בש"פ 1651/07 מדינת ישראל נ. מאיר ז'אנו

מונחים בפניי שני עררים שהוגשו מטעם המשיבה (להלן: המדינה). האחד, על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 20912/04 מיום 19.2.07, והשני, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בב"ש 92164/04 מיום 20.2.07. בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים החלטתי עוד ביום 27.2.07 כי הדיון בשני העררים יתקיים בצוותא חדא.

1.

הרקע העובדתי הנוגע לשני העררים פורט, ובהרחבה רבה, בהחלטתו של השופט א' לוי מיום 24.1.07 (בש"פ 22/07) ולפיכך איני רואה מקום לחזור על כל מהלך ומהלך מהשתלשלות האירועים בשני התיקים. בקצירת האומר אציין, כי בש"פ 1651/07 נוגע לכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 21.7.04, ובו מתואר קשר שקשרו שני המשיבים - מאיר ז'אנו וישראל גנון - להמית אדם בשם שלום דומרני, על רקע מאבקי כוח בין קבוצות עבריינים הנוגעים לשליטה על תחום גניבת החול באשקלון. במסגרת אחד הניסיונות להוציא אל הפועל תוכנית רצחנית זו, נפצע באורח קשה אדם בשם שי בן-אמו. במהלך ניסיון ההתנקשות השני, מצאה את מותה נערה חפה מפשע, שקד שלחוב ז"ל, כתוצאה מצרור יריות רובה שנורו לעבר המכונית בה נסעה. שני נוסעים נוספים נפצעו אף הם מן הירי. בפרשה זו, יוחסו למשיבים עבירות רצח, ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע.

2.

בש"פ 1688/07 נוגע לכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 23.6.04 ובמרכזו מתואר קשר שקשרו המשיבים 2-1, רפי ומשה אוחנה, לפגוע בכל מי שהיה מעורב ברציחתו של אחיהם, חנינה אוחנה ז"ל. לקשר האמור היה שותפים קבוצת עבריינים, ובהם שלום שטרית (הוא המשיב 3) וירון סנקר. במסגרת הקשר האמור החליטו הקושרים לבוא חשבון עם מספר אנשים שנחשדו כמעורבים ברציחתו של חנינה אוחנה, ולחסלם. המעשים הפליליים השונים המיוחסים לאותם משיבים כוללים, בין היתר, את רציחתם של חיים שאבי, אשר נחשד כמי שסיפק מידע לרוצחי חנניה אוחנה, ואדם נוסף, תומר שבת, הדומה חיצונית לשאבי; ניסיון התנקשות בשמעון זריהן ופציעתו; ניסיון הטמנת מטען ברכבו של יעקב אלפרון וניסיון חיסולו של שלום דומרני, כמפורט בפיסקה הקודמת. בפרשה זו יוחסו למשיבים, בין היתר, עבירות רצח, פציעה בנסיבות מחמירות, ניסיון לחבול בחומר נפץ, הריגה, ועוד.

3.

עם הגשת כתבי האישום עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בחודש נובמבר 2004 הורה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על מעצרם של ז'אנו, גנון ונאשם נוסף באותו תיק עד תום ההליכים. הליך דומה התקיים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינם של רפי אוחנה, משה אוחנה ושלום שיטרית. שלושתם, נעצרו עד תום ההליכים יחד עם שני נאשמים נוספים בתיק, אשר שוחררו ממעצרם בחלוף מספר חודשים. בשמיעת משפטיהם של המשיבים חל עיכוב משמעותי, שנבע בעיקרו מהתמשכות משפטו של עד התביעה המרכזי במשפטם, ירון סנקר, שהועמד לדין בתיק נפרד. הואיל ובתי-המשפט סירבו להתיר שמיעת עדותו של סנקר כל עוד משפטו לא הסתיים, נאלץ בית-משפט זה, פעם אחר פעם, להאריך את מעצרם של המשיבים. המפנה המשמעותי שחל בשני התיקים הללו, אירע בחודש אוקטובר 2006, עת החליט בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, לקבל עתירה שהגישה המדינה להצהיר על בטלותה של "הלכת קינזי", וקבע, ברוב דעות, כי על דרך הכלל "אין מניעה להעיד כעד תביעה עד הקשור באותה פרשה ומשפטו תלוי ועומד" (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (טרם פורסם)). בעקבות קבלת העתירה, ניתן היה להמשיך ולהתקדם בשמיעת המשפטים. בתי-המשפט המחוזיים קיימו עשרות ישיבות במהלכן נשמעו עדי תביעה רבים. כמו-כן, סנקר אף נקרא להעיד בתיק ה"באר-שבעי", אולם הוא מילא פיו מים וסירב להשיב על שאלות הצדדים.

4.

בתחילת חודש ינואר 2007 הגישה המדינה שתי בקשות נוספות להארכת מעצרם של המשיבים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (להלן: חוק המעצרים). בקשות אלו נדונו במאוחד, ונדחו על-ידי השופט א' לוי ביום 24.1.07. בהחלטתו, נתן השופט לוי דעתו לכך שהמשיבים עצורים כבר למעלה משנתיים וחצי. הוא העריך, כי אף מנקודת השקפה אופטימית משפטיהם של המשיבים לא יסתיימו לפני סוף שנת 2007, אז הם ישהו במעצרם כשלוש שנים וחצי. בנסיבות אלו נקבע על ידו, כי נקודת האיזון בין הסכנה הנשקפת לציבור מן המשיבים והחשש כי ינסו לשבש מהלכי משפט לבין זכותם לחירות כאשר משפטם טרם הסתיים, וסיומו אינו קרוב, השתנתה. נוכח האמור הוחלט, כי:

"הגיעה השעה להכריע את הכף לטובת זכותם לחרות על פני כל שיקול אחר. אכן, לכאורה, מסוכנים הם המשיבים, אולם בשלב זה יש לאפשר להם להציע חלופות ראויות שינטרלו את אותה מסוכנות, כמו גם את הצורך למנוע מהם השפעה על עדים או הימלטות מאימת הדין" (פיסקה 9).

בהמשך הוחלט אמנם להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 ימים, אולם נקבע:

"חרף האמור לעיל, ישוחררו המשיבים ממעצרם לאחר שיציעו חלופה שתיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא על ידי בית המשפט המחוזי ראויה והולמת" ( שם ).

5.

לאור האמור, הורה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו) ביום 19.2.07 על שחרורם של ג'אנו וגנון לחלופת מעצר, ובכך ביקש הוא לקיים את ההחלטה העקרונית שניתנה בבית-המשפט זה, וליצוק לתוכה תוכן מעשי וביצועי, כדברו. בית-המשפט המחוזי הורה כי המשיבים ישוחררו בתנאים הבאים:

מאיר ג'אנו ישוחרר למעצר בית מלא בביתה של חנה וטורי, אמה של בת זוגו, הנמצא באשקלון. נקבע כי בכל עת יפקחו עליו לפחות שניים מבין הערבים הבאים: חנה וטורי; בת-זוגו - רחל וטורי; אחיו - עוזי ג'אנו ואימו - רחל ז'אנו. כן, חויב הוא לחתום על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח, וכל אחד מבין הערבים חויב לחתום עבורו על ערבות צד ג' בסכום של 20,000 ש"ח.

ישראל גנון י שוחרר למעצר בית מלא בבית חמותו, רבקה אשוואל, הנמצא באשקלון. נקבע כי בכל עת יפקחו עליו לפחות אחד מבין הערבים הבאים: רבקה אשוואל; אשתו - תמי גנון ואחותו - רות טלקר. כן, חויב הוא לחתום על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח, וכל אחד מבין הערבים חויב לחתום עבורו על ערבות צד ג' בסכום של 20,000 ש"ח.

בנוסף נקבע, כי כל אחד משני המשיבים יפקיד, כתנאי לשחרורו, סכום של 50,000 ש"ח בקופת בית-המשפט, וכי בכל אחד מן הבתים שבהם ישהו המשיבים במעצר בית יותקן איזוק אלקטרוני. כן הוצא נגד שני המשיבים צו עיכוב יציאה מן הארץ והם חויבו להפקיד את דרכונם בבית-המשפט. על המשיבים אף נאסר ליצור כל קשר עם מי מהמעורבים בפרשיה.

6.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט ד' רוזן) הורה אף הוא, לאחר שבחן את חלופות המעצר השונות שהוצעו בפניו ולאחר שעיין בתסקירי שירות המבחן, על שחרורם של רפי אוחנה, משה אוחנה ושלום שטרית ממעצר בתנאים הבאים:

רפי אוחנה ישוחרר למעצר בית מוחלט בבית משפחת אוחנה בגן חיים, תחת פיקוח צמוד של אחד מן הערבים הבאים: חביבה אוחנינה, יוסף אוחנינה, יובל מיודובניק; מרסל אנגרסט ורמי חיים.

משה אוחנה ישוחרר למעצר בית מוחלט בכפר סבא, תחת פיקוח צמוד של אחד מן הערבים הבאים: ליאור טנצר, יריב גבריאל, אורנית אוחנה ויהודה קורח.

שלום שטרית ישוחרר למעצר בית מוחלט בכפר סבא, תחת פיקוח צמוד של אחד מן הערבים הבאים: דוד שטרית, אילנה לביא, מירי נסרי ושרה שטרית.

בנוסף חויבו כל אחד משלושת המשיבים להפקיד ערבות עצמית וצד ג' על סך של 100,000 ש"ח ופיקדון כספי בסך 50,000 ש"ח. כן נאסר עליהם ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשיה והוחלט כי הם ישוחררו אך ורק לאחר התקנת אזיקים אלקטרוניים.

7.

מכאן שני העררים שבפניי, בגדרם מעלה המדינה שתי טענות עיקריות. האחת, כי הפרשנות שהעניקו בתי-המשפט להחלטתו של השופט לוי הינה שגויה. בהקשר זה נטען על ידם, כי הערכאות שקדמו לי לא היו מחויבות לשחרר את המשיבים ממעצר, באם עלה מן הנתונים שבאו לפניהם ומתסקיר שירות המבחן, כי החלופות השונות שהוצעו אינן מנטרלות, ולוּ באורח סביר, את הסיכון שיוטל על הציבור עם שחרור המשיבים. לטענת המדינה, החלטה על בחינת חלופת מעצר אין פרושה הוראת שחרור. עוד מוסיפה המדינה ומציינת כי ראוי היה ליתן משקל רב יותר לאמור בתסקירי שירות המבחן, מהם עולה כי אין בידי שירות המבחן כל דרך מקצועית להעריך אם יש בשחרור המשיבים כדי לנטרל את המסוכנות הנשקפת מהם או למנוע שיבוש מהליכי משפט. טענה המרכזית השנייה של המדינה היא, כי תנאי חלופות המעצר שהוצעו אינם הולמים את המסוכנות הנשקפת מן המשיבים. לעמדת המדינה, בשני המקרים שלפניי אין מקום להסתפק בתנאי השחרור השגרתיים. בפרט טוענת היא, כי לא היה מקום למנות בני משפחה כמפקחים וכי הערבויות הכספיות שהוטלו עליהם הינן נמוכות, ודאי וודאי נוכח החשש להימלטות המשיבים מן הדין. לפיכך סבורה המדינה, כי אין בחלופות המעצר שנבחרו כדי ליתן מענה הולם לעילות המעצר המצטברות בעניינם. כאן אף המקום לציין כי המדינה מביעה ספק אם ניתן למצוא בנסיבות העניין חלופת מעצר ראויה שתנטרל את מסוכנותם של המשיבים ותפחית את החשש להימלטותם מן הדין. לעררים שהוגשו מטעם המדינה צורפה בקשה נוספת להרחבת המותב, בה אדון מייד בהמשך.

8.

המשיבים טוענים מנגד, כי חלופת המעצר שהוצעה הינה ראויה והולמת. לעמדתם, הערבויות הכספיות שהוטלו עליהם הינן סבירות והולמות, בהעדר כל אינדיקציה אחרת על מצבם הכלכלי ובהתחשב בכך שהם נמצאים מזה כשנתיים וחצי מאחורי סורג ובריח. עוד נטען, כי הערבים המפקחים על המשיבים הינם אנשים ישרי דרך ואחראים שיוכלו לדווח על כל חריגה מתנאיי המעצר.

הרחבת המותב

9.

טרם שאפנה לדון בעררים לגופם, אבקש להתייחס לבקשה מקדמית שהוגשה מטעם המדינה להרחבת המותב שידון בעררים. לטענת המדינה, הרחבת ההרכב מתבקשת, נוכח הקשיים המהותיים הכרוכים בבחינת חלופות מעצר לגבי נאשמים בעלי מסוכנות גבוהה, שקיים חשש ממשי להימלטותם מאימת הדין, כאשר טעמי השחרור נעוצים אך ורק בהתמשכות משפטם. לגישת המדינה, הסוגיה האמורה מעוררת עניין ציבורי רב המצדיק את הרחבת ההרכב. עוד מציינת המדינה כי קיימות בפסיקת בית משפט זה גישות שונות בנוגע למדיניות הארכת המעצר במקרים מעין אלו, המשתקפות בין היתר בהחלטות סמוכות שניתנו בפרשיה דנא על-ידי שופטים שונים. השקפות שונות אלו, כך לעמדת המדינה, מצדיקות הרחבת המותב לצורך עיצוב מדיניות אחידה.

10.

ביום 27.2.07 ניתנה על-ידי החלטה קצרה, ללא נימוקים, הדוחה את הבקשה להרחבת המותב. כעת, אציג את נימוקיי להחלטה זו.

מן האמור בסעיף 26(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), עולה כי מותב שהחל לדון בעניין מסוים רשאי להורות על כך שהמשך הדיון יהיה בפני מותב מורחב. עוד יוער, כי כל עוד הדיון בעניין מסוים טרם החל, הסמכות להורות על הרחבת המותב נתונה לנשיא בית-משפט זה (ראו סעיף 26(1) לחוק). ברבות השנים נעשה שימוש בשני סעיפי המשנה האמורים בכדי לאפשר קיומו של דיון במותב מורחב של שלושה שופטים או יותר אף בערר על החלטות מעצר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133; בש"א 1481/96 נחמני נ' נחמני , פ"ד מט(5) 598; בש"פ 11338/05 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם)). זאת, אף על פי שהחלטות אלו נדונות על דרך השגרה בפני שופט יחיד, מכוח הסמכות הנתונה לו

לפי סעיף 53 לחוק המעצרים.

11.

אלא, שבמקרה הנוכחי לא מצאתי לנכון להורות על הרחבת המותב כאמור בסעיף 26(2) לחוק,

וזאת מן הטעמים הבאים:

ככל שהבקשה להרחבת המותב נוגעת לתנאי השחרור שנקבעו על-ידי בתי המשפט המחוזיים, הרי שאין היא מקימה עילה לדיון בפני הרכב מורחב. השגות המדינה בנוגע לגובה הערבויות, לזהות הערבים ולשאר תנאי השחרור, נגזרות על דרך הכלל מנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, וודאי שאין בהן כדי להעלות שאלה מיוחדת המצדיקה דיון בפני מותב של יותר משופט אחד, כנהוג בהחלטות מן הסוג האמור.

מאידך, ככל שהבקשה להרחבת המותב מכוונת כנגד ההחלטה העקרונית לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר, הרי שאיני מוצא בה כל ממש. החלטתו של חברי השופט לוי לפיה יש לשחרר את המשיבים ממעצרם לאחר שיציעו חלופת מעצר שתימצא על-ידי בית-המשפט המחוזי ראויה והולמת, הפכה לחלוטה עם הינתנה, ולמדינה אין כל אפשרות להביאה לדיון בשנית בפני הרכב מורחב. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו זה מכבר על ידי הנשיא א' ברק:

"אין אפשרות להורות על קיום דיון בפני הרכב מורחב לאחר תום הדיון, משניתנה הכרעה בהליך ובית המשפט סיים את מלאכתו. עם מתן החלטתה של השופטת ע' ארבל בעררים בעניינו של המשיב הסתיים הדיון בעניינו, ואין אפשרות לקיום דיון בפני הרכב מורחב.

לכך אין כל הסמכה, לא מכוח חקיקה ולא מכוח "סמכות טבועה" של בית המשפט" (בש"פ 3120/06 מדינת ישראל נ' בניאורשווילי

(טרם פורסם) פיסקה 3).

ומייד בהמשך נקבע על-ידו, כי אף אם ניתן היה להתייחס לאותה בקשה כאל "עתירה לקיום דיון נוסף" על החלטה בערר מכוח סעיף 53(ב) לחוק, שבית המשפט דן ובפסק בו בשופט יחיד, הרי שלא יהיה בכך כדי להועיל לצד המבקש עריכת דיון נוסף, שכן:

"תנאי המינימום לאפשרות קיומו של דיון נוסף הוא כי העניין נפסק על ידי בית המשפט העליון בשלושה. בפרשה שלפנינו פסק בית המשפט העליון בדן יחיד. פסק דין זה של דן יחיד אינו עומד לדיון נוסף" (דנ"א 6707/95 לביא נ' בנק הפועלים , פ"ד מט(5) 155, 157; ראו גם, המ' 264/62 פרזי נ' ויסמן , פ"ד טז 1236)

באופן דומה, דחתה השופטת מ' נאור ערר נוסף שהוגש באותה פרשיה, בציינה:

"סוף דבר, הערר הוא בגדר ניסיון לגרום לכך שבהרכב זה או בהרכב מורחב תשונה החלטתה של השופטת ארבל אשר אינה נושאת חן וחסד בעיני המבקש. ואולם שופטיו של בית משפט זה אינם יושבים בערעור זה על זה" (ע"פ 6139/06 בניאורשווילי נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם).

נוכח האמור, לא מצאתי לנכון להורות על הרחבת המותב.

תנאי השחרור

12.

טרם שאפנה לדון בטענות העררים לגופן, אבקש להעיר הערה קצרה. סבורני, כי אין מקום לשוב ולדון במסגרת עררים אלו בשאלה האם היה מקום לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. שאלה זו כבר נדונה, נבחנה והוכרעה על ידי חברי השופט א' לוי בהחלטתו בבש"פ 22/07 הנ"ל. חלקיה האופרטיביים של החלטתו צוטטו ובהרחבה קודם לכן, והם אינם מותירים, לעניות דעתי, כל מקום לספק. מה גם, שכבר עמדתי קודם לכן על כך שאין שופטי בית משפט זה יושבים בערעור זה על זה. איני מוצא ממש אף בניסיונות המדינה לסמוך ידה על האמור בבש"פ 259/07 חזן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שכן אין עובדות המקרה דשם דומות לענייננו.

13.

מאידך, מוצא אני טעם בחלק מהשגות המדינה באשר לתנאי השחרור. דעתי היא כי הערבויות הכספיות שהוטלו על המשיבים הינן נמוכות ואינן הולמות את הסיכון הרב הנשקף מהם. כידוע, בעת קביעת גובה הערבות נדרש בית המשפט לאזן בין יכולתו הכלכלית של הנאשם לבין הסיכון הצפוי משחרורו בערובה (ראו למשל, בש"פ 6591/97 וזאנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2072/98 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אין חולק, כי המסוכנות הנשקפת מאותם נאשמים, דוגמאת המשיבים, אשר אינם בוחלים בנקיטת אלימות קשה, שסופה לא אחת במותם של אזרחים תמימים וחפים מפשע, הינה ברף העליון. כן נתתי דעתי לעברם הפלילי של המשיבים, ולכך שאם יורשעו בדין, יש להניח כי העונשים הצפויים להם יהיו חמורים מאד. על כן, החשש כי ימנעו מלהתייצב להמשך משפטם גובר אף הוא. בנסיבות אלו, התניית שחרור המשיבים בהפקדת סכום נמוך עלול לשמש עבורם תמריץ משמעותי להימלטות מאימת הדין תוך ויתור על הסכום המופקד, ובכך למעשה יתאפשר להם "לזכות בחופש במחיר זול" (בש"פ 7767/95 בכרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 6). במקום אחר, עמד בית-משפט זה על כך, כי מי שנאשם בנטילת חיי אדם, יש להניח כי אינו נתון למורא צווי בית-המשפט שיוטלו עליו (בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואכן, במקרים מסוימים נטה בית-המשפט להטיל ערבויות משמעותיות על החשודים בעבירות רצח (ראו למשל, בש"פ 7400/03 מדינת ישראל נ' פאחורי (לא פורסם)). בנסיבות אלו, דעתי היא כי אין להסתפק באמצעי הביטחון האחרים, דוגמת האיזוק האלקטרוני והמפקחים השונים, ויש להטיל על המבקשים ערבויות ממשיות, אשר ישקפו באופן הולם וראוי את מהות העבירות המיוחסות להם וישמשו גורם מרתיע מפני הפרת תנאי השחרור.

14.

המשיבים טוענים כי אין מקום להעלות את גובה הערבויות, וכי מצבם הכלכלי, כמו גם שהותם הארוכה בין כותלי בית המעצר, אינה מאפשרת להם לעמוד בתשלום סכומים גבוהים יותר. טענה זו דינה להידחות. ראשית , מן החומר שהונח בפניי לא שוכנעתי כי אין ביכולתם של המשיבים להמציא ערבויות כספיות בסכומים גבוהים יותר. כך למשל, רפי אוחנה הורשע אך לפני מספר חודשים, במסגרת הסדר טיעון, בהעלמות מס בסכום מצטבר של כ-1,300,000 ש"ח (ת.פ. 3222/03). זאת ועוד, מתסקירו של מאיר ג'אנו עולה כי מצבו הכלכלי הינו איתן. במהלך הדיון שנערך בפני בית-המשפט המחוזי ציין בא-כוחו, כי ג'אנו נכון לחתום על ערבות גבוהה או להפקיד כסף בקופת בית-המשפט או לשעבוד דירתו, ששוויה מוערך בכ-100,000 דולר, להבטחת התייצבותו להמשך המשפט. שנית , בית-משפט זה עמד לא אחת על כך שאין הוא מחויב בכל מקרה ומקרה לקבוע את סכום הערובה אך בהתבסס על יכולתו הכלכלית הנטענת של הנאשם (ראו, בש"פ 6591/97 הנ"ל; בש"פ 2072/98 הנ"ל). בעת קביעת גובה סכום הערובה, שומה על בית-המשפט לאזן בין מספר שיקולים שמצבו הכלכלי של הנאשם הוא רק אחד מהם (ראו, סעיף 46(ב) לחוק המעצרים). אולם, ברי כי אין מדובר בשיקול בלעדי או עיקרי, וממילא בית-המשפט נדרש לאזן בינו לבין שיקולים אחרים, ובהם מהות העבירה ועברו הפלילי של הנאשם. ובענייננו, כבר עמדנו על חומרת מעשיהם של המשיבים, חומרה שיש בה כדי להצדיק הטלת ערבויות משמעותיות.

15.

לאור כל האמור, אני מחליט בזה לקבל את העררים שהגישה המדינה באופן חלקי במובן זה שסכום הערבות שהושת על המשיבים יועלה. אשר על כן, הינני מורה כי כל אחד מן המשיבים יפקיד בקופת בית-המשפט סכום של 250,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, כתנאי לשחרורם ממעצר, וזאת במקום הסכומים בהם חויבו על-ידי בית-המשפט המחוזי. בנוסף, ניתן בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד כל חמשת המשיבים והם מחויבים להפקיד את דרכוניהם במשטרת ישראל. יתר תנאי השחרור שנקבעו על ידי הערכאות שקדמו לי יוותרו בעינם.