העורר "הסכים... כי יש ראיות לכאורה לאישומים 3 ו-10" (עמוד 2). לענייננו די לציין, כי ביחס לכל האישומים - שחומרתם ומידת מעורבות העורר בהם משתנה - קיימות לפחות שתי עדויות המפלילות לכאורה את העורר (המתלוננים ועד מדינה לגבי אישומים 3-2; עד המדינה והמתנדב יוספוב באישום התשיעי; המתלונן ואחיו באישום העשירי; המתנדב יוספוב ועדים נוספים לתקיפה נשוא אישום 11). בית המשפט דן בראיות (לגבי סתירות מסוימות נקבע, כי המקום הראוי לבירורן הוא בהליך העיקרי) ובגירסת העורר (לגביה נקבע כי אינה "עולה בקנה אחד עם חומר הראיות"); והכריע כי קיימות ראיות לכאורה. בכל הנוגע לשחרור לחלופת מעצר נקבע, כי מעבר למסוכנות העולה מהעבירות (ואדגיש, מריבוין ), גם שירות המבחן לא המליץ על שחרור לחלופה, וכן נסקר העבר הפלילי של העורר (הכולל מאסר על תנאי חב הפעלה בן שישה חודשים בגין עבירות של תקיפת עובד ציבור ואיומים). סוף דבר הורה בית המשפט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

ד.

כלפי החלטה זו הוגש הערר הנוכחי. חלקו הראשון של הערר מתמקד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ומנתח את חומר הראיות בפרוטרוט אישום לאחר אישום. בין היתר נדרש העורר לשאלת קיומו של סיוע ראייתי הנדרש לצורך הרשעה על בסיס עדותו של עד מדינה, ולתמיהות וסתירות הקיימות, כנטען, בחומר הראיות. בדיון טענו באי כוח העורר במפורט

לעניין זה, כי חומר הראיות הקיים בתיק מצביע, לכל היותר, על חלקו המזערי של העורר בביצוע העבירות, ועל כן אין נשקפת ממנו לשיטתם מסוכנות במידה המצריכה את מעצרו עד תום ההליכים. חלקו השני של הערר עוסק בשאלת אפשרות השחרור לחלופה במקרה דנא. נטען, כי חומרת העבירות כשלעצמה אינה יכולה לשלול בחינת חלופה, ונאמר כי ההסכמה הדיונית - שבמסגרתה הושם עיקר הדגש על האישום הראשון - יצרה אצל העורר ציפיה, כי ככל שתתקבל עמדת ההגנה בעניינו באשר לראיות, ישוחרר לחלופה. הוטעם, כי שירות המבחן מתייחס לא אחת בתסקיר לבעיית ההתמכרות לאלכוהול של העורר (אם כי, כך נאמר, העורר הפסיק לשתות מאז מעצרו לפני שבעה חודשים), אך הוא קובע מפורשות כי אין לעבירות נשוא הליך זה קשר להתמכרות. עוד נטען, כי שירות המבחן הסתמך על הנחות מוטעות בעריכת התסקיר (לדוגמה, מספר האישומים המיוחסים לעורר), וכי אין לייחס משקל להכחשת העבירות שעה שלעורר עומדת חזקת החפות (בש"פ 3358/09 מדינת ישראל נ' זגורי (לא פורסם)).

ה.

נטען גם, כי שירות המבחן שגה בכך שפסל את המפקחים המוצעים, וכי החלטת בית המשפט אינה מייחסת משקל ראוי לכך שהעורר מצוי במעצר כחצי שנה, להיותו אב לשתי בנות קטנות (שאחת מהן לוקה - למרבה הצער - באוטיזם), להיות החלופה מרוחקת מן החבורה העבריינית אליה הסתפח העורר, ולכך שעברו הפלילי אינו מכביד. הועלתה גם טענה (ללא פירוט) כי חומר רב עדיין נסתר מעיני ההגנה, שכן טרם הוצאה תעודת חיסיון. סוף דבר, נטען כי קיימת חולשה של ממש בחומר הראיות, וכי ניתן לאיין את המסוכנות המיוחסת לעורר בחלופת מעצר.

ו.

בא כוח המשיבה טען בדיון, כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש ראיות לכאורה בתיק לביסוס האישומים המיוחסים לעורר. עוד נטען, כי יש להידרש בכובד ראש להיעדר המלצה מטעם שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בשים לב לכך שהמפקחים שהוצעו נמצאו לא מתאימים.

דיון והכרעה - ראיות לכאורה

ז.

אין חולק כי בענייננו מושתתים רוב האישומים על הודעותיו של עד המדינה א"ח. כידוע, בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, טעונה עדותו של עד מדינה סיוע לשם הרשעת נאשם. אשר לדרישת הסיוע לעניין מעצר, הובעו בפסיקה דעות שונות - מחד גיסא יש הסבורים, כי אף שסיוע נדרש לשלב הכרעת הדין, אין בשלב המעצר צורך בתמיכה ראייתית כלשהי (בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817, 823 - השופט קדמי; בש"פ 2311/94 מוסרתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, מ' חשין). מאידך גיסא יש שסברו, כי נדרש סיוע לכאורי (בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 415, 421 - השופטת, כתארה אז, ביניש; בש"פ 975/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 775, 779 - השופטת חיות; לסקירה מקיפה של הדעות השונות ראו בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופטת נאור).

ח.

לכשעצמי, נוטה אני לדעה כי אף אם לא נדרש סיוע של ממש מן הסוג הנחוץ להרשעה - כיון שנמצאים אנו בשלב הלכאורי - אין די בעדותו של עד המדינה כשלעצמה על מנת לאפשר מעצרו של אדם עד תום ההליכים נגדו מאחורי סורג ובריח, בהיעדר כל תמיכה. זאת, כדברי השופטת ביניש בעניין אנג'ל הנזכר, שהשופטת נאור חזרה עליהם בתיק

נאצר כעמדה שהוסכמה שם על המדינה, כי הסיוע צריך להיות "לכאורי וברמה הראייתית הנדרשת בשלב זה של הליכים"; ובואר מפי השופטת נאור בעניין נאצר , כי "הסיוע לצורך שלב המעצר אינו חייב להגיע לרמה של סיוע הנדרש לצורך הרשעה, שכן הבדיקה היא לכאורית בלבד" (פסקה 16). לא בכדי הורה המחוקק, גם בימינו שהדעה המקובלת בדיני הראיות בהם היא מתן בכורה לבחינת מהימנות הראיות על-ידי בית המשפט על פני עצם קבילותן, כי עדותו של עד מדינה טעונה חיזוק ראייתי מסוג סיוע; זאת, "מאחר ואז כבד במיוחד משקלו של האינטרס האישי העלול להשפיע על עדות העד לו הובטחה טובת הנאה" (בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע , פ''ד סא(3) 93, פסקה 28 - השופט לוי).

סבורני, כי הדברים נכונים בעיקרון גם לעניין מעצר נאשם עד תום ההליכים, צעד של שלילת חירות העלול להימשך זמן לא מועט. זאת, גם אם התמיכה הראייתית המתבקשת היא בדרגה פחותה יחסית. הדרישה נראית נכונה ביתר שאת כיון שישנם משפטים המתארכים עת רבה תוך הארכות מעצר נשנות, בגלל ריבוי אישומים ונאשמים. יש לנהוג איפוא זהירות במעצר עד תום ההליכים המשפטיים, וזאת - על-ידי דרישת תימוכין כלשהם מתחילה לעדותו של עד המדינה; כך במיוחד שעה שכן בשלב המעצר "אל לו לשופט להביע עמדתו שלו באשר למשקל הראיות ולאמינות העדים" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ''ד נ(2) 133, 137 - הנשיא ברק). כך או אחרת, הדברים אינם טעונים הכרעה (ושמא הכרעה מחודשת) לענייננו, כיון שנראה כי יש די והותר ראיות לכאורה התומכות בגרסתו של א"ח. עד המדינה, והמציבות מסד של ראיות לכאורה נגד העורר.

ט.

ואכן, לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות העורר, סבורני כי קיימות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו. ראשית יש לציין, כי העורר הכחיש שלקח חלק כלשהו בגביית כספים בעבור נאשמים 1 ו-2 (למשל, הודעותיו מיום 10.1.11, 26.1.11, 1.2.11), וכי הקשר היחיד שלו לא"ח הוא "רק בילויים" (הודעתו מיום 26.1.11, ע' 2, ש' 17); הכחשה גורפת זו אינה תואמת את חומר הראיות כלל, ויש גם בה כדי לתמוך במידת מה באישומים המיוחסים לו.

י.

כמתואר מעלה, כל אחד מן האישומים מתבסס על מספר ראיות, בין אם על עדותו של א"ח. והודעות התומכות בה, ובין אם על ראיות עצמאיות נוספות. טענות העורר, לפיהן אין תימוכין לכל אחת מן העבירות הנדרשת לעדותו של א"ח. כעד מדינה, אין להן משקל של ממש בשלב זה של דיון המעצר - די בכך שגרסתו של עד המדינה נתמכת בכללותה על-ידי הודעות המתלוננים והמתנדב יוספוב, ושמכלול הראיות מצביע לכאורה על מעורבות העורר בשרשרת של אירועי גביית כספים באיומים ובאלימות; אין צורך לבחון בשלב זה האם היה זה העורר ששרף את רכבו של א"ש (וער אני להודעת א"ש מ- 3.11.10 שאינה מזכירה את העורר) ומה מידת האלימות שהפעיל בכל אחד מן המקרים (ונזכיר כי אין חולק כיום לגבי קיומן של ראיות לכאורה באישום הראשון, בו מואשם העורר בקשירת קשר להשלכת רימון, גם אם חלקו שלו בעבירה אינו החלק הארי).

יא.

נזכיר גם, כי כיון שסוג העבירות בהן מואשם העורר דומה וגם דפוס פעולתו, ניתן לכאורה למצוא סיוע להודעת עד המדינה לעניין אישום X בהודעות המתלוננים באישום Y (בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 50, 56). יתרה מכך, כיון שהעורר מכחיש את חלקו מכל וכל, ייתכן שדי בכך שהעדות המסייעת תתייחס לחלק מהאישומים כדי לקבוע ראיות לכאורה בכולם (ע"פ 242/85 חזן נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 512, 519); ואין צורך להרחיב לעת הזאת מעבר לכך. אשר לאישומים שאינם נסבים על הודעתו של עד המדינה, כל אחד מהם מיוסד על מספר הודעות, בין אם של המתלונן עצמו (האישום העשירי) ובין אם של עדי ראיה (האישום האחד עשר). די בכך כדי לעמוד בדרישת הלכאוריות. טענות העורר באשר לסתירות כאלה ואחרות בהודעות, מקומן בהליך העיקרי.

דיון והכרעה - מסוכנות העורר וחלופת מעצר

יב.

העבירות המיוחסות לעורר מתארות אותו כחייל, גם אם זוטר, ב"צבא" שמטרתו גביית כספים, כאשר כמעט "כל האמצעים כשרים". אין חולק כי העורר אינו הדומיננטי מבין הנאשמים, אולם תדירות העבירות והעובדה שלכאורה, בחר העורר בפשע כדרך חיים, ובפרט - בגביית כספים באיומים כמקצוע, מעידות על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. יחד עם זאת, ובשים לב לחלקו הפחות בביצוע העבירות, אינני סבור כי מדובר במסוכנות שאינה ניתנת להפגה בחלופת מעצר הולמת. דא עקא, ששירות המבחן בחן את החלופות המוצעות, ומצא כי אין בהן כדי להציב גבולות לעורר ולמנוע ממנו לבצע עבירות נוספות. זכותו של העורר, כמובן, להכחיש כל קשר לעבירות בהן מואשם גם בפני שירות המבחן, אולם משנקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אין הכחשה זו תורמת לאפשרות להפחית את מסוכנותו באמצעי של חלופת מעצר. ועוד, משניתנה המלצה שאינה חיובית של שירות המבחן, הסמן השיקומי של המערכת, נדרש מן העורר להצביע על טעמים לפיהם בכל זאת ישנה אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. סבורני, כי לא עלה בידי העורר כדי להראות לעת הזאת כי אכן כך.

יג.

סוף דבר, איני נעתר איפוא לערר. ככל שיהא בידי העורר להציע חלופת מעצר אחרת, שיהא בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, יוכל לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר.