בש"פ 518/11 מדינת ישראל נ. דוד אלפסי

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 21.1.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 26536-04-10 בבית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה, לפי המוקדם.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והסעת תושב זר. על פי הנטען בכתב האישום בתאריך 18.4.2010 נהג המשיב ברכב כאשר ברכבו היו מספר תושבים זרים שאינם מורשים להיכנס לשטחי מדינת ישראל. בהתקרבו למחסום הורו לו שוטרים במקום לעצור, אך הוא סירב והמשיך בנסיעה מהירה, עלה על אי תנועה עליו עמד באותה העת מאבטח של יחידת המעברים שנאלץ לקפוץ כדי להימלט מפגיעת הרכב. בהמשך המשיך המשיב בנהיגה פרועה איבד שליטה, נתקע בסלעים ונעצר. לאחר מכן החל לברוח רגלית עד שנעצר על ידי השוטרים.

מיד לאחר הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. ביום 2.5.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מעצרו עד לתום ההליכים (מ"ת 26550-04-10, כבוד השופט ר' אמיר ). נקבע כי במקרה דנן נשקפת מסוכנות גבוה ביותר מן המשיב, ובחלופה שהוצע על ידו אין כדי לאיין מסוכנות זו. בנוסף מדובר במשיב בעל עבר פלילי עשיר, וחרף מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, הוא הואשם בעבירות נשוא כתב האישום דנן. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי לעצרו על תום הליכים המשפטיים, תוך הדגשה כי בחינת חלופה על ידי שירות המבחן אינה פתרון קסמים למקרים בהם אין חלופה ראויה, וכאמור החלופה שהוצגה על ידי המשיב אינה יכולה להתאים בנסיבות החמורות של מקרה זה.

משפטו של המשיב לא הסתיים, ולכן בחלוף תשעת החודשים כמצוות סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים, הוגשה בקשה זו שבפניי.

המבקשת טוענת כי מסוכנותו הרבה של המשיב נלמדת ממעשיו החמורים המתוארים בכתב האישום, ולטענתה מסוכנות זו מתעצמת נוכח עברו הפלילי המכביד ביותר. בנוסף לטענתה גם קיים חשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות מאימת הדין. יתרה מכך, לטענתה נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות למשיב על רקע עברו מלמדות כי אין חלופה שתוכל לאיין את מסוכנותו וחלוף הזמן לא הקהה את המסוכנות הנשקפת ממנו.

בבקשה ובדיון שנערך בפני סקרה באת כוח המבקשת את התקדמות הדיונים בתיק עד כה ועולה כי למעשה בתשעת החודשים האחרונים לא הייתה התקדמות משמעותית בניהול ההליך, הן לאור בקשות דחייה מטעם המשיב, הן לאור משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, והן בעקבות שביתת הפרקליטים. כעת התיק קבוע לתזכורת ליום 23.1.2011 וקבוע מועד להוכחות ליום 15.2.2011.

בא כוח המשיב טוען כי לאור העיכוב המשמעותי בניהול בתיק, שנגרם גם לאור בקשות המשיב, אך גם בעקבות אי התייצבות המבקשת לדיונים שהיו קבועים, יש מקום לשחרר את המשיב, בייחוד מקום ולא נבחנה חלופת מעצר על ידי שירות המבחן. עוד הוא טוען כי יש להביא בכלל חשבון כי מדובר ברף הנמוך של עבירת סיכון חיי אדם, וכן את מצבו הרפואי, שהוא אף מצדיק את שינוי נקודת האיזון.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הלכה ידועה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של הנאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)). חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק המעצרים, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)) " ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

במקרה שלפניי, אין ספק כי קצב התקדמות הדיונים בתיק אינו משביע רצון, וזאת בלשון המעטה. מובן שלאור הנסיבות שפורטו בפני – בקשות המשיב, שביתת הפרקליטים – ניתן להבין את פשרו של העיכוב בניהול התיק, אך יש לזכור כי קביעת המחוקק ברורה וחדה בעניין זה, על כן חובה לעשות כל מאמץ להגיע לסיום המשפט, תוך תשעה חודשים, או לכל הפחות במקרים מיוחדים להראות על התקדמות משמעותית בניהול התיק. על אף זאת, המשקל שיש ליתן לחלוף הזמן והעיכוב בדיונים בתיק הוא פחות במקרה הנדון, שכן, כף המאזניים שמנגד כבדה היא ומחייבת את השארתו של המשיב במעצר, בעת הזו. העבירות המיוחסת למשיב הן חמורות, ולנוכח קריאת כתב האישום וההחלטה על מעצרו עד תום ההליכים נראה כי המסוכנות עולה בבירור הן מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום דנן, והן מעברו הפלילי המכביד. על כן, אין מקום בשלב זה לשנות את נקודת האיזון ולשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

הצדדים ובית המשפט המחוזי מתבקשים לעשות כל מאמץ על מנת לזרז את קצב הדיונים בתיק זה, ולקבוע מועדים נוספים בזמן הקרוב, וראוי שעניין זה יעלה בדיון התזכורת הקרוב, וזאת על מנת שתהיה התקדמות משמעותית בניהול התיק בשלושת החודשים הקרובים.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 21.1.2011 או עד למתן פסק דין בת"פ 26536-04-10 בבית המשפט המחוזי מרכז, לפי המוקדם.