בש"פ 6488/10 היועץ המשפטי לממשלה נ. פלוני

לפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) להורות על שחרורו של ממעצר של המשיב, כנגדו תלויה ועומדת עתירה להכרזתו כבר-הסגרה.

ההליכים עד כה

1.

ביום 8.4.2010 הגישה ממשלת שוויץ בקשה להסגרתו של המשיב, שהוא אזרח ישראלי, בגין גניבת יהלומים בשווי של כ-2.3 מיליון דולר. לבקשה צורף צו מעצר שניתן נגד המשיב ביום 25.6.2009 על-ידי שופט חוקר במחוז ז'נבה, סיכום חקירה שערכו הרשויות בשוויץ בעניינו של המשיב, ופירוט בדבר חומר הראיות הקיים נגדו. בבקשה ההסגרה נטען, כי המשיב ושותפו, גיא ז'נלי (להלן: ז'נלי) הציגו את עצמם בפני מנהליה של חברת

ALLDIAM SA (להלן: חברת אלדיאם), ז'אן פייר ודוד הופמן (להלן גם: המתלוננים), כנציגיה של חברה רוסית העוסקת בסחר מתכות ומעוניינת לסחור ביהלומים באזור סחר חופשי ברוסיה. ביום 18.4.2009 הגיעו המשיב וז'נלי למשרדיה של חברת אלדיאם על מנת לבחון יהלומים. במהלך הביקור, נטל המשיב, באמצעות מלקחיים, כל יהלום בנפרד ובחן אותו. כאשר מצא יהלום אשר התאים לצרכיו הניח אותו על מגש שהונח מימינו, בינו לבין ז'נלי. לאחר מכן הכניס המשיב את היהלומים שבחר לתוך שקיקי פלסטיק, אשר הוכנסו בתורם לתוך קופסה שהביאו איתם המשיב וז'נלי. הקופסה הודבקה באמצעות נייר דבק על-ידי ז'נלי. בהתאם להסכמה בין המשיב וז'נלי לבין בני משפחת הופמן, הוכנסה הקופסה לכספת במשרדי החברה עד להעברת התמורה על-ידי המשיב לחברה. בדיעבד התברר, כך לפי המיוחס בכתב האישום,

כי מבלי שאיש שם ליבו לכך, המשיב וז'נלי החליפו את השקיקים אליהם הכניסו את היהלומים בשקיקים שהיו מלאים בסוכריות ואת השקיקים עם היהלומים נטלו עימם. דבר הגניבה התברר רק לאחר שמנהלי החברה ניסו, ללא הצלחה, ליצור קשר עם המשיב ועם ז'נלי במועד שהוסכם להעברת התשלום, באמצעות מספרי הטלפון שנמסרו להם.

2.

ז'נלי נעצר בהולנד בשנת 2009 והוסגר לשוויץ. הוא שהה במעצר כשנה, ולאחר חקירה ממושכת שוחרר בערבות. המשיב, אשר במועדים הרלוונטיים לביצוע העבירות המיוחסות לו התגורר בבלגיה, עזב את בלגיה בסמוך למועד מעצרו של ז'נלי, יחד עם בת זוגו וילדם המשותף וניתק את קשריו החברתיים עם מכריו בבלגיה, לרבות בני משפחתו של ז'נלי. בהמשך, נכנס המשיב לישראל. יצוין, כי אין בנמצא תיעוד באשר לכניסתו של המשיב לישראל, אך אין חולק, כי ביום 6.9.2009 הוא פנה למשרד הפנים ברמת גן והצהיר כי דרכונו הישראלי אבד לו. ביום 25.7.2010 נעצר המשיב בישראל, ובאותו יום, בהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה עליה חתומות ישראל ושוויץ, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכריז עליו כבר-הסגרה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

3.

בית המשפט המחוזי קיים שישה דיונים בסוגיית מעצרו של המשיב. בדיון שהתקיים בהעדרו של המשיב ביום 25.7.2010 הורה בית המשפט (כב' השופטת נ' בן-אור ) על מינוי סניגור ציבורי למשיב, ולמחרת היום, הורה בית המשפט על דחיית הדיון על מנת שבא-כוחו של המשיב יוכל ללמוד את חומר הראיות. בדיון שהתקיים ביום 4.8.2010 הורה בית המשפט המחוזי

(כב' השופט י' נועם ) על דחיית הדיון לשם קבלת חומר נוסף משוויץ בעניין שחרורו של ז'נלי ממעצר. ביום 12.8.2010, לאחר שבא-כוחו של המשיב הודה בקיומן של ראיות לכאורה אך בעוצמה נמוכה, הורה בית המשפט (כב' השופטת ח' בן-עמי ) על עריכת תסקיר בעניינו של המשיב. ביום 26.8.2010 – לאחר שהוגש תסקיר כאמור – התקיים דיון במעמד הצדדים, ובהחלטתו מיום 2.9.2010 הורה, כאמור, בית המשפט (כב' השופט ד' מינץ ) של שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים.

4.

בהחלטתו ציין בית המשפט, כי האישומים המיוחסים למשיב מבוססים, בעיקרו של דבר, על עדותם של המתלוננים, אשר טענו כי כשפתחו את הקופסה שנמסרה להם על-ידי המשיב כשהיא חתומה, הם גילו בתוכה סוכריות במקום יהלומים. "שאר הראיות הנסיבתיות" – קבע בית המשפט – "ככל שיש בהן כדי לתמוך במסקנה כי ידו של המשיב היתה במעל, כך יש בהן כדי לתמוך במסקנה כי דווקא ידם של [המתלוננים] היתה בכך. בנסיבות אלו, אין מדובר בראיות מכריעות, אך ככל שבבוא היום יינתן אמון בעדותם של [המתלוננים], בנוסף להתנהגותו המפלילה של המשיב בבידוי זהותו, אפשר ויש בחומר הראיות די כדי להרשיע את המשיב במיוחס לו" (עמ' 7 לפסק הדין). בהמשך נקבע, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, היקפה של הגניבה והתחכום בביצועה מלמדות על קיומה של מסוכנות, המקבלת משנה תוקף נוכח השימוש שעשה המשיב בזהות בדויה. נתונים אלה, קבע בית המשפט, גם מחזקים את החשש להימלטות מן הדין הקיים בכל מקרה בהליך של הסגרה, בעיקר בנסיבות בהן עונש המאסר הצפוי למשיב אם יורשע הוא משמעותי. חרף האמור סבר בית המשפט, כי נוכח עוצמת הראיות הקיימות נגד המשיב ונוכח כך שחלופת המעצר שהוצעה מטעמו נמצאה הולמת – יש לשחררו לחלופת מעצר. בהקשר זה צוין, כי המפקחים שהוצעו נבדקו על-ידי קצין המבחן וזה התרשם כי על אף שהם שוללים את מעורבותו של המשיב בעבירות המיוחסות לו, הם מבינים את התפקיד שהוטל עליהם ואת האחריות הכרוכה בו. סיכומו של דבר, הורה בית המשפט כי המשיב ישהה במעצר בית מלא תחת פיקוח רצוף ובאיזוק אלקטרוני, והטיל עליו תנאים מגבילים שונים.

מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים בערר

5.

בגדרי הערר ובדיון על-פה

נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר עוצמתה של התשתית הראייתית הקיימת נגד המשיב – שגויה משני טעמים. האחד, שבשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, אין מקום לבחינת משקלן ומהימנותן של הראיות שהובאו נגד המשיב, ואת בחינת גרסתו של המשיב – שטרם נמסרה – יש לערוך במסגרת ההליך העיקרי העתיד להתנהל בשוויץ. השני, שהמערך הראייתי שהוצג נגד המבקש מוביל למסקנה "מוצקה ויחידה שלפיה ביצעו המשיב וז'נלי את המיוחס להם" (סעיף 14ב). בהקשר זה נטען, כי התזה שלפיה המתלוננים הם שהעלימו את היהלומים אינה יכולה לעמוד; וממילא, אין לקבל את קביעתו של בית משפט קמא שלפיה מדובר באפשרות השקולה מבחינה ראייתית לאפשרות שהמשיב הוא זה שהיה אחראי להעלמתם. בהמשך נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מן הנתונים המלמדים על חשש מוגבר להימלטות הקיים במקרה שלפנינו, וביניהם, העובדה שהמשיב נכנס לארץ ללא רישום, ועד לשלב זה לא ידוע באיזה דרכון עשה שימוש לצורך כך; העובדה שהוא עשה שימוש במספר זהויות בדויות; והנגישות של המשיב לסכומי כסף גדולים ויהלומים בהם יוכל לעשות שימוש לצורך הימלטות. בהמשך נטען, כי המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מתסקיר שירות המבחן היו שגויות. בהקשר זה נטען, כי התסקיר שהוגש בעניינו של המשיב לוקה בסתירה פנימית, משום שמחד גיסא, הוא מכיר במסוכנותו הגבוהה של המשיב ומאידך גיסא, הוא מניח מסוכנות זו לפתחם של מפקחים המשוכנעים בחפותו של המשיב וסבורים כי נעשה לו עוול. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה הוסיף והדגיש, כי סוגיית הסגרתו של המשיב אינה סבוכה, וסביר כי ניתן יהיה להכריע בה בהקדם.

בהמשך לטענות שהועלו בהקשר זה ציין בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי החקירה שהתנהלה בשוויץ – הסתיימה; כי כל פעולות החקירה אותן ניתן היה לבצע ללא נוכחות המשיב כבר בוצעו; וכי רשויות שוויץ מבקשות את הסגרתו של המשיב על מנת להעמידו לדין. עוד הובהר, כי מצבו של ז'נלי שונה, משום שהוא היה נתון במעצר במשך כשנה, עבר חקירות ממושכות, ורק לאחר כל אלה שוחרר בערבות כספית גבוהה. לחלופין נטען, כי הערובות שהוטלו על המשיב נמוכות ביותר ואינן אפקטיביות.

6.

בא-כוחו של המשיב טען, כי עוצמתן של הראיות הלכאוריות מצדיקה את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. להשקפתו, בקשת ההסגרה מבוססת כולה על גרסתם של המתלוננים, שהם בעלי אינטרס להונות את חברת הביטוח ולהתחמק מתשלום מס. בנוסף, על אף גרסת המתלוננים כי היהלומים הגנובים יובאו לשוויץ ממדינות אחרות, לא הוצהר על כך לפני רשויות המכס בשווייץ, והלכה למעשה, אין כל ראיה התומכת בטענה שהם אכן הוכנסו למדינה זו. לכך מצטרפות תמיהות שהעלה חוקר הביטוח, בדבר מועד ביצוע העסקה – בשבת, ללא אבטחה וללא מצלמות. בנוסף נטען, כי גם לגרסתו של ז'נלי, המשיב כלל לא התכוון להשלים את העסקה בשל איכותם של היהלומים, ולכן, לא עמד בקשר עם המתלוננים. בא-כוח המשיב הדגיש, כי על השקיק נמצאו טביעות אצבע של אדם שאיננו אחד מהמתלוננים או המשיב, ולכן לא ניתן לשלול את האפשרות שאדם נוסף שנכח בפגישה היה הגורם העברייני. בהמשך נטען, כי בעניינו של המשיב מתנהלת חקירה וטרם הוחלט על הגשת כתב אישום ואף עובדה זו מצדיקה את שחרורו לחלופה. בנוסף, ז'נלי עצמו שוחרר בכפוף להפקדה כספית בלבד, ואין טעם המצדיק יחס שונה אל המשיב. עוד נטען, כי המשיב נכנס לישראל באמצעות דרכון ישראלי שאבד רק בשלב מאוחר יותר, וכי אי-הרישום של כניסתו לארץ מקורו בתקלה אצל המשיבים. בא-כוחו של המשיב הוסיף וטען, כי בפרשות אחרות, בהן יוחסו למבוקשים עבירות חמורות בהרבה מאלה המיוחסות לשולחו – החליט בית המשפט על שחרור לחלופה, ולכך מצטרפים שיקולים בדבר מצבו הבריאותי של המשיב. בא-כוח המשיב סבור, כי תנאי שחרורו של שולחו לחלופה מכבידים ביותר, ויש בהם כדי לענות על הצורך במניעת הימלטות מן הדין.

דיון והכרעה

7.

בית המשפט המחוזי סבר, כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה אולם עוצמתן אינה גבוהה. אינני שותף לעמדה זו, ולהשקפתי, עיון בחומר הראיות שצורך לבקשת ההסגרה מובילים למסקנה אחרת. במסגרת של מעצר בהליך הסגרה בית המשפט איננו נדרש לשאלת

מהימנותן של הראיות

הקיימות נגד המבוקש או למשקלן , ואף אין הוא נדרש לשאלת אשמתו או חפותו של מי שהסגרתו נתבקשה. השאלה הנבחנת במסגרת הליך זה היא, אם קיימות ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן לעבירות המיוחסות למבוקש, ואשר יש בהן, לכאורה, כדי להצדיק את בירור האישומים המיוחסים לו בפני ערכאה שיפוטית (בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2010) פסקה 12 להחלטתה של השופטת א' חיות ; בש"פ 3974/07 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.5.2007) פסקה 14 להחלטתו של השופט א' א' לוי ; בש"פ 9225/09 יובל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.09) פסקה 4 להחלטתי. להלן: עניין יובל ).

8.

להשקפתי, ראיות כאלה אכן קיימות בענייננו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הראיות העיקריות הקיימות נגד המשיב הן עדויות המתלוננים, שלפיהן הם סיכמו עם המשיב כי הוא יעביר להם את תמורת היהלומים שבחר, אולם עקבותיו אבדו, ולאחר שפתחו את הקופסה שנמסרה להם על-ידו כשהיא חתומה, הם גילו בתוכה סוכריות במקום יהלומים. בנוסף, המתלוננים זיהו את ז'נלי כמי שהתלווה למשיב בפגישה שבה נבחרו היהלומים, ועל שקיקי הסוכריות נמצא פרופיל ד.נ.א של ז'נלי.

אין חולק, כי המשיב הציג עצמו בפני המתלוננים בשם בדוי, מסר כרטיס ביקור שכלל אינו שייך לו ואף מסר מספר טלפון בדוי לצורכי התקשרות. גם הכתובת שמסר המשיב במלון בו התאכסן בז'נבה עובר לפגישתו עם המתלוננים היתה בדויה בנוסף, כעולה מהחלטתו של בית משפט קמא, אין מחלוקת באשר לאירועים שקדמו לגילוי היעלמותם של היהלומים, היינו, אין מחלוקת כי המשיב אכן בחן יהלומים במהלך הפגישה; כי הם אכן הוכנסו לשקיקים ולקופסה שנחתמה. מכלול נתונים זה מקים, לדעתי, תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים למשיב, ולהשקפתי, נתונים אחרים שהובאו בפניי אינם מחלישים את עוצמתה של תשתית ראייתית זו.

אכן, כנטען מפי המשיב, זנ'לי אמנם מסר, באחת מהודעותיו, כי בתום הפגישה שנערכה בינו ובין המשיב לבין המתלוננים לא הושג כל סיכום באשר למכירת היהלומים והתחייבותו של המשיב ליצור קשר עם המתלוננים ניתנה מן הפה ולחוץ, ומטעמי נימוס בלבד. אלא, שעיון בהודעות שמסר ז'נלי מעלה כי גרסתו בכללותה – לא רק בסוגיה שלעיל אלא גם בעניינים אחרים – היתה בלתי עקבית ומלאה בסתירות, והיא אף לא עלתה בקנה אחד עם גרסאות שמסרו אחרים. בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על סתירות אלה ואין צורך לחזור על הדברים. כאמור, בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, אין אנו קובעים דבר באשר למהימנותה ומשקלה של עדות זו, ואלו ייבחנו בבוא הזמן. אולם בנסיבות העניין, איני סבור כי גרסתו של ז'נלי מחלישה את עוצמתן של הראיות הלכאוריות הקיימות נגד המשיב.

זוהי גם עמדתי באשר לטענה שלפיה היהלומים שאותם בחן המשיב במהלך הפגישה עם המתלוננים לא נרשמו במכס. דומה, כי באמצעות טענה זו ניסה בא-כוח של המשיב לבסס את התזה שלפיה המתלוננים שלחו בידם בהונאת ביטוח, שבמסגרתה הבריחו, ראשית, את היהלומים לשוויץ, ולאחר מכן, "העלימו" אותם, תוך שהם טופלים אשמות שווא על המשיב. אלא, שבחומר החקירה נמצאת גם הודעה של חוקר חברת הביטוח לוידס אשר מסר, כי חברת הביטוח אינה חושדת כי ידם של המתלוננים היתה בגניבה או כי מדובר בהונאת ביטוח. בנוסף, החוקר ציין כי כאשר הגיע למשרדם של המתלוננים, הוא מצא את הופמן האב במצב נפשי נסער ביותר. מכל מקום, בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, אין אנו נדרשים, כאמור, להכריע בשאלה אם התזה שהעלה המשיב בעניין זה מהימנה אם לאו. שאלה זו תידון ותוכרע במסגרת ההליך העיקרי העתיד להתקיים בשוויץ. בנקודת הזמן הנוכחית, על רקע הראיות המתוארות לעיל, ומשהובהר כי חברת הביטוח כלל איננה חושדת בקיומה של הונאת ביטוח, איני סבור כי טענה זו יש בה כדי להחליש את המערך הראייתי שעליו עמדתי.

9.

משקבענו כי נגד המשיב קיימות ראיות לכאורה עלינו להמשיך ולבחון אם קמה בעניינו עילת מעצר. ההלכה הפסוקה קבעה, כי בהליך של מעצר לצורכי הסגרה ניתן משקל ייחודי לאינטרס בדבר קיום התחייבויותיה הבינלאומית של מדינת ישראל ולחשש מפני הימלטות מן הדין:

"מסגרת השיקולים הרלבנטיים לעניין מעצר בהליך הסגרה דומה, אף כי לא זהה לזו החלה בהליך מעצר רגיל. בשני ההליכים נשקלת תשתית הראיות, ונבחנת עילת מעצר. אלא, שהמשקל הניתן לעילת המעצר, ובמיוחד זו המתמקדת בחשש להימלטות המבוקש, שונה בשתי המערכות. בהליך מעצר רגיל, מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות הנאשם מהדין (או שיבוש אחר בניהול המשפט) גדול ממירווח הסיכון הסביר שניתן לקחת בהליך הסגרה בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחויבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבויותיה הבינלאומיות. בהליך הסגרה ניתן לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף חשש לשיבוש הליכי משפט, משקל סגולי מיוחד בשל אופיו של ההליך, הטומן בחובו סיכון מובנה לתקלה, נוכח הקלות המאפיינת את תנועותיו של המבוקש בארצות העולם העומדת בדרך כלל הרקע פרשת ההסגרה, ונוכח עוצמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בקיום חובותיה הבינלאומיות של המדינה. משקל מיוחד זה משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה. ערך ההגנה החוקתית על חירותו של האדם קיים במלוא עוצמתו גם בהליך הסגרה, אלא שלשיקולי האיזון הרגילים הנוהגים בהליכי מעצר נוסף היבט מיוחד הקשור באופייה הייחודי של ההסגרה, ובצורך להבטיח את מימוש התחייבויותיה של המדינה למדינה המבקשת. האיזון נעשה בבחינת כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו" (בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברגי'ל (לא פורסם, 30.1.2009). כן ראו:עניין פלוני , פסקאות 7-6 להחלטתו של השופט א' א' לוי ; עניין יובל , פסקה 10 להחלטתי).

בנסיבות המקרה שלפנינו, עילות המעצר בדבר הימלטות מן הדין ומסוכנות הן בעלות משקל משמעותי והשפעה ממשית על האיזון הכולל בשאלת שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. ישראל ושוויץ חתומות שתיהן על האמנה האירופית בדבר הסגרה (כ"א 647, 87) ולפיכך, האינטרס בדבר קיומן של ההתחייבויות הבינלאומית אותן נטלה ישראל על עצמה הוא בעל משקל ניכר בעניינו. באשר לעילת המעצר בדבר הימלטות מן הדין – מטיעוני המשיב לפניי עלה, כי על אף שנגד המשיב טרם הוגש כתב אישום, החקירה בעניינו הגיעה אל סיומה וגופי התביעה בשוויץ מתעתדים להעמידו לדין. עובדות אלה מקימות, מטבע הדברים, תמריץ ממשי להימלטות. בנוסף, שאלת אופן כניסתו של המשיב לישראל לא נתבררה עד תומה; אולם אף אם הייתי מקבל את הטענה לפיה אי-רישום כניסתו של המשיב לישראל מקורה בתקלה שאירעה בביקורת הגבולות ולא בשימוש בדרכון בלתי ידוע או בהסתננות לישראל – ובטענה זו אינני נוטע מסמרות – אין בכך כדי לשנות את העובדה כי קיימת סמיכות זמנים מטרידה בין מועד מעצרו של ז'נלי לבין המועד בו "נעלמו" המשיב ובני משפחתו ממקום מושבם הקבוע בבלגיה באופן פתאומי ומבלי להותיר עקבות, או את העובדה שהמשיב התחזה לאדם אחר ומסר פרטים בדויים שונים למתלוננים. לכך מתווספת העובדה שנגד המשיב הוצא מה שמכונה "הודעה אדומה" על-ידי איחוד האמירויות, בה הוא מבוקש בגין כך שהוגשה נגדו תלונה על גניבת יהלומים בשווי של 1,200,000 דולר. בהודעה זו מופיעה

תמונתו של המשיב תחת שם אחר . לכאורה נראה, כי בדיית זהויות איננה זרה למשיב, ולא ניתן גם להתעלם מכך שהוא מבוקש באיחוד האמירויות בשל עבירות הדומות לאלה שבגינן נתבקשה הסגרתו על-ידי ממשלת שוויץ. לכך מתווסף אופיין של העבירות המיוחסות למשיב, שהיקפן הכספי נכבד והן בוצעו, לכאורה, בתחכום רב ועל דרך של מרמה. נתונים אלה מעידים על המסוכנות הלכאורית הנשקפת מן המשיב (והשוו: עניין יובל , פסקה 12 להחלטתי, והאסמכתאות המופיעות שם ). מכל האמור עולה, כי עוצמתן של עילות המעצר ביחס למשיב היא גבוהה, ויש ליתן להן את משקלן הראוי במסגרת האיזון בין השיקולים השונים בשאלת שחרורו של המשיב לחלופה. לעניין זה נשוב עוד בהמשך.

10.

גם בהתקיים עילת מעצר יש לבחון אם את התכליות עליהן עמדנו – השמירה על התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, מניעת הימלטות מן הדין והגנה על הציבור – ניתן יהיה להשיג בדרך שפגיעתה במשיב תהיה פחותה, למשל, בדרך של שחרורו לחלופה, כפי שהורה בית המשפט המחוזי (וראו: עניין פלוני ; בש"פ 9850/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (לא פורסם, 25.11.2008); בש"פ 1066/09 בראשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.3.2009)). לאחר שעיינתי בתסקיר שירות המבחן ושמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי בנקודת הזמן הנוכחית, ועל רקע נסיבות המקרה שלפנינו וחלופת המעצר שהוצעה, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. עיון בתסקיר שירות המבחן מעלה לדעתי קיומה של אמביוולנטיות באשר למידת האפקטיביות של שחרור המשיב לחלופת מעצר. כעולה מן התסקיר, שירות המבחן התרשם כי המשיב נוטה לטשטש חלקים בעייתיים בהתנהלותו; וכי נוכח הפער בין השלילה המוחלטת של המשיב של מעורבות כלשהי בפלילים לבין המיוחס לו – קיימת רמת סיכון גבוהה. בנוסף, על אף ששירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים מבינים את משמעות תפקידם הוא ציין מפורשות כי הם מתייחסים בחוסר אמון למעשים המיוחסים למשיב. שירות המבחן אף ציין, כי עריכת התסקיר לוותה בהתלבטויות באשר לאפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, ולפיכך, לא בא בהמלצה ברורה בסוגיה זו, אלא הסתפק בהמלצה שלפיה במידה ויוחלט על שחרור, יהיה מקום לשקול הוספתם של איזוק אלקטרוני ותנאים מגבילים אחרים. נתונים אלה מובילים לדעתי, למסקנה, לפיה אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להשיג את מטרות המעצר, ולפיכך, אין לאשרה.

11.

בא-כוחו של המשיב הפנה למקרים אחרים בהם, כך על-פי הנטען, שוחררו מי שהסגרתם נתבקשה לחלופות מעצר עד להכרעה בעתירה להכריז עליהם כברי-הסגרה. אלא שלהשקפתי, לא ניתן לגזור ממקרים אלה גזירה שווה לענייננו. בעניין מאיו (בש"פ 9850/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (לא פורסם, 25.11.2008) שוחררו העוררים – שהואשמו, בארצות הברית בכך שהפעילו רשת מתוחכמת ורחבת היקף של קשישים תושבי ארצות הברית – לחלופת מעצר בכפוף להפקדתן של ערבויות. אלא שעיון בהחלטתו של השופט א' א' לוי באותו עניין מעלה, כי התסקירים שהוגשו בעניינם של העוררים שם היו חיוביים, וכאמור, אין זה מצב הדברים בענייננו (וראו בהקשר זה סעיף 2 להחלטה). באשר לעניינו של מרק בנקוביץ' (ב"ש (י-ם) 9455/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנקוביץ' (לא פורסם, 17.6.2007), הרי שמהחלטתו של בית המשפט המחוזי באותו עניין, עולה כי העבירות שיוחסו לו היו "עבירות רכוש בהיקף לא גדול שבוצעו, לכאורה, ללא תחכום מיוחד" (פסקה 18 להחלטה). זה איננו מצב הדברים בענייננו, בו היקפן של עבירות הרכוש המיוחסות למשיב הוא משמעותי, ואין לומר כי הן בוצעו ללא תחכום. בנוסף, באותו עניין המליץ שירות המבחן של שחרורו של בנקוביץ' בתנאים מגבילים, בעוד שבענייננו, כפי שצוין, לא בא שירות המבחן בהמלצה אלא ציין, כי ככל שבית המשפט יחליט על שחרור לחלופה, רצוי יהיה לקבוע תנאים מגבילים. גם נתונים אחרים הקיימים בענייננו – לרבות "היעלמותו" של המשיב מבלגיה לאחר מעצרו של ז'נלי – לא התקיימו בעניינו של בנקוביץ'. ההחלטה בעניינו של ישראל אוזיפה (ב"ש (י-ם) 5369/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל (לא פורסם, 11.1.200)) התבססה על חולשתו של חומר הראיות, וכפי שכבר ציינו, נגד המשיב קיימת תשתית ראייתית לכאורית במידה הנדרשת. מטבע הדברים, קצרה היריעה מלעמוד על עובדותיה של כל אחת מן ההחלטות שניתנו בבית משפט זה בענייני מעצר בהליך הסגרה. כל מקרה לפי נסיבותיו. אולם לאחר העיון בהחלטות הספציפיות אליהן הפנה אותי בא-כוחו של המשיב לא שוכנעתי, כי יש בהן כדי לשנות את מסקנתי ולפיה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפנינו, לא ניתן להורות על שחרורו של המשיב לחלופה שהוצעה.

12.

בא-כוחו של המשיב טען, כי העובדה שז'נלי – אשר נעצר בהולנד והוסגר לשוויץ – שוחרר בכפוף להפקדה כספית מהווה אינדיקציה לכך שגם את שולחו אין להותיר במעצר. לא אוכל לקבל טענה זו. ראשית אציין כי

לא הובאה בפניי סקירה המתייחסת לתשתית הנורמטיבית הקיימת בשוויץ בהקשר בו עסקינן. לעצם העניין – ההחלטה צריכה להתקבל על יסוד הדין הנוהג בישראל, ההלכה הפסוקה ובחינתה של חלופת המעצר הספציפית שהוצעה, וזו, כאמור, איננה עונה על המטרות המונחות בבסיס המעצר. מעבר לכך יש להוסיף, כי ז'נלי היה נתון במעצר במשך כשנה , ומטיעוני בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה עלה, כי שלוש בקשות שהגיש על מנת להשתחרר ממעצר נדחו, והוא שוחרר לבסוף רק לאחר הפקדה כספית משמעותית ועם סיום הליכי החקירה בענייננו. המשיב לא נחקר עד כה על-ידי הרשויות בשוויץ משום שהוא נמלט מבלגיה לישראל ואין זה מן הנמנע כי לו היה מעמיד עצמו לחקירה של הרשויות – היתה זו מסתיימת בשלב הנוכחי. המשיב הוא שבחר שלא להעמיד עצמו לחקירה כאמור, ומטבע הדברים, הצורך בנקיטתם של הליכי הסגרה לא היה בא לעולם לו כך היה נוהג. בנסיבות אלה, איני סבור כי יש לגזור גזירה שווה לענייננו מן ההחלטה שהתקבלה על-ידי הרשויות בשוויץ בעניינו של ז'נלי. אוסיף ואומר, כי לא מצאתי שמצב בריאותו של המשיב מצדיק את שחרורו לחלופה, שכן שירות בתי הסוהר ערוך לטפל גם בעצירים ואסירים הסובלים מבעיות בריאות, וחזקה כי בעיותיו הספציפיות של המשיב יזכו למענה הראוי.

13.

האיזון הכולל בין הנתונים עליהם עמדתי – עוצמתן של הראיות הלכאוריות הקיימות נגד המשיב, עוצמתן של עילות המעצר בעניינו והיעדרה של חלופה הולמת – מוביל למסקנה כי לעת הזו, אין להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. יחד עם זאת, ומבלי לטעת מסמרות, אוסיף כי אין בכך כדי לשלול כליל את האפשרות כי ככל שתוצע חלופת מעצר אחרת שתיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא ראויה – במובן זה שיהיה בה כדי ליתן מענה מלא ומקיף יותר לתכלית המעצר בנסיבות העניין – ניתן יהיה לשוב ולהידרש לשאלת שחרורו של המשיב לחלופה תוך הגדלה מתאימה של הערבויות הכספיות. אוסיף ואומר, כי מטיעוני המשיב לפני עלה, כי הליכי ההסגרה בעניינו אינם צפויים לארוך זמן רב נוכח היקפו המוגבל של חומר הראיות. ככל שלא כך יתפתחו הדברים, עשוי האיזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים להשתנות ולהצדיק, גם בהיבט זה, בחינה מחודשת של שאלת שחרורו של המשיב לחלופה. ככל שההליכים בעניינו של המשיב יתמשכו, פתוחה לו הדרך לפנות בבקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרו לבית המשפט המחוזי.

נוכח כל האמור, הבקשה מתקבלת. המשיב ייעצר עד להכרעה בעתירה להכריז עליו כבר הסגרה.