בש"פ 3974/07 אלכסנדר פרצוב נ. היועץ המשפטי לממשלה

הרקע וההליכים

1.

בעתירה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בירושלים ביקש היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב בערר שלפני, להצהיר כי העורר, אלכסנדר פרצוב, הוא בר-הסגרה לאוקראינה, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, בקשה שבמרכזה חשד למעורבותו, בשנת 1997, ברצח שוטר אוקראיני. במקביל, פנה המשיב לבית-משפט קמא, וביקש להורות – מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 5 לאותו חוק – על מעצרו של העורר עד להכרעה בבקשת ההסגרה.

2.

בית-משפט קמא ( כבוד השופט י' ענבר ) נעתר לבקשת המשיב, והורה על מעצרו של העורר. זאת, לאחר בחינה מקיפה של הראיות שהועברו למשיבה על-ידי משטרת אוקראינה, בחינה שלסופה הגיע השופט המלומד למסקנה כי "קיימת בהן אחיזה מספקת לאישום, וכי יש הצדקה לברר את האישום לגופו במשפט" (עמ' 15 להחלטה). מסקנה זו התבססה על הודעות שנמסרו על-ידי שני עדים – יגור וויסקרבץ ומקסים אפטר – מכריו של העורר שנחשדו תחילה אף הם במעורבות ברצח; עימות שערכו החוקרים בין ויסרקרבץ לאפטר; הודעתו של השוטר גרסייה סולרס, שהגיע לזירת האירוע יחד עם הנרצח; פרוטוקולים המתעדים את שחזור האירוע, שחזור שאף תועד באופן חזותי, בידי ויסרקרבץ ואפטר; וכן פרוטוקולים של מסדרי זיהוי במהלכם זוהו ויסרקבץ ואפטר בידי סולרס כמי שהיו נוכחים במעמד הרצח. בקשת העורר להציג ראיות להגנתו נדחתה אותה עת, מהטעם שהמועד הראוי להציגן יהא במהלך המשפט, אם יתנהל משפט, ואילו בקשה למעצרו של העורר אינה המקום הראוי לבחון את האישום לגופו.

3.

לאחר שבחן את חומר הראיות שהונח לפניו, נפנה בית-המשפט לבחון את דבר קיומה של עילת מעצר נגד העורר, וגם לשאלה זו השיב בחיוב:

"ה [עורר]

אכן יצא מאוקראינה ועלה לישראל באופן מסודר כשנתיים לאחר מועד האירוע, באופן שאינו מעיד על ניסיון להימלט מהדין, אולם החשש להימלטות מן הדין הוא חשש טבוע בהליכי הסגרה. זאת ועוד: ל [עורר] מיוחסת עבירות רצח, אשר ההרשעה בה עלולה להוביל להטלת עונש מאסר ממושך ביותר. חששו הטבוע של [העורר] מעונש זה, מחזק באופן משמעותי את החשש להימלטותו. לכך יש להוסיף, כי קיימת עילה נוספת התומכת במעצרו של ה [עורר] ,

שענינה במסוכנותו לשלום הציבור, שכן יש לזכור, כי ל [עורר] מיוחסת עבירת רצח שוטר. נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלה, שאליהם מתווסף השיקול בדבר כיבוד התחייבותה הבינלאומית של המדינה על פי האמנה, קיימת עילת מעצר, ואף לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים חמורים פחות. לפיכך, אין מנוס ממעצרו של ה [עורר]

מאחורי סורג ובריח " ( שם ,

בעמ' 27).

4.

טענת העורר, כי הסגרתו עלולה לפגוע בתקנת הציבור, נוכח החשש כי פעולתן של רשויות אכיפת החוק באוקראינה פוגעת בזכויות יסוד, ובעיקר בזכות להליך הוגן, נדחתה מבלי שנבדקה לגופה. בית-המשפט המחוזי אמנם עמד על כך כי טענות אלה הן "כבדות משקל וראויות לבירור מעמיק" ( שם , בעמ' 21), ברם, הודגש, האכסניה ההולמת לבירורן היא הדיון בעתירה להסגרתו של העורר, ולא הליכי המעצר. בתוך כך דחה בית-המשפט אף את טענות העורר כי ביחסי ההסגרה שבין ישראל לאוקראינה לא מתקיימת הדדיות; כי חומר הראיות המפליל שנאסף נגדו אינו קביל; וכי הסגרתו תסב לו פגיעה שאינה מידתית.

5.

העורר לא השלים עם תוצאה זו, ומכאן הערר שבפני, להורות על שחרורו לחלופת מעצר. ואלה עיקרי הטענות:

א)

הראיות שהוצגו על-ידי המשיבה אינן מספיקות על מנת להורות על מעצרו של העורר. בהקשר זה חזר העורר על מה שטען בפני בית-המשפט המחוזי, היינו, שהודעותיהם המפלילות של ויסקרבץ ואפטר אינן קבילות נוכח כך שרישום ההודעות, אותו צירפה ממשלת אוקראינה לבקשת ההסגרה, אינו חתום בידי מוסריהן. העורר מציין כי ראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה האוקראינית אמנם התחייב להעביר לישראל את ההודעות המקוריות, אולם הדבר לא נעשה עד כה, דבר המעורר ספק שמא חתימות כאלה אינן קיימות כלל. ספק זה מתחזק, לגישתו, נוכח ראיות שהגיעו לידיו, ושלטענתו מוכיחות כי ההודעות הושגו תוך הפעלתם של אמצעי חקירה פסולים. משכך, שב העורר ומבקש להתיר לו להציג את הראיות המצויות בידיו כבר בשלב זה. כך או אחרת, וללא קשר לשאלת קבילותן של ההודעות, נטען כי חומר הראיות שהונח בפני בית-משפט קמא הוא דל, מלא סתירות, ואינו עונה על דרישות הסף הקבועות בדין לשם מעצרו של העורר. במיוחד הלין העורר על דרך עריכתם של מסדרי הזיהוי בפרשה, שבמהלכם זיהה השוטר סולרס את ויסרקרבץ ואפטר כמי שנכחו במעמד הרצח.

ב)

הסגרת העורר אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור, ולכך שלוש סיבות: ראשית, פעולות החקירה בהן נקטה אוקראינה לוקות בשיהוי ניכר, שכן הרצח בבסיס בקשת ההסגרה אירע כבר בשנת 1997; שנית, אם יוסגר, לא יזכה העורר להליך הוגן, והראיה לכך היא שבמכתב שרשויות התביעה האוקראינית צירפו לבקשת ההסגרה עולה כי הן "אינן מהססות לסלף את האמת על מנת למצוא אשם במעשה" (סעיף 42 לערר). שלישית,

ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם הצביעו זה מכבר על כך שמערכת אכיפת החוק באוקראינה אינה עומדת בתנאים הנדרשים ממדינה מתוקנת, ופוגעת בזכויות יסוד של נאשמים. בהקשר זה הביע העורר חשש שאם יוסגר, יהיה נתון "לעינויים בלתי אנושיים שייתכן ויגרמו לו למסור הודאת שווא" (סעיף 44 לערר).

ג)

לגישת העורר הסגרתו לאוקראינה לוקה בחוסר מידתית, נוכח האפשרות לעשות שימוש באמצעי אחר, שפגיעתו פחותה – הפעלת המנגנונים הקבועים בחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998, ואלה, צוין, אינם מאפשרים להורות על מעצרם של חשודים. לגישתו, יש לעשות שימוש בהסגרה רק כנגד מי שכבר הוגש נגדו כתב אישום, או שחויב בדין, ולא כנגד מי שדרוש לצורך חקירה בלבד, הוא המקרה בענינו.

ד)

העורר סבור כי דרישת ההדדיות, שהיא כידוע תנאי סף להסגרה (סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה; ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל , טרם פורסם 30.11.05, מפסקה 50), אינה מתקיימת ביחסיהן של ישראל ואוקראינה, שכן החוק האוקראיני אוסר על הסגרת אזרחיו למדינות זרות.

ה)

לבסוף, נטען כי בענינו של העורר לא מתקיימת עילת מעצר, ומכל מקום ראוי היה להסתפק בחלופות, אולם בית-משפט קמא נמנע מלבחון אפשרות כזו. בהקשר זה הודגש כי מאז עלה ארצה, בשנת 1999, ניהל העורר אורח חיים נורמטיבי ושירת ביחידה קרבית בצה"ל. עלייתו ארצה, הוטעם, התרחשה שנתיים תמימות לאחר האירוע שבעטיו מתבקשת הסגרתו ולא בנסיבות של ניסיון להתחמק מאימת הדין, דבר המעיד על כך שלא נשקפת ממנו סכנה.

מסגרת הדין

6.

המערכת הנורמטיבית, החולשת על סוגיית מעצרו של מי שהוגשה בענינו בקשה לבית-המשפט המחוזי להורות על הסגרה, היא רחבה מזו העוסקת בחשוד או בנאשם בפלילים בתחומיה של מדינת ישראל. בהסגרה, מעצם מהותה, טבועים שני יסודות ייחודיים, המשליכים על הכרעה בשאלת המעצר. אחד הוא קיומו של חשש מוגבר מפני הימלטותו מאימת הדין של מבוקש, שאינו מוחזק במעצר, או מפני שיבושו את

ההליכים – חשש עליו מלמד יותר מכל סירובו להעמיד עצמו, מרצונו, למשפטה של המדינה המבקשת. עמד על כך דר' ד' ליבאי :

"מטרת בקשה לעצור אדם הצפוי להסגרה היא בראש ובראשונה למנוע את המלטותו מן הדין. עצם הזדקקותה של מדינה זרה להליכי הסגרה ממושכים בבתי-המשפט שלנו מלמדת שהמבוקש מסרב להתייצב למשפטו במדינה המבקשת מרצונו הטוב. קיום יסוד סביר לכך שחשוד עומד להמלט מהדין הוא נימוק משכנע להחזקתו במעצר. על מבוקש להביא נימוקים משכנעים ביותר כדי להפיס דעתו של בית-המשפט שלא נשקפת סכנה ממשית שהוא יימלט מן הדין" (ד' ליבאי דיני מעצר ושחרור

(תשל"ח) 242).

7.

יסוד שני מצוי בכך שההחזקה במעצר טרם הסגרה שוב אינה משרתת אך את אינטרס הציבור בהרחקתו מן החברה של מי שלחובתו ראיות-לכאורה למעורבות בפלילים, בבחינת תרופה זמנית למסוכנותו, אלא פועלת היא להבטחת כושרה של המדינה-המתבקשת לקיים את התחייבויותיה שעל-פי הדין הבין-לאומי למדינה-המבקשת, ולמסור לידיה את האדם שהסגרתו נדרשת. עמד על כך השופט ת' אור :

"קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת ההסגרה למסור, בסופו של ההליך, את המבוקש לידיה של המדינה המבקשת כשהוא נתון במשמורת, מהווה שיקול מעצר המיוחד להליכי ההסגרה לעומת ההליך הפלילי הרגיל, אשר יש בו, לעתים, כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דראסטי פחות על-פי דיני המעצר הרגילים" (בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 493, 497).

ראו והשוו גם ב"ש 91/70 מדינת ישראל נ' פולוק , פ"ד כד(2) 17, 19; ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 500, 503; בש"פ 3775/90 מדינת ישראל נ' ריין , פ"ד מד(4) 353, 357. עוד ראו ש"ז פלר דיני ההסגרה (תש"ם) 461.

8.

על הבחינה הנערכת בשאלת המעצר להביא, אפוא, אינטרסים אלה בחשבונו של מאזן הערכים הכולל על-פיו ייקבע אם יש מקום להורות על חלופת מעצר, לצדם של אותם ענינים המשמשים ברגיל בהכרעה בסוגיה זו – זכותו של אדם לחירות, המסוכנות הנשקפת ממנו, סטטוס ההליך הבוחן את בקשת ההסגרה, משכו הצפוי ועוד. בעבר משלה בכיפה הגישה, ולפיה כה מכריע הוא משקלם של האינטרסים הייחודיים לסוגיית ההסגרה, עד כי במקרים אלה הופך המעצר לכלל וחלופת המעצר – לחריג, ואף חריג נדיר , לו (ראו פלר , שם , 465; ב"ש 91/70 פולוק הנ"ל, בעמ' 19; בש"פ 3204/90 מדינת ישראל נ' ריין , פ"ד מד(3) 109, 112; בש"פ 3775/90 ריין הנ"ל, בעמ' 357).

9.

בשינויים שהתחוללו במשפטנו בשני העשורים האחרונים היה כדי למתֵן מסקנה זו, שמא אומר – אף להופכה על-פיה. כוונתי היא, ראשית, לתיקון שהוכנס בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בשנת תשמ"ח, ובהמשך מצא את מקומו בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, והוא שגור מאז ככלל יסוד בידינו:

בית המשפט לא יתן צו מעצר אלא אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה.

הוראה זו, אף שקבועה היא בדבר חקיקה שונה מזה אשר מכוחו ניתן להורות על מעצר בטרם הסגרה – והכוונה היא לחוק ההסגרה – מחילה עצמה, בהתאם לעקרון "התחולה הכללית" של דיני המעצרים (סעיף 1(ג) לחוק סדר הדין הפלילי משנת 1996), על כלל הוראות המעצר שבספר החוקים. חשיבותו של עקרון זה בתרומתו לאחידותם של דיני המעצרים מחד, ולהגמשתם ולהתאמתם לערכי יסוד ליבראליים מאידך (ח' זנדברג פירוש לחוק המעצרים (חלק א', תשס"א) 83).

חקיקתו מקץ מספר שנים לא רב של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, על התמורה שביקש ובמידת-מה אף הצליח לחולל בדיני המעצרים, השלים את מלאכת קביעתה של מסגרת נורמטיבית חדשה. סעיף 5 לחוק-היסוד, הקובע: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במעצר", הורה על מיקומה מחדש של נקודת האיזון בין מכלול הערכים המתחרים בסוגיית המעצר (בש"פ 9336/01 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נו(2) 289, 295). לזכותו של העציר לחירות, עם שזכות חוקתית היא, ניתן מעמד של בכורה והסגתה מפניהם של ערכים אחרים דורשת עתה טעמים מוצקים במיוחד.

10.

אמור, אפוא, כי אף בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי מקום בו ניתן להימנע ממעצר יש לעשות כן, תוך הבטחתן של התכליות המבוקשות באמצעים אחרים, פוגעניים פחות. זאת, בלא תלות בטיבם או במידת חומרתם – כשהם לעצמם – של המעשים המיוחסים לאדם במדינה המבקשת (שלא כפי שנקבע בב"ש 504/85 נקש נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד לט(2) 559, 560 – החלטה שניתנה עוד בטרם בוטל, בשנת תשנ"ו, סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי שאסר על שחרור בערובה של נאשמים בעבירת רצח). יפים לכאן דברים שכתב המשנה-לנשיא מ' אלון בבש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(1) 1, 8:

"לדעתי, המסקנה העולה מאיזון-שילוב מחודש זה הנה, כי המקרה שבו מן הראוי לשחרר בערובה את המבוקש להסגרה אינו צריך להיות מקרה נדיר דוקא... לדעתי, כאשר על-פי כל כללי הזהירות הננקטים והמצווים מובטח כי יהא לאל ידה של המדינה לכבד את התחייבותה כלפי המדינה המבקשת ולהסגיר את המבוקש כאשר יוכרז עליו סופית כבר-הסגרה, והמבוקש לא היה צפוי למעצר ממש לפי [הוראות חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים)] במסגרת הליכי מעצר עד תום ההליכים, מן הראוי כי הוא ישוחרר ממעצר ממשי בתנאי ערובה שפגיעתם בחירותו של המבוקש היא פחותה ממעצר ממש". (ההדגשה במקור. ראו גם דברי השופט אור בבש"פ 5648/92 אנטר הנ"ל, בעמ' 498).

11.

על בית-המשפט היושב לדין לבחון, אפוא, מה משקל יש ליתן לכל אחד מן האינטרסים המעורבים בסוגיית המעצר. כך, מחד, צריכה הדעת להינתן לשאלת משך הזמן בו שוהה כבר אדם במעצר (בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה , לא פורסם 25.9.03), וכמה עוד צפוי המעצר להתארך בטרם תתקבל הכרעה בשאלת ההסגרה; לשאלה אם הוצעה חלופת מעצר ומה טיבה של חלופה זו; ולמידת הפגיעה באדם בשל המשך החזקתו במעצר. מאידך, יש לשאול מהם מקורה ועוצמתה של ההתחייבות הישראלית, ככל שהיא קיימת, להסגרתם של חשודים למדינה המבקשת; מדוע זו נדרשה מלכתחילה לבקש את ההסגרה, תחת הבאתו של האדם המבוקש לדין בדרך אחרת; האם שחרורו ממעצר מאחורי סורג-ובריח מקים סיכון כלשהו לציבור בישראל; ומהי מידת היכולת להבטיח כי השחרור ממעצר לא ינוצל לסיכול היכולת להעמיד לדין במדינה המבקשת.

12.

ברם, כל זאת לא ייעשה אלא לאחר שיידונו שתי שאלות, אף הן של מהות.

הראשונה מתייחסת לתנאי הסף, הקבועים בחוק ההסגרה, ובלעדיהם לא תוכל ההכרזה על אדם כבר-הסגרה לקרום עור וגידים. עם אלה נמנות, בין השאר, הדרישה להראות כי האישומים עולים כדי עבירה פלילית, הנושאת בצדה עונש מאסר של שנה ומעלה, על-פי הדין הישראלי (סעיף 2(א) לחוק ההסגרה), כי קיים הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת (סעיף 2א(א)(1)), כי בבסיס של בקשת ההסגרה לא עומדת תכלית מפלה (סעיף 2ב(א)(2)), ועוד – הכל כמפורט בחוק ההסגרה (ראו גם ע"פ 4596/05 רוזנשטיין הנ"ל, בפסקה 15 ). עיקר הקושי הטמון בסוגיה זו נובע מן האבחנה שבין שני סוגי ההליכים – הבקשה למעצר, מחד, והדיון בשאלת ההכרזה, שהוא ההליך העיקרי, מאידך. על פני הדברים, מקום בו לא נתמלאו דרישות הסף להכרזה, ממילא אף אין מקום למעצר. אולם, מהי מידת הבירור לה אנו נדרשים כבר בשלב מוקדם זה של בקשת מעצר?

13.

השקפתי היא, כי דיון לעומקן של דרישות אלו שמור להליך העיקרי. הוא בשר מבשרה של שאלת ההסגרה גופה. הוא דורש בירור מקיף של הסוגיה כולה, עקרונית ופרטנית כאחת. ברם, אין פירוש הדבר כי יש לחסום על הסף כל ניסיון להעלות טענות בענין זה כבר בשלב המעצר. קנה המידה לאורו עלינו להכריע יהא דומה לזה על-פיו מוערכת התשתית הראיתית בבקשות למעצר שאינו קשור בהסגרה. כשם שאין הדיון בשאלת המעצר נדרש לניתוח מעמיק של הראיות ומהימנותן, ודי לו בכך כי על פני הדברים קיימות די ראיות לכאורה, כך גם בסוגיית ההסגרה. עלה בידי המדינה להראות, כי על פני הדברים מתקיימות לכאורה דרישות הסף שבחוק ההסגרה, ומן העבר האחר לא הצליח מי שהסגרתו מתבקשת להראות כי אין מאום בטענה זו, יהא בכך די כדי להסיר – בסוגיה זו – את המניעה למעצרו של אותו אדם. בשאלה זו עסק גם השופט א' ברק בב"ש 67/80 אורנשטיין הנ"ל:

"הדיון אינו בשאלת ההכרזה עצמה, ואין להפוך דיון זה לדיון בשאלה אחרונה זו, אשר תידון לפני בית-המשפט המחוזי... כשם שאין להפוך את משפט ההסגרה למשפט הדן באשמתו או בחפותו של המבוקש, כן אין להפוך את הדיון בדבר מעצרו של המבוקש למשפט הדן בהסגרתו. עם זאת מוכן אני להסכים כי אין לנעול לחלוטין את השער, במסגרת הדיון במעצרו של המבוקש, בפני טענות הקשורות בהיותו של המבוקש 'בר הסגרה לולא אזרחותו הישראלית', שכן אם המבקש אינו בר הסגרה אין גם יסוד למעצרו. נראה לי כי האיזון הנכון יימצא בכך כי לצורכי המעצר די לה למדינה להראות כי מצוי בידה חומר שיש בו לבסס לכאורה את טענתה כי המבוקש הוא 'בר הסגרה לולא אזרחותו הישראלית'. על כן, מחד גיסא אין להיכנס, במסגרת הדיון במעצר, לפרטי השאלה אם אכן המבוקש הוא בר הסגרה, ומאידך גיסא, אין להתעלם לחלוטין מטענה, כי על פני הדברים לא מתמלאים כלל היסודות הנדרשים על-פי חוק ההסגרה בענין הכרזתו של המבקש כבר הסגרה" ( שם , בעמ' 502).

על יסוד עמדתו זו סבר השופט ברק באותה פרשה, כי אין להידרש לרבות מטענותיו של המבוקש ובהן, למשל, הטענה בדבר היעדר הדדיות ביחסי ההסגרה בין ישראל לבין המדינה המבקשת, הטענה כי דין אשמתו של המבוקש להתברר דווקא בישראל, ועוד (ראו שם , שם) – שהמשותף להן הוא שכולן טענות שאינן ניתנות לבחינה פשוטה ודורשות התעמקות שמקומה הוא בהליך ההסגרה העיקרי. אטעים, כי לדעתי – וכפי שהראיתי קודם, גם השופט המלומד של בית-משפט קמא אחז בגישה דומה – גם בסוגיות מעין אלו אין מקום לשלילה גורפת של כושרו של המבוקש לטעון נגד מעצרו. המבחן הוא, כאמור, בקיומה על-פניה של תשתית התומכת בדרישות הסף שבחוק ההסגרה.

14.

השאלה השנייה הדורשת בירור נוגעת לדיוּתה של התשתית הראיתית, שהיא לעולם תחנת המוצא בהכרעה אם להורות על מעצר. ההלכה שנקבעה בבית-משפט זה היא, כי בהידרשו להליך ההסגרה העיקרי על בית-המשפט לקבוע אם ישנן ראיות קבילות למעורבותו של האדם שהסגרתו מתבקשת במעשים המיוחסים לו, במידה המצדיקה את בירורו של האישום בידי ערכאה שיפוטית (ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל , פ"ד כב(2) 85, 99; ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(2) 449, 460; ע"פ 318/79 אנגל ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3) 98, 105). אין הדיון עוסק בשאלת חפותו או אשמתו של המבוקש להסגרה – שדינה להתברר בהליך העתיד להתקיים במדינה המבקשת. ואם בהכרעה בשאלת ההסגרה לגופה מוכן בית-המשפט להסתפק בתשתית לכאורית בלבד, מה משמיענו הדבר באשר לדיות הראיות בהליך המעצר ? דעתי היא, כי אין הבדל של ממש בין השתיים. דבר זה מתחייב מן הכלל בו דיברתי לעיל, בדבר מעמדה הרם של הזכות לחירות ממעצר. אמנם, בהסגרתו של אדם למדינה אחרת (הכרוכה מטבעה גם במעצר, למצער לאחר שהוכרז בר הסגרה) יש משום פגיעה אנושה בחירותו. ברם, גם בשהות במעצר קודם להכרזה, ובפרט כשלעולם קיימת אפשרות כי לסופה של בחינה לא יוכרז אותו אדם בר הסגרה, טמונה פגיעה קשה בחירות. בהתחשב בכך כי ממילא דרישת הדין היא כי השופט שישב לדון בשאלת המעצר לא יהא זה שיפסוק בשאלת ההכרזה (ע"פ 6448/95 ליבקינד נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 173, 176), נראה לי כי החלתה של דרישה ראיתית אחידה בשני ההליכים ראויה היא.

מן הכלל אל הפרט

15.

אדון בטענות העורר אחת לאחת, על-פי הסדר אותו הצגתי בחלקם הקודם של דברי – דיון בדרישות הסף שבחוק ההסגרה; בחינת הסוגיה הראיתית; ובירור האפשרות להורות על חלופת מעצר. אולם, אקדים ואומר כי אין כוחה של הכרעתי זו יפה אלא לגדריו של הערר שבפני, ולא הייתי מבקש לכבול באמצעותה את שיקול דעתן של הערכאות המוסמכות לדון בשאלת ההסגרה גופה, הטעונה בירור נפרד, יסודי ומקיף.

16.

באשר לדרישות הסף. הדדיות : "הדדיות בהקשר של הסגרה אין פירושה

אקוויוולנטיות מוחלטת אלא הדדיות בערך-ובקירוב, אקוויוולנטיות מהותית ועקרונית" – דברי השופט מ' חשין בע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 529, 567. אמנם, חוק ההסגרה האוקראיני אינו מאפשר את הסגרתם של אזרחיה של אותה מדינה או תושביה הקבע שלה, שביצעו עבירה מחוץ לשטחה ( Criminal Code of Ukraine §10(1) ). אולם, את אלה ניתן להעמיד לדין בבתי-המשפט המקומיים

( Id ., §7 ). מוכן אני לקבוע, על יסוד הגישה שאומצה בענין יגודייב הנ"ל, כי בהעמדה לדין זו יש משום יישומו של עקרון ההדדיות, למצער במקום בו קשור מעשה העבירה, כבמקרה דנן, במרב הזיקות אל משפטה של אותה מדינה (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין הנ"ל, מפסקה 46).

17.

מידתיות : מקובלת עלי במלואה עמדתו של בית-המשפט המחוזי, הנסמכת על ההלכה הפסוקה (ע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 324, 328)

ולפיה על אף שטרם הוגש כתב אישום נגד העורר באוקראינה, הרי שעונה הוא על המונח "נאשם" כמשמעותו בסעיף 2א(א)(2) לחוק ההסגרה כפי שפורש בפסיקה ("האדם נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל עבירת הסגרה"). די לי בכך שבקשת ההסגרה מציינת, ולא נמצא לי כל יסוד לפקפק בכך, כי בכוונת גורמי החוק האוקראינים להעמיד את העורר למשפט במדינה זו, גם אם טרם הוגש כתב האישום. משכך, לכאורה אין עוד צורך לדון בשאלת היחס שבין חוק ההסגרה לבין חוק עזרה משפטית בין מדינות, אשר נטען כי כולל אמצעים מידתיים יותר. אולם מעבר לנדרש אעיר, כי איני רואה כל מקום לגזור גזירה שווה בין שני החוקים הללו, שלכל אחד מהם תכלית משלו. על בקשות הסגרה חולשות הוראותיו של חוק ההסגרה, ואילו לחוק העזרה אין דבר עם סוגיה זו, כפי שנקבע מפורשות בהוראות החוק עצמו. כוונתי היא לסעיף 2(ב)(1) לחוק העזרה המשפטית, הקובע בזו הלשון (ההדגשות הוספו):

עזרה משפטית לפי חוק זה אינה כוללת את אלה:

(1) מעצר או הליך אחר, לקראת הסגרה ;

...

18.

תקנת הציבור : מבין הטענות שמעלה העורר לענין דרישות הסף שבחוק ההסגרה, טענה זו היא היחידה המצריכה בירור מעמיק יותר. אכן, "תיתכן אפשרות כי פערים בין שיטה משפטית אחת לרעותה באשר לטיב הערובות המשמשות להבטחת הגינותו של ההליך, יהיו כה יסודיים ובלתי-ניתנים לגישור, עד כי תתחייב מהם המסקנה שאין להשקיף על שיטת-המשפט במדינה המבקשת כמאפשרת הליך הוגן" (דברַי בע"פ 4596/05 רוזנשטיין הנ"ל, בפסקה 55). במקרה דנן, כוונתי היא בעיקר לתנאים להם חושש העורר כי ייחשף עם הסגרתו לאוקראינה. ואולם, סוגיה זו היא מורכבת למדי ודורשת את הרחבתה של היריעה, ומסכים אני לעמדתו של בית-משפט קמא כי דינה להתברר בגדר בחינתה של שאלת ההסגרה גופה. בשלב זה די לי בחומר שהציגה המשיבה לענין הביקורת לה נתונים גורמי אכיפת החוק באוקראינה מצדה של מועצת אירופה, ובנתונים המצביעים על כך כי, על פניו, במדינה זו חלו בשנים האחרונות שינויים משמעותיים, במטרה ליישר קו עם הסטנדרטים להם נדרשות החברות במועצת אירופה. תמיכה לכך נמצאה לי גם בסיכום דיון, שנערך בפרקליטות המדינה בתאריך כ"ג בניסן תשס"ז (11.4.07) בהשתתפות מומחים ממשרדי המשפטים והחוץ – ובו, כשלעצמו, יש כדי להצביע על כי הדברים נשקלים בכובד הראש המתבקש – שמסקנותיו דיברו גם הן בשיפורים שחלו במערכת אכיפת החוק באוקראינה. אשוב ואטעים, עם זאת, כי שאלה זו דינה להיבחן לעומקה בידי בית-המשפט שעל ההסגרה.

19.

באשר למסד הראיתי. איני רואה מקום לקבל את טענת העורר לגבי היעדר קבילותן של הראיות שהוצגו ובדבר משקלן הראיתי הנמוך כשלעצמו. חומר הראיות הוא מגוון. הוא כולל, כאמור, הודעותיהם של עדים כשהן מתורגמות לאנגלית, מודפסות ונושאות חותמת "העתק נאמן למקור"; תיעוד של עימות שנערך בין העדים; תיעוד של שחזור האירוע בידי אותם עדים, ממנו עולה לכאורה דבר מעורבותו של העורר במעשה הרצח; והודעתו של איש משטרה שנכח באירוע ואף זיהה במסדר זיהוי את העדים. אין זה חומר דל כלל ועיקר, כטענת העורר. על פני הדברים, מקים חומר זה בסיס איתן דיו על מנת שייקבע, כי יש מקום לברר את אשמתו של העורר בפני בית-המשפט המוסמך לכך באוקראינה. הסתירות והפגמים עליהם מבקש העורר להצביע בהקשרו של חומר האישום ענין הם לבירור באותו שלב, ואין מקומם בהליך הנוכחי. כך גם באשר לראיות החדשות שלקיומן טוען העורר, שאין בהן – בלי קשר לתרומתן האפשרית להגנתו – כדי לשלול את כוחן הלכאורי של הראיות שהציגה המדינה. באשר לקבילותן של הראיות, גם בטענות העורר לענין זה לא נמצא לי ממש, ולאחר שבחנתי את הדברים אני מאמץ בענין זה את קביעותיו המנומקות היטב של בית-המשפט המחוזי. אעיר, כי הפגם לו טוען בא-כוחו של העורר בהקשרן של ההודעות שהועברו לישראל – והכוונה היא לכך שהמסמכים אינם נושאים חתימה מקורית – אינו כזה ההופך את חומר הראיות לבלתי קביל מעיקרו (דוגמת ראיה המתבססת על עדות מפי השמועה, וככזו – אינה קבילה), ובכך די להליך זה שבפני.

20.

כלום יש מקום להורות על חלופת מעצר? העבירה בה מואשם העורר – עבירת הרצח – היא מן החמורות שבנמצא. די בה כדי להקים חזקת מסוכנות, אשר לשם הפרכתה דרושים טעמים מיוחדים וחריגים (בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523, 526; בש"פ 7738/06 מדינת ישראל נ' פריניאן ואח' , טרם פורסם 5.10.06, בפסקה 12;

בש"פ 982/07 מדינת ישראל נ' אביסדריס , טרם פורסם 20.2.07, בפסקה העשירית). חזקה זו לא עלה בידיו של העורר לסתור, ולא די במאמציו להצביע על תרומתו החברתית החיובית, שהתבטאה לדבריו בשירותו הצבאי ובעבודתו בלימוד אומנויות לחימה לילדים. באשר לחשש, הנלווה להליכי ההסגרה מעצם טבעם, מפני הימלטות מן הדין הרי אמנם, כפי שהטעים העורר, הוא לא נמלט מאוקראינה, כי אם עלה לישראל זמן ממושך לאחר שמעשה הרצח בוצע. ברם, עד לאחרונה לא הונפה חרב האישום הפלילי מעל ראשו של העורר, וכיום, משברור לו כי הוא מבוקש באותה מדינה, קם חשש של ממש כי ינצל את שחרורו ממעצר לצורך מילוט מן הדין. דבר זה עלול לפגוע לא רק ביכולת לברר את אשמתו, אלא גם בתפקיד המוטל על מדינת ישראל מכוח מחויבותה הבין-לאומית על-פי אמנת ההסגרה שבינה לבין אוקראינה. בנסיבות אלו, מתקשה אני לחשוב על חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו, וודאי נכון הדבר לזו שהציע העורר – מעצר בבית חברים.

21.

אדגיש, כי לשאלת משכו של המעצר נודעת משמעות רבה בעיני. העורר נתון במעצר זה קרוב לשלושה חודשים. יש לקוות, כי בית-המשפט המחוזי יפנה בהקדם לבירורה של שאלת ההסגרה, ובכך יימנע הצורך בהחזקת העורר לאורך זמן כשהוא עצור בטרם הוכרז בר-הסגרה. ברור הדבר, כי התמשכות בלתי סבירה של ההליכים, עשויה להקים לעורר עילה לעתור מחדש לעיון בהחלטה לעוצרו.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.