בש"פ 8611/09 וצ'יסלב סטבינסקי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.7.2009 (כב' השופט ר' כרמל), בה דחה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 17.5.2009 (כב' סגנית הנשיא ר' פרידמן פלדמן) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף והתחזות כאדם אחר. כתב האישום המתוקן, שהוגש נגד העורר (נאשם 1 בכתב האישום) ושניים אחרים, כולל שבעה אישומים: אישומים 1-3 ואישום 8 (להלן: החלק הראשון בכתב האישום ) מתייחסים לעורר ולנאשם 2 ואישומים 4-6 (להלן: החלק השני בכתב האישום ) מתייחסים לנאשמים כולם. האישום השביעי אינו רלוונטי לעורר ומתייחס לנאשם 3 בלבד. תמצית הדברים היא כי בשנים 2007-2008 קשרו הנאשמים קשר יחד עם אחרים להונות בנקים, חברות אשראי וספקי מוצרים. במסגרת הקשר פעלו הנאשמים להקמתן של חברות שאין מאחוריהן כל פעילות עסקית אמיתית ולגיוס אנשים שיתחזו לעובדי החברות, יפתחו חשבונות בבנקים שונים תחת שמות בדויים ותוך שימוש בתעודות זהות מזויפות, יציגו תלושי שכר פיקטיביים וינהלו את חשבונותיהם על-פני כמה חודשים כך שייווצר הרושם שהחשבונות יציבים. מכוח מצגים אלה נמשכו סכומי כסף ניכרים ונתקבל אשראי רב, אך הבנקים לא יכולים היו לאתר את בעלי החשבונות, שמסרו כאמור פרטי זיהוי בדויים.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו מיום 17.5.2009 קיבל בית משפט השלום בירושלים את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, בציינו כי עניינם של הנאשמים 2 ו-3 הופרד מאחר שהם לא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה ונתבקש בעניינם תסקיר מעצר. לאחר שבחן את חומר הראיות בתיק קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. בהקשר זה ציין בית המשפט כי עד התביעה המרכזי לגבי החלק הראשון בכתב האישום הוא וסילי נוסוייב סטרוקן, שהתחזה ל"עובד" באחת החברות הפיקטיביות ועמו נחתם ביום 8.4.2009 הסכם עד מדינה (להלן: עד המדינה ). בית משפט השלום בחן את הודעתו של עד המדינה מיום 9.4.2009 בה מסר פרטים על מעשי המרמה ואת הודעתו מיום 12.4.2009, בה העריך כי בסך הכל נפתחו כ-20-25 חשבונות בנק וכי העורר עמד בראש פירמידת הקשר ותכנן את הפעולות השונות במסגרתו. עוד קבע בית משפט השלום כי עדותה של ילנה אוסטרוברחוב (להלן: ילנה ), שהתחזתה גם היא ל"עובדת" והורשעה בהליך נפרד לאחר שהודתה במעשים המיוחסים לה, תומכת בעדותו של עד המדינה. אשר לחלק השני בכתב האישום קבע בית משפט השלום כי שני העדים בוריס קוזלוב (להלן: קוזלוב ) ובוריס פסוצינסקי (להלן: פסוצינסקי ) מפלילים את העורר ואת האחרים, בהדגישו כי קוזלוב ופסוצינסקי זיהו את העורר בעימותים שנערכו בינם לבינו (אחד ביום 13.4.2009 והשני ביום 14.4.2009) כמי שהנחה והפעיל אותם. בית משפט השלום הוסיף וציין כי מן המחשב בביתו של העורר נעשתה כניסה לחשבון הבנק על שם פסוצינסקי, וכי הוא תועד משתמש בכרטיס אשראי על שמו, אף שהכחיש כל היכרות עמו. בית משפט השלום סיכם וקבע כי מעדותו של עד המדינה עולה שהעורר הוא שיזם את כל מעשי המרמה והנחה את האחרים כיצד לבצעם וכן קבע כי עדויותיהם של קוזלוב ופסוצינסקי מסייעות לעדותו של עד המדינה. בהקשר זה ציין בית משפט השלום כי עדויותיהם של קוזלוב ופסוצינסקי אמנם עוסקות במסכת אחרת של אירועים מזו שבה עוסקת עדותו של עד המדינה, אך מדובר במעשים דומים המתוארים על-ידי אנשים שאינם מכירים זה את זה.

בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אף שמדובר בעבירות רכוש, כתב האישום מייחס לעורר מעשי מרמה שבוצעו בהיקף נרחב, בתחכום ובשיטתיות וכי לפיכך קמה נגדו עילת מעצר. לבסוף קבע בית משפט השלום כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בציינו שלחובתו הרשעות קודמות ואף תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה שהינו בר-הפעלה אם יורשע במיוחס לו בכתב האישום.

בית המשפט קבע כי על-פי חומר הראיות בוצעו לכאורה המעשים בעת שהעורר היה במעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני בגין הליך אחר, שעניינו בעבירות דומות ובגינן נדון לתשעה חודשי מאסר. בית משפט השלום קבע כי בנסיבות אלה אין במעצר בית כדי לאיין את מסוכנותו של העורר וכי לא הוצעה כל חלופה ראויה אחרת ועל כן הורה כאמור על מעצרו עד תום ההליכים.

3.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, בו טען כי אין ראיות לכאורה בעניינו ולחלופין כי יש לשחררו לחלופת מעצר. בהחלטתו מיום 9.7.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי בדין קבע בית משפט השלום שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי טענות העורר בהקשר זה, לרבות סימני השאלה שהעלה וטענותיו נגד עד המדינה, מקומן להתברר בהליך העיקרי. בית המשפט המחוזי קבע כי הודעתו של עד המדינה מציגה את העורר כמי שעמד בראש המנגנון העברייני ויזם את פעילותו וכמי שהנחה את האחרים וכיוון אותם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי עדותה של ילנה תומכת בעדותו של עד המדינה בכל הנוגע לחלק הראשון בכתב האישום וכי עדויותיהם של קוזלוב ופסוצינסקי תומכות בעדות זו בכל הנוגע לחלק השני בכתב האישום. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ככלל עבירות רכוש מן הסוג המיוחס לעורר אינן מקימות עילת מעצר, אך אימץ בהקשר זה את קביעתו של בית משפט השלום כי נוכח העובדה שעבירות אלה בוצעו במקרה דנן, על פי הנטען, בתחכום, בתעוזה ובחבורה עבריינית והעורר שימש, לכאורה, כראש החבורה, וזאת אף בהיותו נתון במעצר בית, קמה בנסיבות אלה עילת מעצר נגדו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מסוכנותו של העורר מקבלת משנה תוקף נוכח עברו הפלילי המכביד וכי לא ניתן ליתן בו אמון לצורך שחרורו לחלופת מעצר. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הרשעותיו הקודמות של העורר והעובדה שביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בהיותו נתון במעצר בית, יש בהן כדי להבדילו מיתר הנאשמים ששוחררו לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

4.

העורר טוען כי קיימים פגמים מהותיים ובולטים בראיות התביעה אשר שוללים קיומן של ראיות לכאורה בעניינו, אף לצורך שלב המעצר. העורר טוען כי עד המדינה הוא שעמד בראש הפירמידה העבריינית, וכי הוא מנסה להפלילו על מנת להפחית מאחריותו לביצוע העבירות ותכנונן. בהקשר זה טוען העורר כי עד המדינה טיפל יחד עם הנאשם 2 בזיוף המסמכים, סיפק את ההון ההתחלתי הדרוש לביצוע העבירות, גייס את "עובדי" החברות הפיקטיביות, הסיע אותם והפעיל אותם, עמד בקשר קבוע עם הבנקים ונטל כשליש מכלל ההכנסות. העורר מוסיף וטוען כי חלק ניכר מעדותו של עד המדינה מבוסס על עדות שמיעה, כי אין בחומר החקירה כל סיוע לעדותו כנדרש לגבי עדות עד-מדינה גם בשלב המעצר ועוד הוא טוען כי לכמה מן המעורבים האחרים בפרשה אינטרס אישי להפלילו. העורר מדגיש כי הנאשם 2 וילנה כלל לא מזכירים אותו כמעורב בביצוע העבירות וכי זייפן המסמכים מקסים בוייב אף הוא אינו מזכיר אותו ועל כן נמחק מרשימת עדי התביעה. עוד טוען העורר כי המחשב באמצעותו בוצעו העבירות מעולם לא היה ברשותו, כי אין לו כל קשר לחשבונות הבנק שנפתחו על-ידי עד המדינה, כי הראייה הנסיבתית היחידה נגדו היא תדפיס כתובת IP

לפיו נעשו כמה כניסות מכתובת אינטרנט המצויה בבניין מגוריו וכי כתובת זו אינה שייכת לו. העורר מדגיש כי עד המדינה הינו מומחה למחשבים אשר יכול היה, לטענתו, להתחבר לחשבונות הבנקים מכל מקום בארץ, לרבות ממקום הסמוך לבית העורר והוא מציין כי בעת מעצרו נתפסו בביתו שני מחשבים אישיים ובאף אחד מהם לא נמצאו ראיות הקושרות אותו לביצוע העבירות. עוד טוען העורר כי ריצה עונש מאסר בפועל מחודש דצמבר 2007 ועד חודש יוני 2008, כי יותר ממחצית הפעילות העבריינית נעשתה בעת שהיה מאחורי סורג ובריח וכי עובדה זו ממחישה את תפקידו הזניח, אם בכלל, בהתארגנות לעומת פעילותם של עד המדינה ושל הנאשם 2. העורר מוסיף וטוען כי לא ניתן לראות בנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו בחלק השני בכתב האישום משום סיוע, הן מכיוון שהחלק השני בכתב האישום אינו מצביע על העורר כמבצע העבירות והן מכיוון שהמסכת העובדתית המובאת בחלק השני בכתב האישום שונה מן המסכת העובדתית המובאת בחלק הראשון בכתב האישום וכלל לא נטען בה כי זויפו מסמכים.

אשר לחלק השני בכתב האישום טוען העורר כי האישום החמישי נגדו מבוסס על עדותו של פסוצינסקי, אף שציין כי ראה את העורר פעם אחת בלבד. עוד טוען העורר כי אין כל ראייה בחומר החקירה שהכסף (או חלק ממנו) הגיע לידיו. האישום השישי, טוען העורר, מבוסס אך ורק על עדותו של קוזלוב ולשיטתו אין בעדות זו ראיה המצביעה עליו כמי שביצע את המעשים נשוא כתב האישום והוא מוסיף וטוען בהקשר זה כי למעט הצגת תלוש שכר פיקטיבי לצורך קבלת הלוואה (אותה מחזיר קוזלוב בימים אלה), האישום השישי כלל לא עולה כדי עבירה פלילית שבוצעה על-ידו או על-ידי אחר.

לחלופין טוען העורר כי אף אם ייקבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו יש לבחון את האפשרות לשחררו למעצר בית. העורר טוען כי שהה במעצר בית במשך כשנה וכי בתקופה זו לא נרשמו לחובתו אירועים חריגים או הפרות של תנאי השחרור, בציינו כי הוא מתגורר מול תחנת משטרה וכי השוטרים ערכו בדירתו ביקורות רבות בזמנים בלתי צפויים. לפיכך טוען העורר כי לא ניתן לקבוע שקמה עילת מעצר של מסוכנות שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר.

5.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי וטוענת כי הערכאות קמא דנו בהרחבה בחומר הראיות והשתכנעו שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עדותו של עד המדינה מפורטת וכי עולה ממנה שהעורר היה המתכנן והמפעיל של מערך מרמה נרחב. עוד טוענת המשיבה כי גרסתו של העורר, לפיה עד המדינה הוא שעמד מאחורי ההתארגנות העבריינית, מתמיהה, וכי בעבר טען שכלל לא היה מעורב באירועים המתוארים בכתב האישום ושהוא אינו מכיר את הנאשם 2 או את עד המדינה. עוד טוענת המשיבה כי גרסתו של עד המדינה נתמכת בראיות נוספות, ובהן החלק השני בכתב האישום, שכלל לא נוגע לעד המדינה. בהקשר זה מציינת המשיבה כי שני העדים קוזלוב ופסוצינסקי זיהו את העורר כמי שקיבלו ממנו כספים ותלושי שכר פיקטיביים וטוענת כי המעשים המתוארים בחלק השני בכתב האישום בוצעו באופן דומה מאד לזה שתיאר עד המדינה, אף אם לביצועם לא נעשה שימוש במסמכים מזויפים. המשיבה סבורה כי עדותה של ילנה מחזקת אף היא את גרסתו של עד המדינה בשל הדמיון בין שיטות הביצוע המתוארות על-ידה לאלה המתוארות על ידי עד המדינה. אשר לקיומה של עילת מעצר טוענת המשיבה כי במקרה דנן קמה מסוכנות אף שמדובר בעבירות רכוש, זאת בשל מספרן הרב של העבירות, אופן הפעולה המתוחכם, היקף הזמן הממושך של הפעילות העבריינית והביצוע בצוותא. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מסוכנותו של העורר מקבלת משנה תוקף בשל עברו הפלילי המכביד ובשל כך שביצע את העבירות בהיותו במעצר בית ומאסר מותנה בגין עבירות דומות תלוי ועומד נגדו.

6.

דין הערר להידחות. בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש ככלל לבחינת משקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, וכל שעליו לבחון באותו שלב הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על-פיהן (ראו: בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 31.10.2007); בש"פ 3710/08 אזרזר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 14.5.2008); בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (טרם פורסם, 25.5.2008)). לטענת העורר עד המדינה הוא שעמד בראש ההתארגנות העבריינית ועוד הוא טוען כי על מנת להרחיק עצמו מן הפרשה הוא מפליל את העורר. טענה זו דינה להידחות, בשלב זה של הדיון בעניין המעצר. עד המדינה הציג בחקירותיו גרסה סדורה ומפורטת, לפיה העורר הוא שיזם את התכנית העבריינית והדריך את מבצעיה השונים. כן עולה מהודעותיו כי העורר עמד בראש ההתארגנות העבריינית, היה בקשר עם גורמים חיצוניים לה אשר שיתפו עימו פעולה והוא זה שקיבל את אחוז הרווח הגבוה ביותר (ראו: הודעת עד המדינה מיום 9.4.2009 שורות 4-5, 11-13, 17-19, 25, 33-35, 47, 57-61, 122-128, 146-147, 168-176; הודעת עד המדינה מיום 12.4.2009 שורות 30-33, 69-74, 132-141, 148-157, 172-173, 181-189; הודעת עד המדינה מיום 22.4.2009 (שעה 10:10) שורות 20, 31-35, 39-43, 56, 96-100, 139-149, 194-209, הודעת עד המדינה מיום 22.4.2009 (שעה 17:22) שורות 16-19). הנה כי כן, עד המדינה מציג גרסה מפורטת וסדורה אשר אלמלא היותו עד מדינה די היה בה גם ללא סיוע כדי לבסס את הפוטנציאל ההוכחתי הדרוש לצורך שלב המעצר. מנגד הכחיש העורר תחילה כל היכרות עם עד המדינה ובהמשך אישר כי הוא מכיר אותו וכי זה אף ביקר בביתו, אך אין בפיו גירסה נגדית כלשהי למעט הטענה הסתמית כי עד המדינה החליט להפלילו. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא לפיה מהווה עדותו של עד המדינה נדבך מרכזי בראיות לכאורה שנאספו, המבססת פוטנציאל להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו.

7.

הוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובעת כי "בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע...". הנה כי כן , הרשעת נאשם על סמך עדות יחידה של עד מדינה טעונה סיוע. בבית משפט זה נחלקו הדעות בשאלה האם תוספת ראייתית לכאורית כזו נדרשת גם לצורך שלב המעצר (ראו: בש"פ 6206/05 נאצר נ' מדינת ישראל , פסקאות 13-16 (לא פורסם, 21.8.2005); בש"פ 10935/08 יוסף נ' מדינת ישראל , פסקה ז' (טרם פורסם, 18.1.2009)). כשלעצמי אני סבורה כי מקום שבו נדרשת תוספת ראייתית מסוג סיוע לצורך הרשעתו של נאשם, שומה על בית המשפט הדן בבקשת המעצר לבחון ברמה הלכאורית האם יש בחומר הראיות כדי לענות על דרישה זו (ראו: בש"פ 2580/97 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 415, 421 (1997); בש"פ 975/04 אברג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 775, 779 (2004)). על הראיה המסייעת לקיים שלוש דרישות מצטברות: להיות עצמאית ונפרדת מהראיה הטעונה סיוע; לסבך את הנאשם בביצוע העבירות המיוחסות לו ולהתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת (ראו: ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל , פסקה 35 (טרם פורסם, 29.3.2007); ע"פ 685/05 דרעי נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (טרם פורסם, 26.7.2007)). ייתכנו מקרים שבהם די בראיית סיוע התומכת במעורבותו של נאשם בעבירה אחת כדי להוות ראיית סיוע לעניין מעורבותו בעבירה אחרת, זאת בתנאי שמדובר בסדרה של עבירות דומות, הקשורות זו בזו והמהוות מסכת אחת או עסקה כוללת אחת (ראו: ע"פ 7752/03 חלאילה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(2) 259, 264 (2004); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 290-295 (תשס"ד)). במקרה דנן, וכפי שיפורט להלן, תומכות הראיות לכאורה הנוגעות לחלק השני בכתב האישום, החיצוניות להודעותיו של עד המדינה, בהודעות אלה ומסבכות לכאורה את העורר בעבירות המיוחסות לו בחלק הראשון של כתב האישום. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המשיבה כי נסיבות הביצוע של העבירות המתוארות בשני חלקי כתב האישום דומות מאד, וזאת אף שבביצוע העבירות המיוחסות לעורר בחלק השני של כתב האישום לא נעשה שימוש בתעודות זהות מזוייפות (אך נעשה על-פי הנטען שימוש בתלוש משכורת מזויף).

8.

אשר לחלק השני בכתב האישום, בדין קבעו הערכאות קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. קוזלוב זיהה את העורר בחקירתו במשטרה ביום 5.4.2009 וכן בעימות שנערך ביניהם ביום 13.4.2009 כמי שנפגש עמו 20-30 פעמים וכמי שהמליץ לו לפתוח חשבונות חדשים בבנקים. בהודעותיו במשטרה אמר קוזלוב כי קיבל מן העורר "תלוש משכורת" כאילו הוא עובד אצלו, כי הציג אותם בבנקים לצורך פתיחת חשבונות ובקשת הלוואות וכי העורר הנחה אותו כיצד לפעול (ראו הודעת קוזלוב מיום 3.4.2009 שורות 9-16; הודעת קוזלוב מיום 5.4.2009 שורות 9-17, 24-27, 33-39; הודעת קוזלוב מיום 22.4.2009 שורות 69-84, 118-123, 240-246, 262-288, 328-334). פסוצינסקי זיהה את העורר בעימות ביניהם ביום 14.4.2009 כמי שנפגש עימו, וכן זיהה אותו בהודעתו כמי שאותו ראה "כמה פעמים. פעם אחת ברכב שלו...", כמי ש"ניהל את העניין של לאיזה בנק ללכת, אילו מסמכים להביא לשם, ומה להגיד" וכמי שעימו שוחח בטלפון "כל הזמן" (ראו הודעת פסוצינסקי מיום 3.4.2009 שורות 33-55). סיכומו של דבר, קיימות ראיות לכאורה להוכחת החלק השני של כתב האישום, המהווה, נוכח הדמיון הרב בין שני חלקי כתב האישום, סיוע לכאורי להודעותיו של עד המדינה בכל הנוגע לחלק הראשון בכתב האישום ולפיכך קיימות ראיות לכאורה לגבי כתב האישום כולו.

9.

אכן, לעורר מיוחסות עבירות רכוש, אשר לגביהן ניתן ככלל להסתפק בחלופת מעצר. עם זאת, בית משפט זה הכיר באפשרות כי בנסיבות מסוימות תקום עילת מעצר של מסוכנות גם בעבירות מסוג זה. זאת, כאשר העבירות מבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של כמה עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, כך שהן עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור (ראו: בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 10722/06 מדינת ישראל נ' דהאן , פסקה 7 (טרם פורסם, 17.1.2007); בש"פ 2830/09 בליליתי נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (טרם פורסם, 26.4.2009)). במקרה דנן כללה ההתארגנות העבריינית מבצעים רבים והמעשים נשוא האישום בוצעו באורח שיטתי, בהיקף ניכר ועל-פני תקופה לא מבוטלת (ראו לעניין זה הודעתו של עד המדינה מיום 12.4.2009 שורות 190-192, לפיהן נפתחו באמצעות תעודות זהות מזויפות כ-20-25 חשבונות בנק). העורר ביצע לכאורה את העבירות בעת שמאסר מותנה תלוי ועומד נגדו, לאחר שהורשע במסגרת הסדר טיעון במספר רב של עבירות מרמה וזיוף הדומות לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום הרלוונטי להליך שבכאן (לעניין זה ראו גזר-הדין מיום 3.12.2007 בת"פ (ת"א) 7007/06). כמו כן היה העורר נתון במעצר בית בחלק מן התקופה הרלוונטית לאישומים. בכך יש כדי להעצים עוד את המסוכנות הנשקפת ממנו לשלום הציבור ולרכושו, בייחוד נוכח העובדה כי נוסף על ההליכים שצוינו יש לעורר עבר פלילי מכביד. בהינתן כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתן של הערכאות קמא כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.