בש"פ 7738/06 מדינת ישראל נ. שרון פריניאן

רקע כללי

1.בתאריך 15.9.99 בשעות הערב נורה פנחס בוחבוט (להלן: בוחבוט ) מספר יריות שפגעו בצווארו ובפלג גופו העליון. אופי היריות העיד לכאורה על ניסיון רצח שבוצע על ידי גורמים בעולם התחתון - היריות בוצעו על ידי אלמונים מתוך רכב שהמתין לבוחבוט מחוץ לבית ברחוב גינוסר באשקלון. בוחבוט אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "ברזילי" באשקלון. מספר ימים לאחר מכן הועבר לבית החולים "שיבא" שם נותח ואושפז. כל האמור לעיל מהווה את חלקו הראשון של האירוע שהסתיים במותו של בוחבוט.

2.בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים נטען כי במועד כלשהו בין תאריך 15.9.99 לבין 25.9.99, תאריך שבו התרחש חלקו השני של האירוע, קשרו קשר עם אדם בשם שמעון אלמקייס (להלן: אלמקייס ) ואדם נוסף בשם צחי בן אור (להלן: בן אור ) על מנת לסיים את המשימה ולרצוח את בוחבוט. המשיבים, כך על פי הנטען, שכנעו את אלמקייס ואת בן אור לבצע את הרצח. התכנון היה מפורט ויצירתי. על אלמקייס ובן אור היה ללבוש מדי שוטרים, להגיע למחלקה שבה אושפז בוחבוט, להציג עצמם כשוטרים ולרצוח אותו. התכנון הוצא לפועל בהצלחה. אלמקייס ובן אור הצטיידו במדים אותם מדדו בנוכחות המשיבים (על פי הנטען) ונכנסו למחלקה כשהם מצוידים באקדחים בעלי משתיקי קול. בן אור ירה בבוחבוט כדור אחד במצחו וגרם למותו. למשיבים יוחסה עבירת רצח וכן קשירת קשר לביצוע פשע (רצח).

3.בין תאריך הרצח הנטען, לבין הגשת כתב האישום חלפו כ-6 שנים. בזמנו נוהלה חקירה שלא הובילה לפענוח המקרה. רק זמן רב לאחר מכן, עקב התפתחויות שאין זה המקום לפרטן, נחשפה הפרשה. בן אור הסכים להיות עד מדינה, אולם מאוחר יותר ברח מן הארץ ונרצח במקסיקו. לאחר שנפתחה החקירה הנוכחית ומשנודע למשיבים על כוונת המשטרה לעצור אותם, נמלטו המשיבים והסתתרו מפני המשטרה כחודש ימים כשהם מחופשים כחרדים. בסופו של דבר, נתפסו במקום מחבואם ונעצרו.

השתלשלות ההליכים בבית המשפט

4.כפי שניתן לצפות, בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים (ב"ש 93472/05). בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ד' רוזן) קבע כי קיימת עילת מעצר, אולם "עוצמתן הלכאורית" של הראיות אין די בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, שעל כן הורה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. על החלטה זו עררה המדינה לבית המשפט העליון (בש"פ 11429/05). הערר התקבל. בהחלטה מיום 1.1.06 קבעה השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) כי " קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים המסבכות אותם בשידול לביצוע מעשה הרצח ואף יש בהן פוטנציאל להרשעתם". לפיכך, ובהתחשב בכך שמדובר ב "פרשת רצח מוזמן ו"מקצועי", המלמד על פי אופיו על מסוכנות גבוהה הנשקפת מן המשיבים..." הוארך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים.

5.

מאז הגשת כתב האישום ועד לדיון היום, התקיימו לא מעט דיונים בעניינם של המשיבים. חלקם, דיונים המשיקים לדיון המרכזי, דהיינו - דיונים בשאלת המעצר וגילוי חומר חקירה, וחלקם דיונים בתיק לגופו. ההחלטה האחרונה של המותב הדן בתיק (מותב בראשותה של השופטת ס' רוטלוי - ס' נשיא, והשופטים ע' צ'רניאק וד"ר ק' ורדי) כוללת פירוט מלא של הישיבות, תוך התייחסות להודעות שונות שהודיעו הסנגורים בכל אחת מהן. תמצית הדברים היא כי בתאריך 9.11.05, התקיימה הקראה פורמאלית של כתב האישום. בשלב זה לא הוסדר אפילו ענין הייצוג. בישיבות מאוחרות יותר לא היתה התקדמות של ממש. הסנגורים טענו, חזור וטעון כי עדיין לא קיבלו לידם את מלוא חומר החקירה. הדגש הושם על כך כי צפוי להתגלות חומר חקירה בדיוניה של "ועדת זיילר" (ועדה שהוקמה לחקור את התנהגות המשטרה בפרשת הרצח של בוחבוט). לטענת הסנגורים, אותו חומר שצפוי להתגלות, מונע גיבוש תגובתם לכתב האישום, שעל כן, לאורך ישיבות רבות לא ניתנה התגובה. רק ביום 13.2.06, כפרו המשיבים באופן כללי בעובדות כתב האישום. באותו מועד נקבעו תאריכים לשמיעת ראיות ונקבעה ישיבה מקדמית (מכוח סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) ליום 26.4.06. בדיעבד, מועדי הדיון שנקבעו באותה ישיבה, בוטלו.

בקפיצת זמן לימים אלו ממש - גם מחזור נוסף של ישיבות שנקבעו לחודשים ספטמבר אוקטובר 2006 בוטל על ידי בית המשפט. התפתחות אחרונה זו מצויה במוקד הדיון הנוכחי ואתייחס אליה בהמשך.

6.בתאריך 3.7.06 עתרה המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). באותו שלב היו קבועות עשר ישיבות בחודשים ספטמבר אוקטובר (אותו מחזור ישיבות שבוטל לאחרונה). בית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה) נענה לבקשה והאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. הדגש בהחלטה הושם על מסוכנותם של המשיבים, החשש להימלטות ופגיעה בהליך השיפוטי.

במשך תקופת ההארכה, לא התקיימה ולו ישיבה אחת, ולא הוחל בשמיעת הראיות. הבקשה הנוכחית היא בקשתה השנייה של המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. נכון לרגע זה, לא קבועות ישיבות לשמיעת הראיות, התאריך המוגדר היחיד הוא 1.1.07. בתאריך זה אמורה להתקיים תזכורת שמטרתה, על פי הגדרתו של בית המשפט המחוזי; "לבדוק את בשלות התיק לאור משפטו של אלמקייס וקבלת חומר החקירה המלא לידי ההגנה" .

התוצאה המעשית היא כי אנו מצויים כרגע כ-13 חודש לאחר מעצרם המקורי של המשיבים וכ-10 חודשים לאחר החלטתו של בית משפט זה בדבר מעצרם עד תום ההליכים, כאשר לא התחילה שמיעתן של הראיות ואין גם תאריכים מוגדרים לשמיעה.

ביטולן של הישיבות שנקבעו לחודשים ספטמבר אוקטובר 2006

7.בתאריך 5.9.06 התקיים דיון מקדמי (אחד מיני רבים) שבו הועלו טענות לענין קשיים שונים בדרך לשמיעתן של הראיות. בעקבות אותו דיון ניתנה ביום 10.9.06, החלטה מפורטת ומנומקת של בית משפט קמא, כשהשורה התחתונה היא ביטולן של אותן 10 ישיבות שנקבעו לחודשים ספטמבר ואוקטובר 2006. בדרך לאותה שורה תחתונה, סקר בית משפט קמא את השתלשלות העניינים עד לאותו יום. על פי קביעתו של בית המשפט: הגם שהסנגורים חזרו והצהירו כי הם מעוניינים בהתחלת המשפט וכי לא הם הגורם לדחייה, בפועל, לא איפשרו את תחילת הדיון בנימוק שלא התקבל מלוא חומר החקירה והתביעה לא עמדה במלוא התחייבויותיה כלפיהם. הסנגורים, כך על פי האמור בהחלטה, הפגינו גישה " דו כיוונית ועמומה לגבי הסיכוי האמיתי לנהל את המשפט במועדים הקבועים ". בתאריך שבו ניתנה ההחלטה, לא ניתנה עדיין תשובה מלאה לכתב האישום ולא ניתן היה לקיים דיון עניני מכוח סעיף 144 הנ"ל במטרה ליעל ולקצר במידת האפשר את שמיעת הראיות.

בית המשפט ציין במפורש בהחלטתו כי " אין בסיס עובדתי לטענה המסתמכת על העומס בבית המשפט כעילה לדחיית המשפט ". את מלוא כובד המשקל לענין הדחיות עד אותו שלב, הטיל בית משפט קמא על עמדת ההגנה אשר " טענה את אותן טענות שש בהן סתירה פנימית גלויה " תוך " המחשת הקושי לנהל את המשפט מבלי שחומר החקירה יהיה בידיה ".

בדיון בפני טענו כל הסנגורים, איש איש כדרכו, כי האחריות בנושא הדחיות - לא לפתחם היא רובצת. אדרבא, הם מצידם היו מוכנים לדיון, התחננו כי הדיון יתחיל ואפילו ללא מלוא החומר.

לענין זה, מקובלת עלי עמדת בית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שצוטטו לעיל. חזקה על בית המשפט כי החלטתו משקפת את המצב לאשורו. עצם העובדה שעד לתאריך מתן ההחלטה, לא היתה תשובה לכתב האישום, תומכת במסקנתו של בית משפט כי חרף ההצהרות על נכונות לתחילת הדיון, הקשיים שהוערמו בפועל, מנעו תחילתה של שמיעה עניינית ומסודרת של ראיות התביעה.

נימוק נוסף שציין בית משפט קמא לענין הדחייה, עניינו משפטו של אלמקייס. אלמקייס הוא לכל הדעות העד המרכזי. משפטו שלו טרם החל. בא כוח המדינה הבהיר כי כרגע קבועות בתיקו חמש ישיבות, כולן בחודש נובמבר ויש להניח כי הן תקדמנה את הדיון בעניינו באופן ממשי. מעבר לכך, טען בא כוח המדינה, כי התקווה היא שבמשך שלושת החודשים הקרובים, תינתן גם החלטה בבג"צ 11339/05 שהגישה המדינה לענין הילכת קינזי. אם תתקבל עתירת המדינה בבג"צ זה, כי אז ניתן יהיה להשמיע את אלמקייס, ללא קשר לשאלת סיום משפטו.

8.סיכום הדברים בקשר לביטול התאריכים, מביא אותי לאמירה הבאה: החלטתו של בית משפט קמא היא החלטה מנומקת שניכר בה כי לא ניתנה כלאחר יד. היא משקללת את השקפתו בדבר האפשרות לנהל דיון יעיל בתיק הנוכחי, לעומת הצורך לקדם תיקים נוספים, כאשר הרוח הנושבת מן הדברים הינה, כי לו היה בית המשפט סבור כי התיק "בשל לשמיעה מהותית" לא היה דוחה את הדיון.

העומס המוטל על בית המשפט המחוזי בתל-אביב הוא כמעט מן המפורסמות שעל כן ניתן להבין את רצונו של בית המשפט, לנצל ניצול מקסימאלי את הזמן המועט העומד לרשותו. גם אם ניתן לחלוק על ההחלטה לבטל את כל הישיבות שנקבעו, הנימוקים שניתנו לכך הם נימוקים ענייניים ובעלי משקל. יתכן שטוב היה עושה בית משפט קמא, לו היה משאיר חלק מן המועדים ומקדיש אותם לשמיעתם של עדים שאין קושי בעדותם. עדיין, ההחלטה כשלעצמה איננה יכולה להכתיב כשיקול בלעדי

את קבלתה או דחייתה של בקשת המדינה להארכת המעצר.

הארכות מעצר חוזרות ונשנות - כללי.

9.עיקר טרונייתם של הסנגורים הינה סביב ה"עיוות" המהותי שקיים לדבריהם בשיטה הנוהגת כיום, שבה בית המשפט העליון מאריך כדבר שבשגרה, מעצרם של נאשמים מעבר לתשעת החודשים שקצב המחוקק לסיום שמיעתו של הליך פלילי, כאשר הנאשם מצוי במעצר. כוונת המחוקק, כך לטענת הסנגורים, היתה לקצר את המועדים שבהם שוהה במעצר מי שחזקת החפות עדיין עומדת לו. זוהי מגמתו של חוק המעצרים. בפועל, לא זו בלבד שהמועדים לא קוצרו אלא כאמור, ניתנות הארכות רבות, לעיתים הארכה שביעית, שמינית ואף יותר מכך. ונמצא כי כוונתו של המחוקק נעשתה פלסתר. העומס המוטל על בתי המשפט, מיעוט השופטים לעומת ריבוי התיקים, ה"שמיכה הקצרה" (כפי שכינו זאת הצדדים), שאותה יש למשוך פעם לכיוון זה ופעם לכיוון אחר, כדי ש"תכסה" בכל פעם איזור טעון כיסוי, אינה יכולה להצדיק את הפגיעה המתמשכת בנאשמים ש"מבלים" חודשים רבים במעצר. במיוחד כך, במקרים שבהם לא התחיל כלל להתקיים הדיון לגופו. הסנגורים העלו וריאציות שונות על טענה זו. כך למשל, הטיעון שכאשר מאריך בית משפט זה את מעצרם של נאשמים לתשעים יום נוספים, בידיעה כי תקופה זו לא יהא די בה והיא מהווה רק חוליה אחת בשרשרת של הארכות שעוד יידרשו – הוא חורג מסמכותו שהרי על-פי חוק התקופה המותרת בהארכה הינה 3 חודשים ולא יותר. ובאותה רוח, המחוקק לא התכוון לאפשר הארכת מעצר כאשר הסוף לא נראה באופק. בית המשפט, שואב את סמכותו מאמון הציבור שניתן בו. הארכות מעצר חוזרות ונשנות, מכרסמות באמון זה, במיוחד כך כאשר המגמה בתקופה האחרונה היא חד-צדדית, דהיינו: בית המשפט נענה כמעט לכל בקשה להארכת מעצר. מגמה זו, הופכת את כל הצדדים השותפים לדיון, למעין שחקנים בהצגה שתוצאותיה ידועות מראש ואינן משתנות.

10.סוגיית ההארכות החוזרות היא אכן סוגיה קשה ומציקה ולרוע המזל לא ניתן לומר כי יש לה פתרון מיידי ואפילו לא כי הפתרון נראה באופק. כל שופט הדן בענייני מעצר עד תום ההליכים, בין אם מעצר ראשוני ובין אם הארכת מעצר, חש בתסכול שמקורו בכך שלא ניתן לתת מענה לתהיות צודקות ונכונות שעניינן התמשכות ההליכים, בעוד הנאשם במעצר. אין ספק שמגמתו של חוק המעצרים היתה להביא לדילול מספר המקרים שבהם ייעצר אדם עד תום ההליכים, ולקיצור התקופות בהליכי המעצר השונים, החל ממעצר לצורכי חקירה וכלה במעצר עד תום ההליכים. מחקרים סטטיסטיים שנעשו, מצביעים על כך שמספר המעצרים עד תום ההליכים לא התמעט מאז כניסתו לתוקף של חוק המעצרים ותקופות המעצר לא קוצרו. יתכן שיש ממש גם בטענה כי התקופות התארכו. אלא, שבמצב זה, אשמה לא רק "השמיכה הקצרה". המציאות , היא שאיננה מתיישרת עם מגמת המחוקק. המציאות כוללת לענין זה, הן את העומס שמוטל על מערכת בתי המשפט עם התגברות הפשיעה, והן את אופיה המשתנה של הפשיעה, תחכומה והסתעפותה כמשתקף בכתבי האישום הקשים והמורכבים בהם דנים בתי המשפט. נזדמן לי כבר לומר בענין אחר (ראה בש"פ 7173/06 מדינת ישראל נ' שורפי , טרם פורסם). לענין תיקים העוסקים בתיקים של ארגוני פשע, כי מלכתחילה תקופת הזמן שקצב המחוקק לסיום ההליכים אינה ריאלית. ייתכן, כי אמירה זו נכונה, גם לגבי תחומים נוספים (ראה לעניין זה גם בש"פ 7669/06 מדינת ישראל נ' מוסלי , טרם פורסם).

11.אין ממש בטענה כי הארכת מעצר לשלושה חודשים שלאחריה, ככל הנראה, תבוא הארכה נוספת, יש בה משום חריגה מסמכות. ההארכה היא אכן לתשעים יום כאשר בסופה של תקופה זו ייבחן הענין פעם נוספת. לכך התכוון המחוקק והוראתו נשמרת בקפידה. המחוקק לא הגביל את מספר הפעמים בהם ניתן להאריך מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. מכאן, שצפה את האפשרות כי ייעשה שימוש בהוראת סעיף 62 לתקופה מתחדשת מדי פעם, כפי שיכתיב הצורך במקרה זה או אחר. אינני מקבלת גם את הטענה כי מדובר "במעין הצגה" כפי שהגדירו זאת הסנגורים, כאשר התוצאה ידועה מראש. כחלק מטיעונו, הגיש עו"ד גבאי חוברת, המכילה אסופה של החלטות שבהן שוחררו נאשמים, גם כאלה שיוחסו להם עבירות חמורות וקשות, לפני שהדיון בעניינם הסתיים. קיומן של החלטות אלה, לצד ההחלטות שבהן נעתר בית המשפט לבקשת התביעה להארכת המעצר, מצביע על כך כי כל מקרה נבחן לגופו. ריבויים של המקרים שבהם נעתר בית המשפט לבקשות המעצר הוא השתקפות המציאות בראי בית המשפט, בהבדל משינוי מדיניות מוכתב, וסטייה מכוונתו המקורית של המחוקק. אין לך החלטה שאיננה מתמודדת עם הנסיבות הספציפיות הכרוכות בה ואשר איננה משתדלת למזער ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של נאשם המצוי במעצר. על אמון הציבור יש לשמור אך ורק באמצעות אותה בחינה עניינית הנעשית בכל מקרה מחדש ולא על-ידי יצירתו של מדגם סטטיסטי המחייב מִתְאָם בין מספרן של העתירות להארכת מעצר שתיעננה, לבין אלה שידחו.

מן הכלל אל הפרט

12.הרצח שמדובר בו בתיק זה, הוא רצח מתואם, מוזמן מראש אשר בוצע בקור רוח, ככל הנראה על רקע חיסול חשבונות (כפי שקבעה השופטת א' פרוקצ'יה בהחלטתה). הסנגורים טענו לענין זה כי אין מקום להבחין בין רצח לרצח. בין אם מדובר ברצח על רקע ריב, רקע רומנטי או סכסוך בין עבריינים – חומרתו זהה והיחס אליו צריך להיות זהה. אין מקום למִדרג בין סוגי הרצח השונים.

כיון שהסוגיה הועלתה אומר כדלקמן: בעבר, לא היה לבית המשפט שיקול דעת לענין מעצר עד תום ההליכים כאשר העבירה שיוחסה לנאשם היתה רצח. שיקול הדעת צומצם לבחינת התשתית הראייתית – הא ותו לא. המחוקק ביטל את החובה למעצר עד תום ההליכים בעבירת רצח והותיר את ההחלטה האם לעצור את פלוני הנאשם ברצח אם לאו, לבית המשפט. בית המשפט אכן עושה שימוש בסמכות זו. הסנגורים הצביעו על מקרים בהם שחרר בית המשפט נאשמים ברצח (וראה לענין זה בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין , לא פורסם). עצם העובדה כי עבירת הרצח הושוותה לענין זה לשאר העבירות, מצביעה על כך שיש לבחון את נסיבותיה כשם שהדבר נעשה לגבי כל עבירה אחרת. על כן יש מקום להבחנה בין רצח לרצח. כך למשל, אחת ההחלטות הראשונות שדנה בנושא זה, סמוך לכניסתו לתוקף של חוק המעצרים, בש"פ 5222/97

פטשניק נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 702, אימצה השקפה בדבר קיומה של "מסוכנות נקודתית" בהבדל ממסוכנות כללית. (באותו ענין דובר באדם בין למעלה מתשעים, ללא עבר פלילי שרצח את אישתו ובית המשפט סבר כי חרף הרצח, מסוכנותו אינה מופנית כלפי כולי עלמא, וניתן לשחררו). בפסיקה מאוחרת יותר, לא אומצה השקפה זו ונקבע כי מי שמבצע מעשה רצח מעיד על עצמו כי קיימת בו מסוכנות אינהרנטית (בש"פ 505/06, חסון נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). סיכום הסוגיה יִהיה איפוא כדלקמן: מי שרצח – הוכיח כי הוא מסוגל להפר את הטאבו המקודש מכל, קרי: פגיעה בחיי אדם ומשום כך החשש הוא כי לא יירתע גם בעתיד לנהוג בדרך המסכנת את בטחון הציבור. חרף אותה מסוכנות מובנית – יש צורך לבחון את הנסיבות הספציפית, והבחינה עשויה להוליך לאבחנה בין רצח לרצח. בבש"פ 2646/97 עודא נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 523, אמרה השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) כי:

אכן , רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי - דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהיא החמורה שבעבירות. מטבע הדברים, אדם המסוגל לבצע רצח, מסוכן הוא לביטחון הציבור, וקשה ביותר להפריך חזקת מסוכנות זו. אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה _ שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם _ אין להניח כי צווי בית - המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים _

יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כותלי בית הסוהר _

ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת.

עם זאת, משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה _

הרי שלימדנו כי גם לכלל זה יש חריגים. חריגים אלו _ מעטים ונדירים ככל שיהיו _ מחייבים אותנו לבחון בכל מקרה לגופו אם הנאשם בעניין שאנו דנים בו אינו בא בגדרם.

13.לענייננו, הרצח שמדובר בו מצוי ברף הגבוה של המסוכנות האינהרנטית. כזכור, מדובר בכך "שבפרק" הראשון של האירוע נורה בוחבוט, נפצע קשה והועבר לבית החולים. נחישותם של המשיבים, דבקותם במשימה עד להוצאתה אל הפועל, מצביעה לכאורה על אובדן מוחלט של ערכים וחוסר כל מעצורים. גם פציעתו הקשה של בוחבוט, לא היה די בה. העובדה שהרצח היה אמור להיעשות ובפועל נעשה בבית חולים שבו יש אנשים רבים, והסיכון כי אי מי נוסף ייפגע איננו תיאורטי, לא הרתיעה את המשיבים. התכנון להשתמש במדי שוטרים כדי להיכנס לבית החולים ולהתקרב לפצוע, ההצטיידות באקדחים עם משתיקי קול – כל אלה יחד מצביעים על מקצוענות שאיננה נרתעת מפני מאום ולא תיתן לאיש לעמוד בדרכה. כגודל המקצוענות – גודל המסוכנות.

14.המסוכנות נלמדת, במקרה הנוכחי, גם מדרך התנהגותם של המשיבים עובר למעצרם. כפי שצוין לעיל, המשיבים נמלטו מחקירה כאשר ידעו שהמשטרה בדרך אליהם, "התחפשו" לחרדים ובדרך זו עלה בידיהם להתחמק מידי המשטרה במשך כחודש ימים עד למעצרם. הסנגורים טענו לענין זה כי המשיבים נבהלו, נתפשו לפאניקה, התקשורת כולה עסקה בעניינם (כאשר עובדה זו הוסיפה נופך לבהלה שאחזה בהם) ועל רקע זה יש להבין את התנהגותם. המשיבים לא ניסו להימלט מן הארץ, לא היו בידיהם כרטיסי טיסה, דרכונים וכיוצא בכך. כיון שכך טיעונה של המדינה באשר למשמעות הימלטותם הוא בבחינת טיעון "נחמד" (כהגדרתו של עו"ד הלוי), אבל לא מעבר לכך.

15.אין ממש בטיעוני הסנגורים בנושא זה. לבריחתם של המשיבים יש לייחס את מלוא המשמעות, הנסיון למזער את המשמעויות המתחייבות מהתנהגות זו – לא יצלח. המשיבים נמלטו כאשר ידעו שהמשטרה בדרך אליהם. אימוץ הזהות השונה מצביע על כך שהמשיבים התכוונו לנהל את חייהם, ולא רק להסתגר במקום מסוים כדי למנוע את גילויים. התנהלות זו איננה מתיישבת עם בהלה ועם פאניקה, אלא להיפך היא מצביעה על תכנון ותעוזה. לפיכך, המסוכנות, כעילת מעצר - לובשת פנים נוספות בשל אותה בריחה. זאת, לצידה של עילת המעצר הנפרדת שעניינה שיבוש הליכי משפט הנלמדת אף היא מכך שהמשיבים נמלטו, כאשר ידעו שהמשטרה בעקבותיהם.

16.על פניו, קיומן של שתי עילות המעצר, זו לצד זו, מעיד על כך שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עם אותם "מקרים נדירים" (כהגדרתה של השופטת ביניש בפרשת עודא דלעיל) שבהם יש לשחרר ממעצר גם כשמדובר בעבירת רצח. בשל אופיה של המסוכנות, במקרה זה גם לא ניתן לומר כי היא קהתה עם חלוף הזמן. מי שמפגין נחישות עד כדי רציחתו של פצוע בבית חולים לשם השלמת המשימה, לכאורה מעיד על עצמו כי מסוכנותו לא פגה. ניתן להניח כי גם בעתיד לא יירתע מהשלמת משימות, לרבות משימות קטלניות אם אלה תשרתנה את מטרותיו. כנגד מסוכנות שכזו, כל חלופת מעצר לא תסכון.

וחזרנו לסוגיית התמשכות ההליכים

17.כפי שאמרתי, מדובר בסוגיה קשה ומטרידה. אין ספק כי המצב הנוכחי שבו לאחר כ-13 חודשים, לא נשמע עדיין עד ראשון, הוא מצב שאיננו ראוי וזאת בלשון המעטה. לדידי, החומרה הגדולה יותר נובעת מכך שאין כרגע תאריכים קבועים, שהיו יוצרים לפחות מסגרת לענין קצב והתמשכות הדיונים. כמשקל נגד, עומדת טענת התובע, לפיה אין מדובר באחד מתיקי "הענק" בהם מספר העדים כשלעצמו מצביע על כך שלבית המשפט יידרש פרק זמן ארוך במיוחד כדי לסיימו. למן הרגע שבו יתחיל התיק להישמע ואם אכן יישמע מיום ליום (כפי שהצהיר בית משפט קמא כי בכוונתו לעשות) ניתן יהיה לסיים את השמיעה בפרק זמן סביר. נראה לי, כי התוצאה המתבקשת היא כי יש להיענות לבקשת המדינה להארכת המעצר, תוך יצירת אותה מסגרת זמן דיונית החסרה כרגע.

לפיכך, אני קובעת כדלקמן:

א.

אני נענית לבקשת המדינה ומאריכה את המעצר בתשעים יום נוספים שתחילתם ב-14/10/06, או עד למתן פסק דין בת.פ.ח 1164/05 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.

ב.

בית המשפט יקבע מספר מועדי דיון לכל המאוחר בחודש ינואר 2007 ולא יסתפק רק במועד התזכורת שנקבע ב-1/1/07.