פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8774/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב:
משה אוחנה
בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים
לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
תאריך הישיבה:
י"ז בחשון התש"ע (4.11.2009)
בשם המבקשת:
עו"ד נעימה חינאווי
בשם המשיב:
עו"ד זאב וישניא
החלטה
1.
עניינו של משה אוחנה מגיע שוב לפתחו של בית משפט זה. בפעם זאת, מצויה לפני בקשה מטעם המבקשת למעצר מחדש מעבר לתשעה חודשים לפי
סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).
השתלשלות ההליכים
2.
עניינו של המשיב נידון כבר פעמים רבות בפני בית משפט זה,
ומכאן שאין מקום או צורך לפרוס שוב את השתלשלות העניינים כולה ונסתפק בתמציתה (ראו בש"פ 22/07
מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007); בש"פ 1651/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 13.3.2007)). כנגד המשיב, אחיו וכמה אנשים נוספים הוגש ביום 23.6.04
כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. כתב האישום מתאר קשר שקשרו המשיב ואחיו, לפגוע בכל מי שהיה מעורב ברציחתו של אחיהם, חנינה אוחנה ז"ל. לקשר האמור היה שותפים אנשים נוספים. במסגרת הקשר האמור החליטו הקושרים לבוא חשבון עם מספר אנשים שנחשדו כמעורבים ברציחתו של חנינה אוחנה, ולחסלם. המעשים הפליליים השונים המיוחסים למשיב ולנאשמים נוספים כוללים, בין היתר, רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, פציעה בנסיבות מחמירות, ועוד. משפטו של המשיב ושל יתר הנאשמים החל להתנהל בבית המשפט המחוזי
בתל אביב-יפו (תפ"ח 1120/04).
3.
עם הגשת כתבי האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב ושל נאשמים נוספים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בחודש נובמבר 2004 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. בהמשך הוגשו בקשות להארכת המעצר. בתחילת חודש ינואר 2007 הגישה המדינה בקשה נוספות להארכת מעצרו של המשיב ושל נאשמים אחרים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. הבקשה נדחתה על-ידי השופט א' לוי ביום 24.1.07 (בש"פ 59/07). בהחלטתו, נתן השופט לוי דעתו לכך שהמשיבים עצורים כבר למעלה משנתיים וחצי. הוא העריך, כי אף מנקודת השקפה אופטימית משפטיהם של המשיבים לא יסתיימו לפני סוף שנת 2007, אז הם ישהו במעצרם כשלוש שנים וחצי. בנסיבות אלו נקבע על ידו, כי נקודת האיזון בין הסכנה הנשקפת לציבור מן המשיבים והחשש כי ינסו לשבש מהלכי משפט לבין זכותם לחירות כאשר משפטם טרם הסתיים, וסיומו אינו קרוב, השתנתה. לכן הורה השופט לוי לבחון חלופת מעצר למשיב ולנאשמים נוספים. לאור זאת הורה בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את חלופות המעצר השונות שהוצעו בפניו ולאחר שעיין בתסקירי שירות המבחן, על שחרורו של המשיב למעצר בית, תחת פיקוח צמוד של ערבים, וכן הורה על הפקדת ערבות עצמית וצד ג' על סך של 100,000 ש"ח ופיקדון כספי בסך 50,000 ש"ח. על החלטה זו הוגש ערעור על ידי המבקשת. ביום 13.3.2007 החלטתי (בש"פ 1651/07) לקבל את הערר שהגישה המבקשת באופן חלקי במובן זה שסכום הערבות שהושת על המשיב יועלה לסכום של 250,000 ₪, וכן ניתן כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.
4.
בספטמבר 2008 הגישה המבקשת בקשה לעיין מחדש בהחלטה לשחרר את המשיב ונאשמים נוספים לחלופת מעצר ולהורות על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המבקשת ייחסה למשיב הפרות של תנאי שחרורו, אולם בהחלטתי (בש"פ 7676/08) קבעתי כי החומר הגלוי בעניינו של המשיב מועט והוא נוגע בעיקרו להפרות המצדיקות אולי את הידוק הפיקוח והחמרת תנאי השחרור אך אין בו בכדי לשנות מהאיזון שערך השופט לוי בבש"פ 59/07. אף בחומר החסוי שהונח בעניינו של משיב לא היה כדי לשנות מן המסקנה האמורה, זאת הן בהתחשב במיעוטו של החומר החסוי בעניינו והן בהתחשב כאמור במידת הזהירות בה יש לנקוט ביחס לחומר זה. ולאור זאת החלטתי כי המשיב יחזור לשהות בתנאי חלופת המעצר שנקבעו לו. עם זאת קבעתי כי עניינו יושב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על מנת שזה יבחן האם יש מקום להחמיר בתנאי שחרורו ובתנאי הפיקוח הקיימים.
הרקע להגשת בקשה זו
5.
משפטו של המשיב נמשך, והוא היה מצוי כל אותה העת בחלופת המעצר שנקבעה לו. ביום 1.11.2009 ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי (תפ"ח 1120/04, כבוד השופטים צ' קורפינקל , ת' שפירא ו ש' ברוש ), ובגדרה הורשע המבקש בשורה של עבירות חמורות ובראשם רצח, הריגה וסיוע לביצוע ניסיון רצח. בית המשפט המחוזי החליט לדחות את מתן גזר הדין, וקבע את שמיעת הטיעונים לעונש ליום 16.11.2009. בעקבות כך ביקשה המבקשת כי המשיב ייעצר באופן מיידי.
6.
בית המשפט המחוזי היה מודע לקושי במתן החלטה על מעצרו של המשיב, וזאת לאור סעיף 62 לחוק המעצרים, אשר מעניק סכות לשופט בית המשפט העליון להורות על מעצר מחדש של נאשם אשר היה עצור בעבר מעבר לתשעה חודשים, וכן לאור החלטת בית משפט זה בבש"פ 7830/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 4.10.2009) (להלן: פרשת פלוני ). יחד עם זאת ציין בית המשפט המחוזי כי ייתכן שלאור לשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים, אין תחולה להוראות סעיף 62 לחוק המעצרים במקרה הנדון. זאת מכיוון שהמשיב כבר הורשע בדין, ולמעשה ניתנה הכרעת דין, בעוד שסעיף 61 ו- 62 לחוק המעצרים חלים במקום שבו טרם ניתנה הכרעת דין. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב ל 48 שעות, כדי לאפשר למבקשת להגיש בקשה זו.
מכאן הבקשה שבפניי.
טיעוני הצדדים
7.
המבקשת טוענת כי הרשעתו של המשיב בעבירות שונות, ובכללם עבירת רצח המחייבת ענישה של מאסר עולם, מעלה חשש מובנה להימלטות של המשיב מאימת הדין. כמו כן, הרשעתו של המשיב מלמדת על מסוכנותו הרבה ומחייבת את החזרתו למעצר. כמו כן, אחרי הרשעתו של המשיב, לא עומדת לו עוד חזקת החפות, ולכן מאזן השיקולים משתנה ויש להחזירו למעצר באופן מיידי. בנוסף טענה המבקשת כי גם אם מעצרו של המשיב על ידי בית המשפט המחוזי לא היה בסמכות, הרי אין בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, וזהו רק שיקול אחד במאזן השיקולים העומד בבסיס בקשה זו.
8.
בדיון בפניי טען ב"כ המשיב כי מעצרו של המשיב על ידי בית המשפט המחוזי נעשה ללא סמכות ובניגוד לקבוע בחוק ובהלכה הפסוקה של בית משפט זה, ורק מסיבה זו יש לדחות את הבקשה. לגופה של הבקשה טען ב"כ המשיב כי יש לדחות אותה ולהורות על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר, כפי שהיה עד כה; כמו כן טען כי עצם הרשעתו של המשיב אינה משנה את האיזונים, כפי שנקבעו על ידי השופט לוי בבש"פ 59/07, ועל ידי בש"פ 7676/08; עוד נטען כי יש לשים את הדגש על כך שהמשיב לא הפר במשך כל השנים את תנאי שחרורו, הוא הגיע לכל הדיונים במשפטו וקיימים תנאים מגבילים רבים על שחרורו, ולכן לא קיים חשש ממשי כי הוא יימלט מאימת הדין. בנוסף טוען ב"כ המשיב כי כבר הוחלט בעבר
שמסוכנותו של המשיב אינה מצדיקה את המשך מעצרו, ולכן אין מקום לשינוי מהחלטה זו בעקבות הרשעתו. בנוסף ציין כי המשיב מוכן להחמרה בתנאי שחרורו, על ידי הפקדת ערבות כספית נוספת.
דיון
המעצר על ידי בית המשפט המחוזי
8.
לפני הדיון בבקשה לגופה יש לדון בטענה כי מעצרו של המשיב ל- 48 שעות על ידי בית המשפט המחוזי אינו חוקי. סעיף 61 לחוק המעצרים קובע:
שחרור באין הכרעת דין
נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה
סעיף 62 לחוק המעצרים קובע:
הארכת מעצר או חידושו
על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה.
נראה כי ניתן למצוא בסעיפים אלו עיגון לשוני לגישתו של בית המשפט המחוזי, לעניין סמכות המעצר לאחר מתן הכרעת הדין (ראו יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק ראשון 415 (2009) (להלן: קדמי )). יחד עם זאת, מקובלת עלי בעניין זה הפרשנות שניתנה על ידי חברתי השופטת נאור בפרשת פלוני, בה נקבע כי " נוכח העובדה שהמשיב היה במעצר למעלה מ-9 חודשים לא היה מקום להגשת בקשה לעיון חוזר לערכאה הדיונית. הדרך הנכונה היא ... הגשת בקשה למעצר מחדש לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996"
על כן, נראה כי המעצר של המשיב על ידי בית המשפט המחוזי נעשה שלא בסמכות, אולם אין בכך בלבד כדי לדחות את הבקשה. אכן, מצב בו אדם נמצא במעצר שלא כדין, הוא חמור ביותר ונוגד את עקרון שלטון החוק ואת העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר, אכן "הכלל הוא חירות. המעצר הוא חריג" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 589, 654 (1995)) ומקל וחומר שאין לקבל חריג שלא בהתאם לדין. אולם, כפי שציינה המבקשת, המעצר הלא חוקי הינו רק אחד מהשיקולים, ועל בית המשפט לבחון את כלל השיקולים ולהכריע בבקשה לגופה (ראו בש"פ 8892/08 מדינת ישראל נ' ואהבה (טרם פורסם, 29.10.2008); בש"פ 10803/05 מדינת ישראל נ' אל עילווי (לא פורסם, 22.11.2005); בש"פ 8971/00
חזות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2000); בש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4) 166 (1995)).
בשולי הדברים, ברצוני לציין כי טוב הייתה עושה המבקשת לו היה מכינה מבעוד מועד את בקשת המעצר הנדונה, ומגישה אותה באופן מידי לבית המשפט העליון לאחר מתן הכרעת הדין. בדרך זו היה נמנע המצב הנדון, בו היה צורך לבקש את המעצר מבית המשפט המחוזי, ובעקבות כך המשיב היה נתון במעצר שלא כדין.
בקשת המעצר
8.
הבקשה שלפני הינה בקשה למעצרו מחדש של המשיב. שחרורו בעבר של המשיב נקבע לא בשל הקביעה כי חל כרסום בראיות לכאורה נגדו או בשל קביעה כי פגה מסוכנותו, אלא עיקר הנימוק לשחרורו נח על איזון בין זכותו לחירות ובין האינטרס הציבורי בהותרתו במעצר. נקבע, כאמור על ידי חברי השופט לוי, כי לאור התמשכות ההליכים ומחדלי המדינה בניהול התיק נגד המשיב ושאר הנאשמים גוברת זכותם זו לחירות. כעת נכנס למגוון השיקולים נתון חדש. ניתנה הכרעת דין במשפטו של המשיב, והוא הורשע בעבירות חמורות, ובראשם בעבירת הרצח. השאלה העומדת על הפרק היא האם נתון זה – הרשעתו של המשיב – משנה את נקודת האיזון ומטה את הכף לכיוון החזרתו של המשיב למעצר.
9.
עצם ההרשעה, אפילו בעבירה חמורה ביותר, אין בה לבדה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, כפי שציין בית משפט זה:
"ההרשעה תהווה אחד מהשיקולים אותם ישקול בית המשפט במסגרת השיקולים אם מתקיימת עילה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים. הרשעה כזו מהווה שיקול נכבד ורציני, שהרי 'אין עומדת לנאשם חזקת החפות אשר עמדה לו קודם הרשעתו. יתכן גם שההרשעה תיצור מציאות הכוללת סיכונים עובדתיים חדשים שלא היו קיימים בעבר'. אך שקילה חוזרת של השאלה אם לאחר הרשעתו של נאשם בדין
יש לעצור את הנאשם אם לאו, 'צריכה להעשות במסגרת שיקולי מעצר, והיא צריכה להיות קשורה בסוגיית המעצר' ולא כמקדמה על חשבון העונש" (ב"ש 5/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2005). ראו גם קדמי , עמ' 257).
לפיכך, עצם ההרשעה לא מטה את הכף באופן מידי וברור לכיוון המעצר (ראו ב"ש
695/85 תוהמי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 836 (1985); קדמי ,עמ' 258). עדיין יש לבחון היטב את כלל השיקולים ולאזן ביניהם בצורה נכונה המתחשבת בנתונים החדשים.
יחד עם זאת, ההרשעה מוסיפה משקל נכבד, לאור אובן חזקת החפות והתגברות החשש להימלטות (ראו בש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.2005) (להלן: פרשת צרפתי ); בש"פ 1079/05 גבריאלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.2005)). הכרעת הדין איננה עומדת בפני עצמה, כאילו היא רק אבן משקל נוספת על כף המאזנים, "אלא יש בה כדי להשפיע גם על משקלם היחסי של הטעמים האחרים של המעצר או של השחרור... המלטות מן הדין, או ניסיון להסתתר מן המשטרה, אין משקלם שווה כאשר דנים במי שרק חשדוהו או במי שנמצא חייב בדינו" (בש"פ 7379/96 סלים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1996)). אכן להרשעה תוספת משמעותית משקל בעריכת האיזונים (ראו פרשת צרפתי ).
אודה כי התלבטתי בשאלה האם הרשעתו של המשיב משנה את נקודת האיזון, בצורה אשר מצדיקה את החזרתו של המשיב למעצר לאחר זמן רב בו היה מצוי בחלופת מעצר, ולאחר שעמד בתנאי שחרורו, התייצב לדיונים במשפטו, וכן לאור מעצרו בחוסר סמכות על ידי בית המשפט המחוזי. כמו כן, לא נעלמו מעיני החלטות קודמות של בית משפט זה בהן גם לאחר הרשעה בעבירות שאינן קלות ערך, הוחלט כי נקודת האיזון אינה משתנה ויש להסתפק בחלופות מעצר (ראו, למשל, בש"פ 7067/98 מדינת ישראל נ' אלעביד (לא פורסם, 10.11.1998); פרשת פלונית, פס' 6 לפסק דינה של השופטת נאור). אולם לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הגעתי למסקנה כי נקודת האיזון, משתנה בייחוד לאור העבירות בהן הורשע המשיב, ובראשם עבירת הרצח. ככל הנראה על המשיב ייגזר עונש מאסר משמעותי ביותר, ולכן, ישנו שינוי במשקלו של השיקול בדבר החשש להימלטות מאימת הדין. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי בית משפט זה:
"סבורני בנסיבות כי אין למצוא דופי בהנחה כי בהרשעה קשה מעין זו, אף אם אינה ברצח אלא בהריגה, נקודת האיזון באשר ליחס לחשש הימלטות - משתנה. משנדחתה גירסת העורר בבית המשפט, וממילא הוטל ספק במהימנותו, מוסיף הדבר לאמור לעיל" ( פרשת צרפתי, פס' ט' לפסק דינו של השופט רובינשטיין)
ו
דברים אלו היו נכונים להרשעה בעבירת הריגה, אז מקל וחומר נכונים הם למקרה שבפנינו, בו הורשע המשיב, כאמור, בעבירת רצח. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהטיעונים לעונש נקבעו ליום 16.11.2009, וככל הנראה עונשו של המשיב ייגזר בקרוב.
סוף דבר
סוף דבר
10.
הבקשה מתקבלת והמשיב ייעצר ל-90 ימים או עד למתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק 1120/04, לפי המוקדם.
ניתנה היום, י"ח בחשון התש"ע (5.11.2009).
ש ו פ ט