בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ. פרנסואה אבוטבול

1.

בשתי הבקשות שבפני עותרת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים בתשעים ימים, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). שתי הבקשות עוסקות באירועים שונים ומשיבים שונים, אולם, רב המשותף בין שתי הבקשות, ובעיקר משותפת להן ההתלבטות הכרוכה בהארכת מעצרו של נאשם השוהה חודשים רבים מאחורי סורג ובריח, זמן ניכר מעבר למועד שקצב המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים לסיום ההליכים בעניינו. עקב כך, החלטתי לעסוק בהחלטתי בשתי הבקשות, אף שהצדדים טענו להן במועדים נפרדים והדיון בהן לא אוחד. תחילה אפנה לפן העובדתי.

2.

אחת הבקשות (בש"פ 22/07) עוסקת בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 21.7.04, ובו נטען כי המשיבים - מאיר ז'אנו וישראל גנון - ביחד עם הנאשם השלישי, דוד צפיר (להלן: ז'אנו, גנון וצפיר - בהתאמה), קשרו בשנת 2003 קשר להמית את שלום דומרני, על רקע מאבקי כוח בין חבורות של עבריינים אשר נאבקו על השליטה על תחום גניבת חול באשקלון. על פי הנטען, יצרו הנאשמים בפרשה זו קשר עם קבוצת עבריינים ממרכז הארץ, עליה נמנים שניים מהנאשמים בהם עוסק בש"פ 59/07, רפי אוחנה (להלן: רפי), צ'רלי שיטרית (להלן: שטרית) וכן ירון סנקר (להלן: סנקר). הקושרים תרו אחר הזדמנות

להתנקש בדומרני, וזו נקרתה לידיהם ביום 1.6.03, כאשר הקורבן היה אמור לצאת מביתו כדי להתייצב לדיון בבית המשפט. על פי הנטען, ארבו לו סנקר וגנון מול דלת המעלית, אולם, משזו נפתחה התברר שהיה בה אחר – שי בן-אמו. סנקר וגנון ירו לעבר בן-אמו מאקדחים שהחזיקו בידיהם, ונמלטו. בעקבות כך נפצע בן-אמו קשה, ונדרש טיפול כירוגי כדי להציל את חייו.

באישום נוסף שיוחס למשיבים ולצפיר נטען, כי ביום 20.7.03 התקבל מידע לפיו נראה דומרני נוסע עם אחרים ברכב. בעקבות כך יצאו המשיבים ברכבם, וכאשר איתרו את הרכב בו היה אמור להימצא דומרני, ירה גנון לעברו צרור יריות מרובה. כתוצאה מכך מצאה את מותה נוסעת תמימה – שקד שלחוב ז"ל, וחברתה נפצעה, וכן נפצע נוסע נוסף.

בפרשה זו, יוחסו למשיבים עבירות רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לבצע פשע.

3.

כתב האישום בעניינם של המשיבים בבש"פ 59/07, הוגש ביום 23.6.04 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. במרכזו של כתב האישום עומדת הטענה לפיה גמרו המשיבים אומר לפגוע בכל מי שהיה קשור לרציחתו של חנניה אוחנה ז"ל – אחיהם של משיבים 1 ו-2, רפי אוחנה ומשה אוחנה (להלן: משה). באישום הראשון נטען, כי לקשר הזה חברו מעורבים נוספים: שטרית, סנקר, גל בוגנים וגיא יחזקאל (להלן: יחזקאל). ביום 6.5.03 הגיעו סנקר ויחזקאל לפגישה שקבעו עם אחד הקורבנות - שמעון זריהן - ומאקדח שהחזיק סנקר הוא ירה לעברו מספר יריות ופצע אותו.

האישום השני בתיק זה עוסק בקשר אליו חברו רפי, משה וסנקר לאחרים כדי לרצוח את שלום דומרני, שעל פי הנטען הביע שביעות רצון מרציחתו של חנניה אוחנה, היא הפרשה הנזכרת גם בכתב האישום שבבש"פ 22/07.

האישום השלישי עוסק בניסיון שעשה סנקר להטמין מטען ברכבו של יעקב אלפרון, על פי הנחיתם של האחים אוחנה ושיטרית.

באישום הרביעי נטען, כי בתאריך 24.9.03 הצטיידו סנקר ואחר ברובה, עלו לגגו של בניין, שם ארבו למספר אנשים שנחשדו במעורבות ברצח של חנניה אוחנה, ושהיו אמורים לצאת מאולם אירועים. משלא אותרו אותם אנשים, שבו הקושרים כלעומת שבאו.

האישום החמישי עוסק בחשד שנפל על אחד – חיים שאבי, כמי שסיפק מידע לאלה שרצחו את חנניה. גם הפעם הוטלה משימת החיסול על סנקר, וליוו אותו שטרית, גל בוגנים ודוד עקיבא. ביום 1.10.03 הגיע סנקר למספרה בה שהה שאבי, ומטווח קצר ירה בו והרגו. לאחר מכן הבחין סנקר באדם נוסף – תומר שבת, שבינו לשאבי קיים דמיון, וסנקר ירה גם בו והמיתו.

בבש"פ 59/07 מיוחסות למשיבים, בין היתר, עבירות רצח, פציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לחבול בחומר נפץ, הריגה, ועוד.

4.

עם הגשתם של כתבי האישום לשני בתי המשפט, עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. נטען, כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחתם של כתבי האישום, שבמרכזן ניצבת עדותו של מי שנטען כי נטל חלק מרכזי ופעיל באירועים – ירון סנקר. הראיות הנוספות שבידי המדינה הן מחקרי תקשורת והאזנות סתר. באשר לעילת המעצר נטען, כי מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי, להם מיוחסות עבירות שחומרתן מופלגת, וקיימת סכנה כי אם ישוחררו ימשיכו לבצע עבירות, יסכנו את ביטחון הציבור, ישפיעו על עדים, ישבשו מהלכי משפט ויימלטו מאימת הדין.

בחודש נובמבר 2004 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרם של ז'אנו, גנון וצפיר. הליך דומה התקיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינם של רפי ומשה אוחנה ושלום שטרית, ושלושתם וכן בוגנים ועקיבא נעצרו בחודש ספטמבר 2004 עד תום ההליכים. כאן המקום להוסיף, כי בחודש יוני 2005 הוחלט לשחרר את עקיבא, ובחודש מאי 2006 שוחרר גם בוגנים ממעצרו.

5.

כאמור, הראייה המרכזית עליה מתבססים שני כתבי האישום אמורה להיות עדותו של סנקר. זה האחרון הפליל את המשיבים ואחרים בהודעות מפורטות שמסר לחוקריו, והוא עצמו עמד לדין בתיק נפרד. סנקר לא הקל על המדינה במשפטו, התכחש לעובדות המפלילות שנרשמו מפיו, וטען כנגד קבילותן של אמרותיו. עקב התמשכות משפטו של סנקר, לא ניתן היה להתקדם בשמיעת משפטם של המשיבים, הואיל ובתי המשפט סרבו להתיר את שמיעתו של סנקר כל עוד לא הסתיים משפטו, ובכך הם הלכו בעקבות ההלכה שנפסקה בע"פ 194/75 מנחם קינזי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 477. בעקבות כך הגישה המדינה לבית משפט זה בדונו כבית המשפט גבוה לצדק, עתירה להצהיר על בטלותה של "הלכת קינזי" (בג"ץ 11339/05), ובחודש אוקטובר הוחלט, ברוב דעות, לקבל את העתירה, ואז נפתחה הדרך להתקדם בשמיעת המשפטים.

באשר לתיק "התל-אביבי" – קוימו בו עד כה עשרות ישיבות ובמהלכן נשמעו עדי תביעה רבים. בהמשך, ולאחר שלבית המשפט הוגשו, בהסכמה, מסמכים רבים, ויתרה התביעה על מקצת מעדיה, ועתה נותרו לשמיעה כשלושים עדים, וביניהם – ירון סנקר. לצורך כך קבע בית המשפט המחוזי כ-20 מועדי דיון, עד לחודש מרץ 2007.

באשר לתיק ה"באר-שבעי" – עד כה קוימו ישיבות רבות, במהלכן נשמעו רוב עדי התביעה. יתרה מכך, בחודש ספטמבר 2006 הורשע סנקר במשפטו ונדון לשני מאסרי עולם במצטבר למאסר עולם אחר בו הוא נושא. בעקבות קבלת העתירה בנוגע ל"הלכת קינזי", נקרא סנקר להעיד, אולם מילא פיו מים וסרב להשיב על שאלות הצדדים, ונראה כי התביעה עתידה לעתור בפני בית המשפט המחוזי לעשות שימוש באמרותיו מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בשלב זה נותרו אפוא לשמיעה, על פי דברי בא-כוח המדינה, שבעה עדי תביעה, ובית המשפט קבע עד לחודש מרץ 2007 מועדי דיון נוספים.

6.

בבואי לסכם את האמור עד כה, מזדקרות מספר עובדות:

א.המשיבים כולם עצורים למעלה משנתיים וחצי.

ב.ההמתנה לעדותו של סנקר הוכיחה את עצמה כהמתנת-שווא, ויש בכך כדי לחזק דברים שאמרתי בבג"ץ 11339/05 (ראו סעיף 16 לפסק-הדין).

ג.אף מנקודת השקפה אופטימית, לא נראה כי משפטיהם של המשיבים יסתיימו לפני סוף שנת 2007, ועד אז ישהו במעצרם כשלוש וחצי שנים .

אולם, חוששני כי זה אינו הכול. לא פחות חשובה היא העובדה כי נוכח הדרך בה נהג סנקר כאשר נקרא להעיד בתיק ה"תל-אביבי" (ואין סיבה להניח כי בתיק ה"באר-שבעי" ינהג אחרת), אפשר כי התחולל שינוי ממנו לא ניתן להתעלם במצבן של הראיות לחובת המשיבים. אכן, גם כאשר עד מסכים ומעיד בבית המשפט תוך שהוא חוזר על גרסה מפלילה שמסר בחקירתו, אין משמעות הדבר כי גרסתו תתקבל כמהימנה וניתן יהיה לבסס עליה הרשעה. ברם, הכרעה בשאלות של מהימנות קשה פי כמה כאשר עד מסרב לחזור על גרסה שמסר בחקירתו, והתביעה מבקשת לאמץ אותה גרסה שתועדה כבכתובים. למען הסר ספק, אני טורח להבהיר, כי אין בכוונתי לומר כי נתערער משקלן של ראיות התביעה עד כדי העמדתה בספק של מה שהייתה עד כה נקודת המוצא – קיומן של ראיות לכאורה. אולם מנגד, שתיקתו של סנקר מהווה מצב חדש שאסור להתעלם ממנו בכל הנוגע להשלכותיו במישור הראייתי.

7.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעיקר האמור בסעיף 5 ("אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת"), חייבה חשיבה חדשה והתייחסות שונה וקפדנית גם בשאלת מעצרו של מי שנחשד במעורבות בפלילים. על רקע זה גילה המחוקק את דעתו כי יש לסיים את משפטו של נאשם הנתון במעצר בהקדם, ובלשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים:

"נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטברת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה".

עם זאת, היה המחוקק ער לאפשרות כי יהיו נסיבות שבהן לא יהיה ניתן לסיים משפטו של נאשם תוך תשעה חודשים, ועל כן התיר להאריך את המעצר. אולם מחמת השלכותיו מרחיקות הלכת של צעד זה על זכות היסוד של אדם לחרות, נמסרה סמכות ההארכה לשופט של בית המשפט העליון. ובלשון סעיף 62 לחוק:

"על אף הוראת סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה".

על פרשנותם של סעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים נשפכה דיו רבה, ותמצית הדברים היא זו: סעיף 61 קובע את הכלל, לאמור, עקב היותה של זכותו של אדם לחרות זכות יסוד, יש לסיים עם משפטו של נאשם הנתון במעצר תוך התקופה שקצב המחוקק. סעיף 62 נועד לתת מענה למקרה החריג, מקום שמתברר כי חרף המאמצים שנעשו, לא ניתן היה להביא את ההליך הפלילי לסיומו, אם מחמת מורכבותו, אם מחמת ריבוי הנאשמים או העדים ואם מחמת תקלות שלא ניתן היה לצפותן מראש (בש"פ 4150/99 מדינת ישראל נ' אמזלג ; בש"פ 8648/06 מדינת ישראל נ' בוכמן ; בש"פ 7687/06 מדינת ישראל נ' ירון אנג'ל ). עם זאת, גם נקבע כי ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות (בש"פ 5916/06

מדינת ישראל נ' עומר ארמין ; בש"פ 7173/06 מדינת ישראל נ' שורפי ; בש"פ 3328/05 מדינת ישראל נ' פינטו ; בש"פ 6489/05 מדינת ישראל נ' ספיר ; בש"פ 10298/05 מדינת ישראל נ' בויארסקי ). מטבע הדברים, לא ניתן לקבוע מועד מוגדר שבו תוכרע הכף לזכות חירותו של הנאשם, הואיל ואין מקרה אחד דומה למשנהו, ולכל אחד יש את המאפיינים המיוחדים לו.

8.

מאז חוקק סעיף 61 חלפו שנים לא מעטות, במהלכן מצב הפשיעה הלך וגבר, חומרתן של העבירות הסלימה, ורבות מהן שוב אינן מבוצעות על ידי העבריין היחיד, אלא עומדות מאחוריהן חבורות פשע מורכבות ומאורגנות שחשיפתן, מחד, והבאת החשודים בהן לדין, מאידך, מחייבת הערכות שונה מצד גורמי החקירה, הפרקליטות ובתי-המשפט. המקרים בהן עוסקות הבקשות המונחות בפני הם דוגמה לכך, אולם גם זאת יש להוסיף, כי בשנים האחרונות אנו עדים להליכים סבוכים ומורכבים שבעתיים ממקרים אלה.

עבריינות מסוג זה, שלעתים חובקת עולם היא, וסכנתה לציבור אינה טעונה הסבר, חייבה, כאמור, היערכות מיוחדת גם של בתי המשפט. אולם, בפועל מתמודדים עמה מספר לא גדול של מותבים, העושים מלאכתם מבוקר עד לילה מתוך רצון להתגבר על שטף התיקים הנערמים חדשות לבקרים על שולחנם. אולם, גם אנשים מסורים ונאמנים מסוגם של שופטי ישראל, מתקשים לעמוד במשימה, וכתוצאה מכך החל להסתמן מצב חדש, כאשר השימוש בסעיף 62 לחוק המעצרים בתיקי פשע חמור, הוא שהפך להיות הכלל, בעוד שתיקים מסוג זה המסתיימים תוך תשעה חודשים, הם עתה החריג והיוצא מהכלל. זהו, כמובן, מצב בלתי נסבל. מול אינטרס הציבור להיות מוגן מפני סכנתם של נאשמים שנקראו לתת את הדין בגין עבירות קשות שיוחסו להם, ניצב עניינם של אותם נאשמים, שכידוע כל עוד לא הוכחה אשמתם עומדת להם חזקת החפות. זכותם של נאשמים אלה היא כי דינם יוכרע, לשבט או לחסד, תוך פרק זמן סביר, הואיל ולעתים קשים הם עינויי הדין לא פחות מאשר העונש לו צפוי הנאשם, אם יורשע.

הפתרון למצב זה מצוי בידי המחוקק. עתה, כאשר שוב אין ספק כי במרבית המקרים לא ניתן לסיים את ההליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר תוך 9 חודשים, אחד הפתרונות האפשריים הוא להאריך את התקופה הנקובה בסעיף 61 לחוק. ואם חרד המחוקק לזכותם של נאשמים במעצר כי משפטם יסתיים בהקדם, ועל כן שינוי בסעיף 61 אינו עומד על הפרק, כי אז טוב יעשה אם יטכס עצה עם הרשות המבצעת כיצד מעמידים לרשות בתי המשפט את הכלים שיאפשרו להם להתמודד עם המציאות החדשה, שהרי עתה הם בבחינת מי שיאה להם הכתוב "ותבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו" (שמות, ה, ט"ז). וזאת אני מבקש להוסיף ולהדגיש, אסור לו לפתרון הנדרש שיתמהמה, מאחר וחוששני כי אם הוא לא יימצא בהקדם, שוב לא יהא מנוס משחרורם של נאשמים שלכאורה נשקפת מהם סכנה לציבור, הואיל ואיש אינו רשאי להתעלם מהוראתו של סעיף 61 לחוק ולראות בה כעניין שאבד עליה הכלח.

9.

מן הכלל אל הפרט – עבירות קשות יוחסו למשיבים, ואפשר שאם יורשעו ימצאו את עצמם שנים רבות מאחורי סורג ובריח. אולם, גם לנאשמים מסוגם זכות בסיסית אחת - שמשפטם יתנהל במהירות ובדרך עניינית. אכן, אנו מרבים להיתקל בנאשמים המסתייעים בסנגוריהם כדי לגרום לסחבת בדיונים, מתוך כוונה שחלוף הזמן יביא בסופו של דבר לשחרורם. אולם, לא ניתן לכחד, כי לא זה הגורם העיקרי להתמשכות משפטיהם של המשיבים, והוא מצוי במקום אחר – יומניהם העמוסים לעייפה של בתי המשפט. הנה כי כן, התוצאה המעשית היא שמחדלי המערכת המשפטית מונחים לפתחם של המשיבים ולא לפתחו של הנמען הנכון, וגם עם כך אסור לה למערכת עשיית הצדק להשלים.

המשיבים עצורים, כאמור, למעלה משנתיים וחצי, ולהשקפתי יידרשו עוד חודשים רבים אם לא למעלה מכך עד שיסתיימו משפטיהם. בנסיבות אלו סבורני כי הגיעה השעה להכריע את הכף לטובת זכותם לחרות על פני כל שיקול אחר. אכן, לכאורה, מסוכנים הם המשיבים, אולם בשלב זה יש לאפשר להם להציע חלופות ראויות שינטרלו את אותה מסוכנות, כמו גם את הצורך למנוע מהם השפעה על עדים או הימלטות מאימת הדין.

לפיכך, אני מורה כדלקמן:

א.מעצרם של כל המשיבים מוארך בתשעים ימים. באשר לבש"פ 22/07, יחל מניין התקופה מיום 11.1.07, או עד למתן פסק הדין בת"פ 994/04 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם. באשר לבש"פ 59/07, מניין תקופת המעצר יתחיל ביום 13.1.07 או עד למתן פסק-הדין בתפ"ח 1120/04 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי המוקדם.

ב.חרף האמור לעיל, ישוחררו המשיבים ממעצרם לאחר שיציעו חלופה שתיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא על ידי בית המשפט המחוזי ראויה והולמת.

ג.אם תימצא חלופה ראויה למעצר, יוסיף בית המשפט המחוזי ויקבע את תנאי השחרור הנוספים על פי שיקול דעתו.