בש"פ 5434/08 מדינת ישראל נ. רוסטיסלב בוגוסלבסקי

1.

המדינה מבקשת להאריך, זו הפעם השלישית, את מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה

- מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: החוק ).

כתב אישום שהוגש נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו אוחז ארבעה אישומים. באישום הראשון נטען כי המשיב ניגש בשעת לילה מאוחרת, לאחר חצות, לאדם שאינו מוכר לו, אשר שהה ברחוב כשהוא בגילופין, ודקר אותו באמצעות סכין בבטנו, באופן שזה האחרון נותח ואושפז משך ארבעה ימים בבית חולים. בשני אישומים נוספים נטען כי המשיב רצח בדקירות סכין שני אנשים שלא היו מוכרים לו, ואשר היו באותה עת בגילופין. באחד מן המקרים נטען גם כי

המשיב התעלל בגופת קרבנו. באישום הרביעי נטען כי במהלך התקופה בה אירעו המעשים המתוארים בכתב האישום גרם המשיב למותם של מאות חתולים וכי בחלק מן המקרים נהג לבתר את גופותיהם של החתולים ולשמור חלקים מגופותיהם בביתו. בגין המעשים האמורים מיוחסות למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, רצח (שתי עבירות) והתעללות בבעלי חיים.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. משפטו לא הסתיים בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית ועל כן הוארך מעצרו בתשעים ימים בהסכמת בא כוחו (בש"פ 1666/08). בהמשך הוארך המעצר בשלושים ימים נוספים, תוך שבית המשפט (בש"פ 4450/08, כבוד השופט א' רובינשטיין) מציין כי ככל שאין בידי ההרכב מועדים מוקדמים יותר לשמיעת הראיות, הדעת נותנת כי הנשיא או סגנית הנשיא העוסקים בכך יתנו דעתם לצורך בהקדמת מועד הדיון על ידי קביעת הרכב אחר, העברת תיקים או כל פיתרון סביר אחר. כן הורה בית המשפט לצדדים לפנות בבקשה להקדמת המועדים הקבועים להוכחות.

2.

עתה מתבקשת הארכת המעצר זו הפעם השלישית. המדינה מדגישה בבקשתה את האלימות הקשה שגילה המשיב כלפי קורבנותיו עימם לא הייתה לו היכרות מוקדמת וכאשר נראה כי המעשים בוצעו ללא כל סיבה. לטענתה, המעשים האלימים המיוחסים למשיב והאכזריות הרבה שבביצועם, מלמדים על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו לשלום הציבור. המדינה מציינת כי משפטו של המשיב טרם החל בשל דחיות רבות שנתבקשו על-ידי ההגנה לצורך עריכת חוות דעת פסיכיאטרית מטעמם ולצורך הידברות עם התביעה. לעת הזו קבועים שישה מועדים לשמיעת הראיות במהלך החודשים פברואר – מרץ 2009, והמדינה מציינת כי לאחרונה הגישה בקשה להקדמת מועדי ההוכחות בתיק. טרם ניתנה החלטה בבקשה זו. מכל מקום, טוענת היא, העומס המוטל על בית המשפט המחוזי הוא בגדר בעיה מערכתית שאינה יכולה להוביל לשחרורו ממעצר של מי שהאינטרס הציבורי מחייב את המשך החזקתו במעצר. בדיון הוסיפה באת כוח המדינה כי למשיב הרשעות קודמות בעבירות אלימות.

3.

באת כוח המשיב אינה חולקת על חומרת המעשים המיוחסים למרשה, אך טוענת כי הסנגוריה אינה נוקטת טקטיקה של "משיכת זמן". היא סבורה כי היה מקום לבדוק את מצבו הנפשי של המשיב ומציינת כי רק בחודש נובמבר התקבלה חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם ההגנה, כאשר הדחיות כולן היו בהסכמת שני הצדדים מתוך מטרה, לדבריה, להביא את התיק לידי סיום. היא מטעימה כי המשיב אינו צריך לשאת על גבו את תוצאות העומס על בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו, ובפרט כאשר משפטו טרם החל להתנהל, ומפנה למקרים מהעת האחרונה, בהם שוחררו על ידי בית משפט זה נאשמים בעבירות חמורות ביותר, לרבות רצח. היא מבקשת אפוא להורות על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ומביעה נכונות לאיזוק אלקטרוני, שכן לדבריה גם בתום תקופת הארכת המעצר המתבקשת, יעמוד משפטו של המשיב באותה נקודה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת המדינה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מנוס מהיעתרות לבקשה. המשיב נאשם בחמורה שבעבירות עלי ספר החוקים – בעבירת הרצח. נסיבות ביצועם של שני מקרי הרצח המיוחסים לו, כמו-גם המקרה המפורט באישום הראשון שאך בנס לא הסתיים בקיפוח חיים מעידים על מסוכנותו הברורה של המשיב, אשר לכאורה פנה אל אנשים שלא היתה לו כל היכרות מוקדמת עימם וללא סיבה דקרם ללא רחם. לא למותר להזכיר גם את תיאור ההתעללות בגופה באישום השלישי לכתב האישום, שיש בו כדי ללמד על חוסר גבולות ועל אכזריות מופלגת. בנוסף, לאורך התקופה בה בוצעו מעשים אלו, נטען כי המשיב גרם למותם של מאות חתולים שאת גוויות חלקם ביתר ושמר בביתו. מעשים אלה לא רק שיש בהם לזעזע כל לב אנוש, אלא שגם הם מלמדים על מסוכנותו של העורר, ומעידים עליו לכאורה כמי שאין בו לא חמלה, לא רחמים, לא רתיעה מנטילת חיים. לטעמי, מי אשר פוגע באופן שכזה בבעל-חיים מעיד על עצמו כי הוא מסוכן לאדם ולחיה, כי יש בו האכזריות וערלות הלב המאפשרים פגיעה ללא כל סיבה בתמים. האלימות, האכזריות והסתמיות שבמעשים מקשים לטעמי על אפשרות בחינת היתכנותה של חלופת מעצר.

העובדה כי בחלוף תקופת המעצר הסטטוטורית ולאחר שתי הארכות מעצר (האחת של 90 יום והשניה של 30 יום) טרם החל משפטו של המשיב, והוא אף אינו צפוי להתחיל בתוך תקופת המעצר המבוקשת, מהווה הפרה גסה של מצוות המחוקק (סעיף 61 לחוק). ואכן, כעניין שבשגרה נדרשים אנו בשנים האחרונות לבקשות להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק. התארכות המשפטים אל מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית אינה עוד נחלתם של תיקים סבוכים ורחבי היקף. שוב ושוב מובאות בפנינו בקשות להארכת המעצר של נאשמים בעבירות חמורות שמשפטיהם טרם נפתחו בתוך תקופת המעצר הסטטוטורית, לא כל שכן החלו להתנהל בתוך פרק זמן זה, וזאת בשל העומס הכבד הרובץ על בית המשפט בפניו מתברר התיק. במקרים אחרים מתבקשת הארכת המעצר משום שבתקופת המעצר הסטטוטורית לא התנהל ההליך בקצב המתבקש לשם עמידה בלוחות הזמנים שקצב המחוקק. תוצאותיו של העומס על בתי המשפט ושל העיכובים בשמיעת המשפטים הן ברורות: עינוי דין לנאשמים מזה, ופגיעה באכיפת החוק, בניהול התקין של משפטים ובאמון הציבור באכיפה הפלילית מזה. בית משפט זה נדרש כבר פעמים רבות לעומס הבלתי נסבל על בתי המשפט ועל הצורך ליתן לו מענה מערכתי (ראו למשל: בש"פ 770/08 מדינת ישראל נ' אבו ג'אנם (לא פורסמה, 27.2.08) ; בש"פ 1185/08 מדינת ישראל נ' סופיר (לא פורסמה, 20.2.08) ; בש"פ 2554/07 מדינת ישראל נ' אנג'ל (לא פורסמה, 26.3.07) : בש"פ 8648/06 מדינת ישראל נ' ברכמן (לא פורסמה, 26.11.06) ; בש"פ 4041/05 מדינת ישראל נ' אוחנה (לא פורסמה, 16.5.05) ; בש"פ 7738/06 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסמה, 5.10.06) ; בש"פ 3520/04 מדינת ישראל נ' ארובס , פ"ד נח(6) 1 (2004)). כן הוער כי "...[ו]ראוי לתת את הדעת לצורך בהערכה מחודשת של כללי המעצר כדי לתת ביטוי לערכי היסוד של ההגנה על זכויות נאשמים בצד הגנה על אינטרס בטחון הציבור, ותוך שקילת יכולותיה של מערכת השיפוט להתמודד עם עומס העניינים הרובץ על שכמה" (השופטת פרוקצ'יה, בש"פ 1938/05 מדינת ישראל נ' נסימוב (לא פורסמה, 7.3.05). ראו גם: בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסמה, 24.1.07) ; בש"פ 1240/07 מדינת ישראל נ' ריאן (לא פורסמה, 21.2.07) ; בש"פ 2076/07 מדינת ישראל נ' שורפי (לא פורסמה, 9.3.07)). אכן, דומה כי הפיתרון לקושי האמור מצוי בידיו של המחוקק ואין לי אלא לשוב ולהדגיש עד כמה דוחק הוא הצורך בפיתרון זה.

5.

במקרה שבפנינו דומה כי העובדה שעד כה טרם החל התיק להישמע רובצת במידת-מה לפתחה של הסנגוריה, גם אם בקשות הדחיה שהוגשו מטעמה היו חיוניות לשיטתה והוגשו בהסכמת המדינה. ואולם העיכוב המשמעותי בשמיעת התיק מקורו ביומנו העמוס של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כך שנכון לרגע זה צפוי המשפט להיפתח אך בחודש פברואר 2009. משמעות הדברים הינה עינוי דין קשה לנאשם, ולטעמי גם פגיעה שאין להסכין עמה, בהליך בירור המשפט. כידוע, ככל שהולכת תקופת המעצר ומתארכת שומה על בית המשפט ליתן משקל מוגבר לחזקת החפות של הנאשם ולחירותו, ואולם, גם במצב זה אין נפקד מקומם של שיקולים שבאינטרס הציבורי ובביטחון הציבור. בהזדמנות אחרת ציינתי כי:

"העומס בבתי המשפט גורם לעינוי דין של נאשמים הממתינים לבירור משפטם והוא צריך להדיר שינה מעיני כל מי שיש בידו לתרום לשינוי מצב זה, בין אם מדובר בבתי המשפט שצריכים לעשות כל מאמץ כדי לנצל את ימי הדיונים באופן המירבי, בין אם מדובר בצדדים המצופים לקדם את ניהול המשפט ולמנוע עיכובים מיותרים, בין אם מדובר בראשי המערכת שבידם המפתח להזרמת משאבים שיתאמו את כמויות התיקים הנידונים בבתי המשפט. יחד עם זאת, עצם חלוף הזמן, אף שיש לו השפעה כבדת משקל על איתורה של נקודת האיזון הנכונה והראויה לאותו מקרה, אינו מהווה שיקול בלעדי או מוחלט. אין הוא מהווה מפתח ודאי לחופש בידו של עצור שמשפטו טרם הסתיים בגמר תקופת המעצר הסטטוטורית, שכן היציאה אל החופש אינה יציאה אל ריק אלא אל חברה שבה אזרחים המצפים לחיות חיים של שקט וביטחון. לצד שקילת זכותו של הנאשם להתהלך חופשי ניצבת זכותם להלך בביטחון. בחינת מסוכנותו של הנאשם מתחייבת איפוא גם בשלב זה, גם אם ככלל, ככל שחולף הזמן חל כרסום במשקלו של שיקול אחרון זה" (בש"פ 1407/07 מדינת ישראל נ' סנדקה (לא פורסמה, 26.2.07).

במצב דברים זה נדרש בית המשפט לערוך, בכל מקרה המובא בפניו, איזון בין זכותו של הנאשם לחירות לבין שיקולים שבאינטרס הציבורי, כשהשיקול בדבר התמשכות ההליכים עומד ברקע הדברים ומקבל את משקלו בשקלול יחד עם יתר נסיבות העניין. עצם התמשכות ההליכים אינה מפקידה בידיו של הנאשם את מפתחות השחרור מתא המעצר. חובתו של בית המשפט היא לבחון, בכל מקרה לנסיבותיו, את טיב העבירה המיוחסת לנאשם ונסיבות ביצועה, מהו הצפי להמשך ניהול המשפט, עברו הפלילי של הנאשם, היתכנותה של חלופת מעצר ועוד (וראו למשל: בש"פ 644/07 מדינת ישראל נ' נאצר (לא פורסמה, 20.2.07) ; בש"פ 1240/07 הנ"ל ; בש"פ 3760/07

מדינת ישראל נ' שטרית

(לא פורסמה, 17.5.07) ; בש"פ 8639/05 מדינת

ישראל נ' אלמרבוע (לא פורסמה, 26.9.05)). אבהיר עם זאת, כי ככל שבתקופת המעצר הסטטוטורית טרם החל המשפט, הרי שנודעת לשיקול זה משמעות מיוחדת והיא ראויה למשקל המתאים.

6.

מסוכנותו של המשיב היא לכאורה גבוהה ביותר ונלמדת מן העבירות המיוחסות לו ומעובדות כתב האישום, הכל כפי שפורט לעיל. האלימות, האכזריות והסתמיות שבמעשים מעידים על המשיב כי הוא מסוכן ביותר וכי יקשה להעלות על הדעת חלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את הסיכון הנשקף ממנו לביטחונם של עוברי אורח תמים, כמו-גם בעלי חיים שלא הרעו לאיש. המסקנה בדבר מסוכנותו של המשיב נתמכת אף בעברו הפלילי בעבירות אלימות.

מכל הטעמים שפורטו לעיל אני סבורה כי גם בחלוף הזמן וגם חרף העובדה שמשפטו של המשיב טרם החל, מסוכנותו לא קהתה והסיכון הגלום בשחרור לשלום הציבור, כמו-גם לשלומם של בעלי חיים, מחייב את המשך החזקתו במעצר.

יחד עם זאת, ומשעד כה לא נמצא כל פיתרון שיביא לשמיעת התיק במועד מוקדם באופן משמעותי מהמועדים הקבועים עתה, ומשטרם ניתנה החלטה בבקשת המדינה להקדמת מועדי ההוכחות, אני מורה כדלקמן:

א.

הצדדים יפנו לבית המשפט המחוזי בבקשה להקדמת המועדים לשמיעת ההוכחות בתיק, בה ינקבו מועדים מוסכמים רבים ככל הניתן. אציין, כי הגם שברי כי המותב בפניו יתברר התיק עמוס, הרי שייתכן כי יתפנו מועדים ביומנו בשל הגעה להסדר טיעון בתיקים אחרים המתבררים בפניו או בשל דחיות בתיקים אחרים וראוי יהיה לעשות המאמץ ולייחד המועדים הללו לקביעת דיונים בתיקים ששמיעתם מתעכבת, או בתיקים שניתנו בהם מספר הארכות מעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית.

ב.

העתק החלטה זו יועבר לעיונו של נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

הבקשה מתקבלת אפוא. מעצרו של המשיב יוארך מיום 27.6.08 בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 1064/07 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם מביניהם.