בש"פ 9225/09לימור יובל נ. היועץ המשפטי לממשלה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' צבן , סגן נשיא) אשר הורה על מעצרה של העוררת עד להכרעה בבקשת ההסגרה שהוגשה בעניינה.

ההליכים עד כה

1.

בעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ביקש היועץ המשפטי לממשלה, להצהיר כי העוררת, לימור יובל, היא ברת הסגרה לארצות-הברית. הבקשה התבססה, בעיקרה, על החשד לפיו הייתה העוררת מעורבת ב"תרגיל עוקץ", במסגרתו נפלו קשישים בארצות-הברית קורבן להונאה כספית מתוחכמת ורחבת היקף. על פי הנטען בבקשה, רשת עבריינית שהעוררת היתה חלק ממנה, רכשה ממתווכים בארצות-הברית העתקי טפסים שמילאו קשישים להגרלת הלוטו ובהם צוינו שמותיהם, כתובותיהם ומספרי הטלפון שלהם ("לידים"). בהמשך, התקשרו העוררת ואחרים אל הקשישים ממשרדים בישראל ובישרו להם כי זכו בסכום כסף גדול בהגרלת הלוטו אלא שעל מנת לקבלו, עליהם לשאת תחילה בתשלום מס. קורבנות ההונאה שלחו למפעילי הרשת סכומי כסף גדולים, תוך אמונה, שנתבדתה, כי לאחר ביצוע התשלום, הם יקבלו לידיהם את כספי הזכייה. בעקבות בקשת ההסגרה והוראת שר המשפטים, הוגשו בקשות לעצור את העוררת ואת יתר המעורבים בפרשה עד להכרעה סופית בבקשת ההסגרה שהוגשה. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בעניינה של העוררת, ובהחלטתו מיום 23.7.2009 הוא הורה לעצרה עד לתום ההליכים.

2.

בהחלטתו ציין בית המשפט, כי בהודעות שמסרה העוררת במשטרה היא הודתה במעורבות במעשי המרמה שנמשכו על פני שנים. תחילה, עבדה כ"מאתרת",

האחראית על יצירת הקשר הראשוני עם הקשישים, ששם הקוד שלה היה סוזן דנינג. בהמשך, קודמה לתפקיד של "מיירטת" ("שוטרית"), האמונה על סגירתן הסופית של העסקאות עם הקשישים. העוררת, כך נקבע, ידעה לפרט בהודעתה שיטות עבודה, שימוש בזהויות בדויות והעברות כספים בדרכים שונות. עוד צוין, כי בעימות שנערך בין העוררת לבין מעורבת אחרת בפרשה, גילה רוזנברג (להלן: גילה) אישרה העוררת כי עבדה במספר משרדים אשר פעלו באותה מתכונת לשם מימוש מזימת ההונאה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי תשאולים של מעורבים אחרים בפרשה – גילה, סמואלס טושין, אושרת פורטולוני ויוליה רייז (להלן: סמואלס, אושרת ויוליה בהתאמה) – הצביעו על מעורבות-עומק של העוררת בהונאה שנרקמה, על רווחים ניכרים שהפיקה; ועל מעמדה הבכיר במשרדים שהוציאו את מזימת ההונאה אל הפועל, לרבות במישור של גיוס עובדים והדרכתם וטיפול בקורבנות "הכבדים" יחסית. לבסוף נקבע, כי טענת העוררת לפיה לא היה לה כל קשר ל"לידים" נסתרת מתוך הראיות, מהן עולה כי בעלה לשעבר של העוררת עסק בהעברת "לידים". בגין כל אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימות נגד העוררת ראיות לכאורה (עמ' 80 להחלטה). בהמשך נקבע, כי בעניינה של העוררת קיימת גם עילת מעצר:

"מעשי המרמה המיוחסים [לעוררת] הם חמורים. אם תורשע, היא צפויה לעונש מאסר משמעותי. פעילותה נמשכה מספר שנים באופן שיטתי, מאורגן ומתוחכם. מהראיות עולה כי אף שמעמדה לא היה מעמד של בעל משרד, הרי עקב ניסיונה ויכולתה היא הייתה ציר מרכזי בפעילות, שאף קיבל עובדים והדריך אותם. הרווחים אשר נכנסו, לכאורה, לכיסה, מלמדים אף הם על מעמדה. נתונים אלה מעמידים חשש מבוסס של הימלטות והעובדה כי [לעוררת] אזרחות כפולה יש בה כדי לחזק חשש זה. חובת המדינה לקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות מהווה חיזוק נוסף למסקנה כי קיימת עילת מעצר בעניינה של [העוררת]" (עמ' 81 לפסק הדין).

את החלטתו חתם בית המשפט בכך שתסקיר המבחן בעניינה של העוררת לא המליץ על שחרורה לחלופת מעצר, וכי המלצה שלילית זו מצטרפת לנתונים נוספים אשר אינם מאפשרים ליתן בה אמון ומובילים למסקנה כי יש לעוצרה עד לתום ההליכים.

הטענות בערר ותגובת המדינה

3.

בערר שלפניי ובדיון על-פה נטען מפי בא-כוחה של העוררת, כי במסכת הראייתית נפלו פגמים וסתירות כה רבים עד שעוצמתה נחלשת, ובאופן משמעותי. ראשית טען בא-כוחה של העוררת, כי בקשת ההסגרה מבוססת, בעיקרה, על ראיות שנאספו במשרד שפעל ברח' הנגב בתל-אביב, אלא שאין בנמצא כל ראיה הקושרת את שולחתו למשרד זה. עוד נטען, כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי אין בנמצא אינדיקציות ראייתיות לכך שלעוררת מעמד בכיר בפרשה, וכי ההודעות אליהן מתייחס בית המשפט המחוזי בהקשר זה אינן אלא שברי דברים ועדויות, שנגבו ממי שזו להם התקלות ראשונה עם החוק ואין ליתן להם כל משקל. מלבדן, כך הטענה, אין כל ראיה ישירה למעמדה הבכיר של העוררת, לו טוענת המדינה. בהמשך, משיג בא-כוחה של העוררת גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היא גרפה לכיסה סכומי כסף גדולים, פרי מעשי התרמית בהם הייתה מעורבת וטוען, כי ההודעות עליהן נסמכה קביעה זו הן עדויות שמיעה, מה גם שהעוררת שרויה במצוקה כלכלית של ממש ונתמכת כלכלית על ידי הוריה, עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם הטענות בדבר הרווחים שהפיקה מעבודתה.

בא-כוחה של העוררת סבור, כי לקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר החשש להימלטות מן הדין – אין אחיזה בחומר הראיות, ובעניין זה הוא מדגיש, כי להבדיל ממעורבים אחרים בפרשה, לעוררת לא מיוחסות עבירות של שיבוש מהלכי חקירה. בא-כוחה של העוררת סבור עוד, כי נוכח כך שעסקינן בעבירות רכוש לא קמה בענייננו עילת מעצר. לחלופין נטען, כי אף בהינתן קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, יש לשקול את שחרורה של העוררת לחלופה. בהקשר זה נטען כי מעורבים אחרים בפרשה – שמעמדם היה, כך הטענה, זהה לזה של העוררת – שוחררו לחלופת מעצר בדמות מעצר בית בתנאים מגבילים ועל רקע זה הוצעה, פעם נוספת, חלופת המעצר שהוצגה גם בפני בית המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען, כי עמדתו של שירות המבחן לפיה חוסר היציבות שאפיין את חייה של העוררת מהווה סיכון – אין לה על מה שתסמוך, וממילא, אין לומר כי התסקיר שהוגש בעניינה של העוררת היה שלילי, כפי שהתרשם בית משפט קמא.

בטיעונה לפני ביקשה המדינה לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ואת התוצאה אליה הגיע, ולפיה נוכח הראיות לכאורה הקיימות נגדה, החשש מפני הימלטות מהדין והתמונה העולה מתסקיר שירות המבחן – כמו גם נוכח מושכלות יסוד בבקשות מעצר הנלוות לבקשות הסגרה – יש לעצור את העוררת עד לתום ההליכים נגדה.

דיון והכרעה

מעצר במסגרת הליכי הסגרה

4.

הכללים החלים לגבי מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה זהים, בעיקרו של דבר, לכללים החלים ביחס למעצר בהליך פלילי המתנהל בישראל (ראו בש"פ 1496/09

יצחק אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 10.3.2009) פסקה 12 להחלטתה של השופטת א' חיות. להלן: עניין אברג'יל ). לפיכך, לצורך מעצר בהליך הסגרה נבחנת התשתית הראייתית הלכאורית, כמו גם קיומן של עילות מעצר. התשתית הראייתית הנדרשת לשם מעצרו של אדם במסגרת הליך הסגרה מקבילה לזו הנדרשת בהליך ההסגרה העיקרי. היינו, גם בשלב המעצר, תיבחן שאלת קיומן של ראיות קבילות למעורבותו של מי שהסגרתו נתבקשה במעשים המיוחסים לו, במידה המצדיקה את בירור עניינו בידי ערכאה שיפוטית. בצד האמור הודגש, כי הדיון אינו עוסק בשאלת החפות או האשמה לגופה וגם לא בשאלת מהימנותן של הראיות; שאלות אלה עתידות להתברר בגדרי בהליך שיתקיים במדינה המבקשת את ההסגרה. בהליך ההסגרה – ומקל וחומר בהליך המעצר – "די לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למבוקש, שאינן חסרות ערך על פניהן" (עניין אברגי'ל , בפסקה 12. עוד ראו: בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.5.2007) פסקה 14 להחלטתו של השופט א' א' לוי. להלן: עניין פרצוב ; ע"פ 318/70 אנגל נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 98, 105 (1980)).

מאפייניו הייחודיים של מעצר בשלב ההסגרה – שעניינם, בעיקר, בהתחייבויות שנטלה על עצמה מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת את ההסגרה – מוצאים את ביטויים במשקל שניתן לעילת המעצר באיזון הנערך בין מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטתה. ובמילותיה של השופטת א' פרוקצ'יה:

"מסגרת השיקולים הרלבנטיים לעניין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מרווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט ( גדול ממרווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל ברקע בקשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשיקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופיה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו" (בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ'

מאיר אברג'יל (לא פורסם, 30.1.2009) פסקה 18 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה. להלן: עניין מאיר ).

בכפוף למשקל המיוחד המוענק לעילת המעצר נוכח החשש מפני הימלטות ושיבוש הליכי משפט, תיבחן השאלה אם אפשר וחלופת מעצר תבטיח את מטרת המעצר, תוך פגיעה פחותה ומידתית יותר בחירותו של מי שהסגרתו נתבקשה. ככל שניתן יהיה להבטיח את מטרות המעצר, לרבות המטרה בדבר שמירה על התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, תיטה נקודת האיזון אל עבר שחרור ממעצר. אכן, "מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות" (עניין פרצוב . כן ראו: בש"פ 9850/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (לא פורסם, 25.11.2008); בש"פ 1066/09 בראשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.3.2009)). משאמרנו דברים אלה, נפנה לבחון אם קיימת בעניינה של העוררת תשתית ראייתית ברמה הנדרשת, אם מתקיימות בעניינה עילות המעצר הרלוונטיות ואם אכן, כפי שנטען מפני בא-כוחה, ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בעוררת תהא פחותה.

מן הכלל אל הפרט

5.

לאחר שבחנתי את החומר שהוגש לעיוני, הגעתי למסקנה כי בעניינה של העוררת קיימת תשתית ראייתית ברמה הנדרשת. ייאמר כבר עתה, כי מן ההשגות שהועלו ביחס לקיומן של ראיות לכאורה משתמעת, במובלע, הכרה בכך שהעוררת אכן הייתה מעורבת בפרשת ההונאה בה עוסקת בקשת ההסגרה. שאם תאמר אחרת, תתקשה להסביר את הטענה לפיה העוררת לא עבדה במשרדים הרלוונטיים בשנה וחצי האחרונות , או את ההכחשות הגורפות בדבר מעמדה הבכיר, לכאורה, של העוררת בהיררכיה העבריינית, אשר אינן מתכחשות כלל לעצם היותה איבר מאיבריה של היררכיה זו.

6.

זו התמונה העולה גם מהודעותיה של העוררת עצמה, אליהן הפנתה המדינה בטיעוניה לפני. עיון בהודעות אלה מוביל למסקנה כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הודעותיה של העוררת עצמה קושרות אותה לרשת העבריינית שרקמה וביצעה

את מעשי ההונאה – יש לה על מה שתסמוך. כך, בהודעתה של העוררת מיום 7/7/09 היא מסרה, כי החלה לעבוד במשרד באילת, אליו הגיעה בעקבות בתה מישל ובן זוגה, אבי עייש (להלן: אבי). העוררת אף אישרה, כי בשלב מסוים הפכה ל"שוטרית", כלומר, "סגרה עסקאות עם הזקנים". העוררת אישרה עוד, כי "השוטרים" זכו לחמישה עשר עד עשרים אחוזים מכספי העסקה שהגיעו לארץ. העוררת טענה כי לאחר עשרה חודשים לערך היא עזבה את המשרד באילת, אולם בהמשך, היא הצטרפה לעבודה במשרד שנפתח ברחוב הארד בתל אביב. לדבריה, הובטח לה כי היא תהיה זו שתנהל את המשרד בתל-אביב אולם בפועל, הניהול הועבר לידיו של ירון בר (להלן: ירון), "אבל אבי וירון אמרו לכל העובדים שהיא המנהלת של המשרד ברחוב ארד, ולכן היא מבינה למה כל העובדים שנעצרו סיפרו שהיא ניהלה את המשרד ברחוב הארד", אך לא כך היה (עמ' 2 לדו"ח תשאול של סנ"צ דודי בר). העוררת טענה כי במהלך עבודתה במשרדים היא הרוויחה סכום כולל של 80,000 דולר, והתייחסה לעסקה גדולה שביצעה כ"שוטרית" תוך שיתוף פעולה עם אושרת. ניתן לומר, אפוא, כי הודעתה של העוררת קושרת אותה, לכאורה, לעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

7.

בנוסף, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו, הודעותיהם של מעורבים אחרים בפרשה מצביעות על העוררת כמי שנטלה חלק פעיל ומשמעותי במזימת ההונאה, כאשר עבדה במשרד שפעל ברחוב הארד. כך למשל, סיפרה יוליה, כי העוררת הייתה זו שגייסה אותה לעבודה; כי העוררת כונתה במשרד "קלי"; כי "לכל אחד מהחשובים שזה לימור יובל היה לה חדר משלה ולירון היה חדר משלו, ירון היה משחק במחשב ולימור מתי שבא לה הייתה לוקחת שיחה כשוטרית" (עמ' 2 להודעתה של יוליה רייז); וכי העוררת עסקה רק בעסקאות בסכומי כסף גדולים:"אני יודעת שפעם אחת לימור יובל הצליחה להוציא מליון דולר למשרד והיא כשוטרית מקבלת 25 אחוז, היא קיבלה 250000 דולר. לימור סיפרה לי על המיליון דולר. לימור לא הייתה מתעסקת בכסף קטן, הייתה מתחילה מ-83,500 דולר, זה היה הסכום ההתחלתי בשבילה, פחות מזה היא לא מתעסקת" (עמ' 5 להודעתה של יוליה). יוליה גם ציינה, כי העוררת – בשיתוף עם ירון – נהגה "להפחיד את האנשים שעובדים במשרד כדי שלא ידברו ולא יעשו טעויות" (עמ' 8 להודעתה של יוליה).

8.

גם אושרת הצביעה על העוררת כמי שעבדה במשרד באילת ובמשרד נוסף ברחוב הארד בת"א (עמ' 2 להודעתה של אושרת); כמי שנחשבה כ"שוטרית טובה" ש"עושה עסקאות גדולות" ובאחת הפעמים אף ביצעה עסקה בשווי 600,000 דולר (עמ' 4 להודעתה של אושרת). אושרת ציינה, כי העוררת, שכונתה בפי עובדי המשרד קלי, הציגה עצמה באוזניי לקוחות כ"סינדי ואן אלן". במאמר מוסגר יוער, כי בתצהירו של ריצ'רד רוג'רס – אחד הקשישים שנפלו קורבן להונאה ותצהירו צורף לבקשת ההסגרה – הוא ציין כי אישה בשם סידני ואן-אלן יצרה קשר עם אשתו קרולין, ואליה העבירו בני הזוג את כספי המס אותם נתבקשו לשלם. מכל מקום, אושרת הוסיפה וציינה, כי העוררת "הציגה את עצמה כאחראית ואם מישהו היה עושה משהו לא טוב היה הייתה צורחת עליו" (עמ' 5 להודעתה של אושרת). תמונה דומה עולה, לכאורה, גם מדו"ח המתעד תשאול שנערך עם טושין, אשר מסר כי העוררת נחשבה ל"שוטרית מס' 1" (עמ' 1 לדו"ח התשאול); וכי היא "מעולם לא התעסקה בעסקאות קטנות מ-80,000$ בפתיחה. לדבריו זוכר עסקה בסך 150,000$ שהייתה רשומה על הלוח במשרד ברח' הארד ש'קלי' ביצעה" (עמ' 1 לדו"ח התשאול). לגרסתו של טושין, העוררת עזבה את המשרד ברחוב הארד לאחר שהתעוררו חשדות ולפיהם היא גונבת לקוחות מהמשרד ו"לאחר שקלי עזבה, ירון העביר לטיפולו לקוחות שבהם התחילה קלי לטפל ואז ראה עסקאות בסכומים של 60,000$ ו-360,000$. לדבריו ביקר בביתה של 'קלי' בזמן שעבדו יחד ברח' הארד, 'קלי' סיפרה לו שבעלה לשעבר שולח לארץ לידים, יש לו חשבונות בחו"ל ועוסק בתחום של עוקץ". דברים דומים מסרה בחקירתה גם גילה, אשר טענה כי העוררת "מעולם לא התעסקה עם עסקה של פחות מ-100,000$ ואם היו עסקאות עם סכומים יותר נמוכים או שהייתה מנתקת את השיחה או מעבירה את הטיפול למישהו אחר. אבל לימור התעסקה תמיד רק עם הכסף הגדול. והכניסה הרבה כסף למשרד" (עמ' 1 לדו"ח תשאול של גילה).

9.

סיכומם של דברים, בניגוד לטיעוניו של בא-כוח העוררת לפנינו, קיימות ראיות לכאורה – הן בדמות הודעותיה של העוררת עצמה, הן בדמות הודעות של שותפיה – לעבירות המיוחסות לה בבקשת ההסגרה. מכלול ראייתי זה, קושר את העוררת לפעולתה של הרשת העבריינית, ויש בו, על פניו, גם אינדיקציות לכך שגם אם העוררת לא הייתה הבכירה ביותר בהיררכיה העבריינית, בהחלט נודע לה מקום נכבד בהיררכיה זו. עובדה זו נלמדת, בין היתר, מיכולתה הנטענת של העוררת לגייס עובדים חדשים ולהדריכם ברזי העבודה; מן המרות, אשר על פי הנטען, הטילה על העובדים במשרד; מן ההודעות שמסרו יתר המעורבים בפרשה ואשר באופן עקבי מצביעות על כך שלכאורה, בידיה של העוררת הופקדו העסקאות שהיקפן הכספי היה הגדול ביותר. אף אם נשזרו בהודעותיהם של המעורבים האחרים עדויות שמיעה – ומעיון בהודעות אני מוכן להניח כי אלו הם אכן פני הדברים – הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהן רצופות בראיות שמקורן בידע אישי וישיר של המעורבים האחרים אודות מעורבותה ותפקידה של העוררת במסכת העבריינית. לבסוף אומר, כי העובדה שהעוררת לא נראתה במשרדים ברחוב הנגב

– טענה שעליה עמד בתוקף בא-כוחה של העוררת בדיון על-פה – אין בה כדי להועיל לעוררת, שכן מחומר הראיות עולה בבירור כי הרשת לא פעלה במיקום אחד, אלא ממספר מוקדים, שפעלו במקביל או זה לאחר זה. על יסוד כל האמור, אני מאמץ את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העוררת ברמה הנדרשת לצורך מעצרה בהליך בו אנו מצויים.

10.

כעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, במקרים של מעצר לצורך הסגרה ניתן משקל ייחודי לחשש מפני הימלטותו מן הדין של מי שהסגרתו נתבקשה, כמו גם לאינטרס בדבר קיום התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. אני סבור כי החשש מפני הימלטות מן הדין קם בענייננו במלוא עוצמתו. העבירות המיוחסות לעוררת בבקשת ההסגרה הן עבירות מרמה חמורות ביותר שהיקפן עצום. העונש הצפוי לעוררת, ככל שתורשע בעבירות אלה, הוא כבד. עובדות אלה מקימות חשש מובנה ומוגבר להימלטות מן הדין (והשוו: בש"פ 6713/09 מישל יובל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.2009) פסקה י"ז להחלטתו של השופט א' רובינשטיין) והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שהעוררת מחזיקה באזרחות כפולה והתגוררה, במשך שנים רבות, בקנדה. מכאן מסקנתי, כי בעניינה של העוררת קיימת עילת מעצר.

11.

שאלה נפרדת היא, כלום ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית, תוך שחרורה של העוררת לחלופה. בשאלה זו, עלינו להתייחס, כמובן, לשיקולים עליהם עמדתי, אלא שאנו נדרשים לאזן ביניהם ובין שיקולים רלוונטיים אחרים, לרבות משך שהייתה של העוררת במעצר; הצפי בדבר משך המעצר עד לקבלת החלטה בבקשת ההסגרה; טיבה של חלופת המעצר המוצעת; ומידת הפגיעה בעוררת בשל החזקתה במעצר. מאידך יש לבחון, את "מקורה ועצמתה של ההתחייבות הישראלית, ככל שהיא קיימת, להסגרתם של חשודים למדינה המבקשת; מדוע זו נדרשה מלכתחילה לבקש את ההסגרה, תחת הבאתו של האדם המבוקש לדין בדרך אחרת; האם שחרורו ממעצר מאחורי סורג-ובריח מקים סיכון כלשהו לציבור בישראל; ומהי מידת היכולת להבטיח כי השחרור ממעצר לא ינוצל לסיכול היכולת להעמיד לדין במדינה המבקשת" (עניין פרצוב , פסקה 11 להחלטתו של השופט א' א' לוי).

12.

אני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו מוביל האיזון בין שיקולים אלה למסקנה ולפיה מקומה של העוררת הוא במעצר מאחורי סורג ובריח, שכן לעת הזו, אין חלופה אחרת אשר תבטיח את מטרות המעצר. אכן, העוררת נתונה במעצר פרק זמן לא מבוטל של כארבעה חודשים, ובפנינו לא הוצגו נתונים באשר למועד ההכרעה הצפוי בבקשת ההסגרה. ניתן גם להניח כי לעוררת ולילדיה – קטינים שניהם – נגרמה פגיעה קשה בשל מעצרה, ואינני מקל ראש בפגיעה זו. בצד האמור, אין להתעלם מן הנתונים הנוספים המונחים לפנינו. מאז נחתמה אמנת ההסגרה בין ישראל לארצות-הברית בשנת 1962, היא הופעלה פעמים אחדות, ובאופן הדדי (וראו: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(3) 353, 421 (2005)). ועוד, עצם הזדקקותה של ארצות-הברית, מטעמה הוגשה בקשת ההסגרה, להליכי הסגרה ממושכים בבתי המשפט בישראל מלמדת כי העוררת מסרבת להתייצב למשפטה בארצות הברית באופן וולונטרי ומרצונה הטוב (וראו: עניין פרצוב , בפסקה 6; דוד ליבאי דיני מעצר ושחרור (תשל"ח 242)). אוסיף ואומר כי לעמדתי, אופיין של העבירות המיוחסות לעוררת מגלם מסוכנות גם כלפיי הציבור בישראל. עבירות רכוש ועבירות כלכליות, כשלעצמן, אינן מצביעות, ככלל, על מסוכנות המצריכה מעצר עד תום ההליכים. אך לא כך בענייננו, בו חומרת העבירות המיוחסות לעוררת, וכן השיטתיות והתחכום בהם בוצעו, מעידות על מסוכנות לא רק כלפי קהל היעד המקורי של העוררת – קשישים המתגוררים בארצות-הברית – אלא גם כלפי אזרחי ישראל (והשוו: בש"פ 3621/09 מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 15.9.2009); בש"פ 2992/09 ואנונו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2009); פסקה י"ז להחלטתו של השופט א' רובינשטיין); בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009) פסקה 9 להחלטתה של השופטת א' חיות).

13.

לנתונים אלה מצטרפת התמונה העולה מן התסקיר שהוגש בעניינה של העוררת. בניגוד לבא-כוחה המלומד, איני סבור כי ניתן לקראו בדרך המיטיבה עם העוררת. מן התסקיר עולה בבירור, כי התנהלותה של העוררת במהלך השנים ומשתני אישיותה מצביעים על סיכון גבוה להישנותן של עבירות. התסקיר מוסיף ומציין, כי אף שהוריה, שביתם הוצע כאמור כחלופת מעצר, ידווחו למשטרה במקרה של הימלטות, לא יהיה בדיווח זה כדי למנוע בריחה. שירות המבחן לא המליץ, אפוא, על שחרורה של העוררת למעצר בית, ואני שותף להחלטתו של בית המשפט המחוזי לאמץ את המלצתו. בעיני, אין יסוד לטענה לפיה שליחתה של העוררת למעצר מאחורי סורג ובריח – בעוד מעורבים אחרים בפרשה שוחררו למעצר בית – מגלמת אפליה כלפיה, שכן, כאמור, מחומר הראיות עולה לכאורה, כי מעמדה של העוררת בהיררכיה העבריינית היה בכיר מזה שלהם ועילת אפליה איננה קמה מקום בו נערכת הבחנה בין מי שנתוניהם אינם שווים (והשוו: בש"פ 7696/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753, 768 (2003); בש"פ 3977/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2009)). סיכומו של דבר, הנתונים עליהם עמדתי מובילים למסקנה כי לא ניתן לשחרר את העוררת לחלופת המעצר שהוצעה.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.