בש"פ 9209/08 בוריס שמלאשוילי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט נ' הנדל) מיום 13.10.2008 לפיה נדחה הערר שהגיש העורר בדבר מעצרו עד תום ההליכים. הערר מכוון כנגד הקביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה בתיק דנן שיש בהן כדי להצדיק את מעצר העורר עד תום ההליכים.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין סחר בסמים מסוכנים ועסקה אחרת בסם, עבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים. לפי עובדות כתב האישום, העורר מכר ביום 3.10.2008 סם מסוג הרואין במשקל של 1.4435 גר' לאדם בשם שלמה זוהר (להלן: הקונה ). כן מואשם העורר שבמהלך החודשיים שקדמו להגשת כתב האישום הנאשם מכר לקונה

7 מנות סם ב-7 הזדמנויות שונות.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. המשיבה טענה כי בידיה ראיות טובות להוכחת האשמה של העורר לרבות דוחות פעולה של שוטרים שמצאו את הסמים על גופו של הקונה, הודאת קונה הסם שרכש את הסם מן העורר, עימות בו הטיח בפניו קונה הסם את העובדה כי רכש ממנו סמים, דו"ח הולכה והצבעה שערך קונה הסם ובו הצביע על בית הנאשם ממנו רכש את הסם. עוד הצביעה המשיבה על עברו הפלילי המכביד של העורר ועל כך שהעורר ביצע את העבירות בביתו ולאור היום, דבר המעיד על כך שאין בו מורא מפני החוק.

3.

בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט א' באומגרט) קיבל את הבקשה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בהסתמך על ההלכה לפיה סוחרי סמים ישוחררו ממעצר רק במקרים חריגים ומיוחדים. נימוקים נוספים להחלטה היו העבר המכביד של המשיב, כתבי האישום הנוספים העומדים ותלויים נגדו, והעובדה שאת העבירה המיוחסת לו הוא ביצע לכאורה תוך שהיה במעצר בית.

4.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא השופט נ' הנדל), ובו טען העורר כי אין כנגדו ראיות לכאורה. בית המשפט המחוזי דחה את הערר וקבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו ועליהן נמנים העימות בין הקונה לעורר; ההצבעה של הקונה על ביתו של העורר; סירוב העורר להגיב להאשמות של הקונה והימנעותו מלשתף פעולה בחקירה. על החלטת בית המשפט המחוזי נסב ערר זה.

5.

לטענת העורר לא די בעדות היחידה של הקונה, בנסיבות שניתנה, כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה בתיק. לדבריו, הוא הכחיש שמכר לקונה סם ושכך טען גם בעימות שנערך ביניהם. העורר טוען לקיומם של מחדלים בחקירה ופגמים ראייתיים בתיק ובכללם הזמן שעבר ממעצר הקונה ועד לחקירתו של העורר; השוטרים לא מצאו בביתו של העורר כסף או סמים; לא נלקחו טביעות אצבע מהסם שנתפס אצל הקונה; לא נעשה בתיק מסדר זיהוי כדין לתמונות; וכן הקונה היה תחת השפעת סמים כאשר מסר את עדותו השנייה.

העורר טוען כי גם אם קיים חיזוק בשתיקתו, מדובר בתוספת ראייתית קלה ביותר לעדות יחידה ובעייתית של אדם אשר קיבל טובת הנאה ישירה ומיידית תמורת המידע שמסר. לטענתו, על עדותו של הקונה צורך בחיזוק של "דבר מה". עוד טוען העורר כי קיים סכסוך בינו לבין הקונה, על רקע קשר רומנטי שהיה בין אשת העורר לקונה לפני 6-8 שנים.

6.

המשיבה סבורה שיש לייחס לעדות הקונה אמינות, הנלמדת בין השאר מכך שחשף מיוזמתו את ביצוע העסקה ותוך כך הפליל גם את עצמו. חיזוק נוסף למהימנותו מוצאת המשיבה בזהות הגרסאות שנתן הקונה בשני מועדי חקירות שונים. המשיבה גורסת שזיהוי העורר על ידי הקונה אינו מוטל בספק, שהרי בין השניים היכרות רבת שנים. כמו כן מפנה המשיבה לגיליון ההרשעות העשיר של העורר, הכולל

בין היתר הרשעה בגין עבירות סמים בגינה נגזרו על העורר 28 חודשי מאסר בפועל. בנוסף לכל אלה מצביעה המשיבה על כך שתחילה הכחיש העורר את דברי הקונה, ולאחר מכן ביכר לשתוק.

7.

לא מצאתי סיבה להתערב בהחלטות של הערכאות דלמטה בעניין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. בדקתי שוב את טיעוני העורר ואת המסמכים שהגיש לעיוני, ואני מאמצת את התרשמותם ומסקנותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, במסגרת ראיות לכאורה הנבחנות בשלב זה של ההליכים לפני שמיעת עדויות וחקירות נגדיות, שמקומן בשלב הדיון ושלב ההתרשמות וההכרעה באשר למהימנות העדים.

עבירות סמים מקימות חזקת מסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, ואף העורר לא ניסה לטעון בפני לאי התקיימותה של עילת מעצר. טיעוני העורר מופנים בעיקר נגד הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו.

התשתית הראייתית הלכאורית בתיק מצויה בעדות הקונה, אשר הצביע על העורר, אותו הוא מכיר זמן רב, כמי שמכר לו סמים. יתר על כן, גרסת הקונה נמצאה עקבית, בעוד העורר נמנע בעת העימות מלהגיב להאשמות, להשיב לשאלות החוקרים ולהציג בפני הקונה כל שאלה או טענה וכל שמסר כי מה שיש לו להגיד הוא יאמר בבית משפט. העורר טוען לקיומו של מניע העומד בבסיס הודעתו של הקונה בדמות קשר רומנטי שהיה לקונה עם אשת העורר בעבר. ואולם, אין במידע זה די כדי לפגום בתשתית הראייתית הלכאורית, נכון לשלב הדיון הנוכחי. זאת, בין היתר, מפני שהעורר לא העלה טענה זו לא השלב הראשון עת נעצר ונחקר ולא בעת העימות ביניהם, וכן לאור חלוף השנים מאז הקשר האמור עד להפללתו הנטענת של העורר על ידי הקונה. בנוסף, לחובת העורר גיליון הרשעות מכביד, שיש בו לחזק את הצורך בהמשך מעצרו.

אמנם טרם הוכרעה שאלת הצורך בתוספת ראייתית לכאורה כבר בשלב המעצר, אולם, נאמר לא אחת שהבחינה היא לכאורית בלבד, כך שהסיוע או החיזוק לצורך שלב המעצר אינם חייבים להגיע לרמה של הסיוע או החיזוק הנדרשים לצורך הרשעה. על כן המשיבה אינה נדרשת, בשלב זה של ההליך, להציג ראיה מסייעת "מוגמרת" אלא די אם תציג ראיה מסייעת לכאורית (ראו: בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 415 (1997); בש"פ 975/04 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 775 (2004); בש"פ 8476/07 דוהאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.1.2007)).

מכל מקום קיימת עדותו הברורה של הקונה והובלתו למקום מגורי העורר מול שתיקתו של העורר והעלאת אפשרות הפללתו בשל קשר קודם עם אשתו רק בשלב מאוחר יותר, ולא בהזדמנות הראשונה שהדבר התאפשר. ראיות אלו מספיקות למצער בשלב זה ובאופן לכאורי את הדרישה לראוית לכאורה בשלב המעצר, כולל ראיה מסייעת כנדרש.

על רקע כל אלה, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.