ע"א 5411/01 מוסטפא דכנאש נ. מדינת ישראל

ביום 28.6.01 הוגש נגד העורר ואדם נוסף בשם חאלד כתב אישום המייחס להם עבירות של קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין; ושוד מזוין - עבירה לפי סעיף 402(ב) ו- סעיף 29 לחוק העונשין. לחאלד יוחסה גם עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.6.01 קשרו השניים קשר, יחד עם אדם נוסף בשם אחמד, שהועמד לדין בנפרד, לתקוף את המתלונן, ככל הנראה כנקמה על השתתפותו באירוע שבו הותקף בן דודו של אחד הנאשמים. עוד על פי הנטען הצטיידו השלושה בסכינים וארבו למתלונן בכרם גפנים שנמצא סמוך לישוב פרדיס, בו הם מתגוררים. בשעה 22:00 לערך רכב המתלונן על אופניו לתוך הכרם, שם התנפלו עליו הנאשמים, הפילו אותו, גררו אותו לתוך הרכב כשהם מכים ותוקפים אותו. המתלונן הצליח להימלט מהם והחל לרוץ לכיוון היציאה מהכרם עד שנפל. למקום הגיע העורר ודקר אותו בראשו. בינתיים הצטרפו אל העורר שני האחרים והמשיכו להכות את המתלונן. במהלך התקיפה חאלד אף לקח מהמתלונן את הפלאפון שלו וכן 1500 שקלים שהיו בארנקו. הוא השאיר 100 שקלים בארנק וזרק אותו במקום. לאחר תקיפת המתלונן, הציע חאלד שהעורר יחזור לבית הקפה בכניסה לכפר, כדי שאיש לא יחשוד במה שקרה. העורר אכן פנה חזרה לבית הקפה. שני הנאשמים האחרים התווכחו ביניהם מה ייעשה למתלונן, כשאחמד מבקש להובילו לבית החולים. לבסוף הביא אחמד את רכבו ובעזרת חאלד העלו את המתלונן למכונית כדי להביאו לבית החולים. בדרך לבית החולים ירד חאלד מן הרכב, ואחמד הסיע את המתלונן לבית החולים ושהה עימו שם.

במקביל להגשת כתבי האישום נגד העורר וחאלד, ונגד אחמד, הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ש. פינקלמן) בחן את חומר הראיות וקבע שנגד השלושה ישנן ראיות לכאורה ברמה מוצקה הקושרות אותם לאישומים המיוחסים להם. עם זאת, מצא לנכון להבחין בין הנאשמים. הוא התחשב בחרטתו של אחמד שהתבטאה בנכונותו להוביל את המתלונן לבית החולים ולפיכך, קבע כי אחמד ישהה בתנאים של חלופת מעצר, ואילו לגבי העורר וחאלד קבע השופט כי ייעצרו עד תום ההליכים.

על החלטת המעצר הוגש הערר שלפניי.

בא-כוח העורר מיקד את טיעונו בכך שנגד העורר אין ראיות לכאורה וכי ישנן סתירות בהודעות עליהן מסתמכת המדינה. לדבריו, עדים שונים שנחקרו במשטרה העידו שראו את העורר הולך לכיוונים אחרים ולא לכיוון הכרם. על כן, לטענתו, כנגד העורר עומדת עדותו של המתלונן בלבד והיא מצויה בסתירה לעדויות הללו.

בא-כוח המדינה טען בתשובה, כי עדותו של המתלונן חזקה וחד משמעית והוא עומד על כך שהעורר השתתף באירוע. כמו כן, לטענתו אין כל סתירה בין עדותו של המתלונן לבין העדויות האחרות. העדויות האחרות, לדבריו, מתייחסות לשלב שאחרי התקיפה, בו על פי סיכומם של השלושה העורר חזר לבית הקפה על מנת שלא ידבוק בהם חשד. לכן, העדים שראו אותו הולך לכיוון הפוך מזה של הכרם, למעשה ראו אותו לאחר התקיפה. עוד מבקשת המדינה ללמוד על חלקו של המבקש באירוע מפלט שיחות הטלפונים, אשר מעיד על קשר תכוף בין השלושה באותו ערב.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערר להידחות. כידוע, לצורך הכרעה בערר על מעצר עד תום ההליכים בית המשפט אינו נדרש לבחון את מהימנות העדים ואת משמעות הסתירה הלכאורית בין העדויות. על בית המשפט לבחון האם יש ראיות לכאורה להוכחת האישום. (ראו: בש"פ 4060/00 פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 2000 (2) 1882, 1883). מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט קמא כי הראיות לכאורה מוצקות וקושרות את הנאשמים, ובהם את העורר, למעשים המיוחסים להם. עדותו של המתלונן מפורטת וכוללת את העורר בין מבצעי מעשי האלימות. כן מקובלת עליי הנחת המדינה לפיה ייתכן שהעדים שציינו שראו את העורר הולך לכיוון אחר ולא לכיוון הכרם, ראו אותו רק לאחר ביצוע התקיפה כאשר ניסה לחזור לבית הקפה, כפי שסוכם בין השלושה.

העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום היא חמורה ונסיבות ביצועה מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה - מעצרים] התשנ"ו-1996 בהיותה עבירה שבוצעה באלימות ובשימוש בנשק קר. חזקת מסוכנות זו לא נסתרה על ידי העורר. בנסיבות העניין ונוכח הרקע למעשה האלימות כלפי המתלונן, גם העובדה שאין לעורר עבר פלילי אינה מלמדת כי אין נשקפת ממנו מסוכנות כיום. כפי שציינתי באחת הפרשות:

"עברם הנקי של העוררים והעובדה שלא היו מעורבים במעשה האלימות גופו, אין בהם כדי להפריך את חזקת המסוכנות. בדרך כלל עברו הפלילי של נאשם יש בו כדי ללמד על הסיכון הנשקף משחרור, אולם העדרו של עבר כשלעצמו, אינו מלמד בהכרח על היעדר מסוכנות. יש ואופיה של העבירה המיוחסת לנאשם ונסיבות ביצועה מבססים את החשש הממשי לסיכון על אף העדר הרשעות קודמות".

בש"פ 2580/97 אנג'ל אייל ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (1) 415, 422.

לפיכך, דין הערר להדחות.