בש"פ 7759/10 מדינת ישראל נ. אבי אוחיון

1.

זוהי בקשה לחידוש מעצרו של המשיב, מכוח סעיף 62 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) , שהיה עד לרגע הבקשה משוחרר לחלופת מעצר .

2.

תיק זה הונח על שולחני בתאריך 21.10.2010. מפאת דחיפות העניין ומהותו, הוריתי על דיון שייערך בפני בתאריך 22.10.2010 (יום ו'). בסיומו של הדיון, ובנוכחות הצדדים, ניתנה על ידי החלטה, שנוסחה כדלקמן:

"1.

נוכח דוחק השעה אביא להלן רק את תוצאת הדיון בבקשה שבפניי. את נימוקי ההחלטה אמסור בנפרד במרוצת השבוע הבא.

2.

אני מורה כי המשיב יישאר בחלופת מעצר, ואולם זו תהיה מהודקת יותר מזו שבה הוא מצוי עתה. לפיכך, אני מורה כדלקמן:

א.

על העורר יחולו כל התנאים שבהם הוא שוחרר לחלופת המעצר הנוכחית על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בנצרת, בכפוף להחמרות הבאות:

(1)

המשיב יהיה נתון מיד לאחר הגעתו חזרה לקיבוץ גינוסר יחד עם המשמורן –ב"מעצר בית מלא" בתוך ביתו של המשמורן, מר מאיר אטיאס בקיבוץ גינוסר, ולא יצא מהבית 24 שעות ביממה.

(2)

תיעשה הפקדה על סך של 25,000 ש"ח נוספים לסכום שהופקד – להבטחת תנאי השחרור לחלופת המעצר.

(3)

אביו של המשיב, מר יעקב אוחיון, ת.ז. 068670629, יחתום על ערבות להבטחת תנאי המעצר על סך של 50,000 ש"ח נוספים על הערבות שחתם.

(4)

התנאים (2) ו-(3) הנ"ל ימומשו עד לתאריך 26.10.2010 ועד בכלל.

(5)

למען הסר ספק מוצא בזאת צו איסור יציאה מן הארץ על המשיב והוא נדרש להפקיד את דרכונו, ככל שיש לו כזה, ואם יש לו כזה – ככל שלא הפקידו.

ב.

מימוש התנאים הנדרשים על פי סעיפים קטנים 2א(2) עד 2א(5) ייעשה במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת.

3.

היה והתנאים הנ"ל לא ימומשו עד לתאריך 26.10.2010 ועד בכלל – ייעצר המשיב וזאת אני מורה מכוח סמכותי לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצרים) התשנ"ו-1996 למשך 90 ימים, או עד למתן פסק-דין ב-תפ"ח 18/08 בבית המשפט המחוזי בנצרת, הכל לפי המוקדם יותר".

3.

אדרש עתה לנימוקים שהובילוני להחלטתי האמורה. בפתח הדיון אביא את העובדות הצריכות לעניין.

העובדות הרלבנטיות

4.

בתאריך 26.6.2008 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום כנגד המשיב ואדם נוסף (להלן: דוד ). כתב האישום תוקן בתאריך 10.7.2008, וצורף לו נאשם נוסף, אחיו הגדול של המשיב (להלן: שלומי ). בתאריך 19.2.2009 תוקן כתב האישום בשנית. כתב האישום המתוקן בשנית ייחס למשיב, לדוד ולשלומי (להלן, ביחד: הנאשמים ) עבירות של: ניסיון לרצח, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, עבירות בנשק וקשירת קשר לביצוע פשע. כן יוחסו לשלומי – מקרה אחד, ולדוד – שני מקרים של שיבוש הליכי משפט.

מכיוון שלמשיב טענות שונות כנגד הכרעת הדין בעניינו, שבהן אין זה ראוי שאדון בשלב זה (טרם גזר הדין) – תיאור העבירות המיוחסות למשיב לעיל ולהלן הוא על פי השתקפותן בכתב האישום בלבד.

5.

מכתב האישום עולה, כי שלומי ודוד ניהלו מספר עסקים בבעלותם, וביניהם מועדון למשחקי קלפים, הממוקם בשכונת אחווה בעיר טבריה (להלן: המועדון ). לדוד ושלומי הייתה שותפות עסקית, שנגעה למועדון, עם מר יניב דדון (להלן: יניב ) ומר כפיר דדון

(להלן: כפיר ), שהינם בני דודם של שלומי ושל המשיב. בתאריך 1.6.2008 הזמין שלומי את כפיר ויניב למועדון, על מנת לשוחח איתם בנוגע למחלוקת עסקית שהתגלעה בין דוד ושלומי, מצד אחד, לבין כפיר ויניב, מצד שני, ונגעה לכספים שהתקבלו בגין פעילות המועדון. כפיר ויניב הגיעו למועדון בשעה 16:00 לערך. המשיב ושלומי ניגשו מיד לכפיר, ושלומי הטיח בכפיר דברים בתוקפנות. כפיר ביקש משלומי שיאפשר לו לדבר עם דוד, שישב על כיסא במרפסת, אך המשיב ושלומי חסמו את דרכו. באותו הזמן, התקדם יניב לעברו של דוד וצעק לעברו – "על מה אתם כועסים?". אז משך המשיב את יניב לאחור, כשהוא מרחיק אותו מדוד. לאחר מכן משכו המשיב ושלומי את כפיר הצידה, כשיניב התקדם לעברו של דוד. אז קם דוד ממקומו, וסימן, לכאורה, תנועה מאיימת בידו הימנית, הדומה לתנועה של מי שמתעתד לשלוף אקדח ממכנסיו. כתב האישום ממשיך ומתאר כי המשיב ושלומי הוציאו בשלב זה אקדח מרכבו של המשיב. שלומי אחז באקדח וירה, לכאורה, מספר יריות לעבר כפיר, בכוונה לגרום למותו, ואף המשיך לירות בו לאחר שזה נפל לרצפה. יניב, שעמד בגבו לאירוע, הסתובב לכיוונו של שלומי וצעק לעברו. אז הסתובב שלומי, כיוון את האקדח לעבר יניב, וירה לעברו מספר יריות. יניב הספיק להרים כיסא ולהתגונן באמצעותו מן הירי. בסופו של האירוע, נמלטו הנאשמים מהמקום. כתוצאה מן היריות נפצע כפיר באורח אנוש, ואילו יניב נפצע קל מרסיס שחדר לרגלו.

כשהגיע דוד לביתו שבטבריה, הודיע לאישתו כי הם נדרשים לעזוב את העיר בצורה מיידית. לפני עזיבתם, השליך דוד את החולצה שלבש בעת האירוע לפח האשפה שברחוב. דוד ואשתו נסעו אז לבית גיסתו של דוד בקרית שמונה, ולאחר מספר ימים, עזבו את קרית שמונה במטרה להגיע לעיר חולון, שם נעצר דוד בסמוך לאחר מכן. שלומי עזב גם הוא את טבריה לאחר האירוע, תוך שהוא נמלט ביודעין ממשטרת ישראל, עד לתאריך 3.7.2008 – אז נעצר. המשיב, לעומת זאת, נעצר מבלי שקדם לכך מצידו ניסיון בריחה מגורמי אכיפת החוק.

6.

לאחר מעצרם של דוד והמשיב הוגש נגדם כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת, ובמקביל – עתרה המדינה למעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בהמשך – כאשר שלומי נעצר – תוקן כתב האישום ונוספו בו גם אישומים כנגד שלומי, ובקשה למעצרו עד תום ההליכים נגדו הוגשה אף בעניינו.

7.

תיק זה התאפיין במספר רב של הליכי מעצר; אביא כעת, בתמצית, את ההכרעות הרלבנטיות לענייננו בתחום המעצר:

(א)

בתאריך 28.8.2008 נעצר שלומי, בהסכמה, עד לתום ההליכים. בתאריך 9.11.2008 נעצרו עד לתום ההליכים גם דוד והמשיב, בעקבות החלטת בית המשפט הנכבד קמא בעניינם (כב' השופט ד' צרפתי ). על החלטה זו הגיש המשיב ערר (בש"פ 8135/08) אשר נידון ביחד עם הערר שהגיש דוד על מעצרו (בש"פ 8031/08). שני העררים נדחו על ידי בית משפט זה, בתאריך 15.10.2008 (כב' השופטת א' חיות ).

(ב)

משחלפו תשעה חודשים מיום מעצרם של הנאשמים, הוגשה לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרם. מעצרם של דוד ושלומי הוארך בהסכמתם, על ידי, ואילו בקשתו של המשיב נידונה בפניי. בתאריך 18.3.2009 הוריתי על המשך מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים, תוך שהוספתי כי "החלטתי לא באה לסגור את הדלת לשקול ביחס למשיב חלופת מעצר מהודקת מאוד בעתיד" (ראו: שם , בפיסקה 12). בתאריך 26.6.2009 הוארך מעצרם של הנאשמים בשנית (כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין ).

(ג)

בקשה שלישית להארכתם מעצרם של הנאשמים נידונה בפניי, בתאריך 15.9.2009. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים שם, קבעתי, בתאריך 7.10.2009, כי יש לקבל את בקשת המדינה למעצרם של כל שלושת הנאשמים, בכפוף לעריכת תסקיר חלופת מעצר לגבי המשיב (בלבד). אביא את תמצית התייחסותי למשיב בהחלטתי זו:

"חלקו הלכאורי [של המשיב – ח"מ ] בפרשה אמנם איננו שולי כטענתו, אם כי הוא פחות מזה המיוחס למשיבים האחרים. זאת ועוד – עברו היה נקי קודם למעצרו, ואולם עתה הוגש נגדו כתב אישום נוסף והדבר מחזק את המסוכנות הלכאורית הנשקפת ממנו. עם זאת, להבדיל מן המשיבים 1 ו-2 אין בעברו

ניסיון בריחה מגורמי אכיפת החוק, ונראה כי לפני הסתבכותו זו הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי יחסית. מובן שמעצר איננו קל לאיש, ואולם נראה כי המעצר קשה במיוחד לנאשם זה, בשים לב לעברו, לשירותו הצבאי הקרבי התקין ולאופיו. אשר כן, ובשים לכך שבא-כוחו של אבי ציין כי המשפחה יכולה להציע כמה חלופות מעצר – נראה לי כי הגיעה העת לבחון, באמצעות תסקיר של שירות המבחן, חלופת מעצר קונקרטית, ככל שזו תוצע על ידי אבי. מובן שחלופת מעצר זו חייבת להיות מהודקת ביותר, כוללת איזוק אלקטרוני ובמרחק גיאוגרפי רב ממקום מגוריו של אבי וממקום ביצוע העבירה נשוא כתב האישום" (ראו: שם , בפיסקה 11).

בעקבות הערותיי לעיל, בחן שירות המבחן את עניינו של המשיב, והמליץ על שחרורו לחלופת מעצר במושב עלמה, בתסקיר מעצר שהוגש לבית המשפט בתאריך 8.11.2009. בעקבות כך הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר במעצרו. בתאריך 19.11.2009 נדחתה בקשתו זו של המשיב (כב' השופט ד' צרפתי ). בתאריך 6.12.2009, ולאחר שהוצעה חלופה אחרת, במושב בוסתן הגליל – שוחרר המשיב לחלופה המוצעת, בהסכמת המדינה (כב' השופט ד' צרפתי ). בתאריך 17.5.2010 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, בגדרה ביקש כי יותר לו לצאת לעבודה. בקשה זו התקבלה בצורה חלקית בתאריך 30.5.2010 (כב' השופט ד' צרפתי ), ולמשיב הותר לצאת לעבודה בין השעות 08:30 ל-18:00, בפיקוח צמוד של אחד המפקחים, ותוך איסור כניסה לעיר טבריה.

(ד)

לקראת סוף חודש יוני 2010 הביעו הערבים ששמרו על המשיב באותה התקופה את רצונם לצאת מישראל בדחיפות. על רקע זה, הוגשה בתאריך 30.6.2010 בקשה לעיון חוזר, אשר כללה הצעה לחלופת מעצר אחרת. הבקשה נדחתה בתאריך 12.7.2010 (כב' השופט ד' צרפתי ). בתאריך 1.8.2010 שב והגיש המשיב בקשה לעיון חוזר, על רקע עזיבתם הצפויה של הערבים, כשהוא מציע חלופת מעצר אחרת מזו שהוצעה בבקשה מתאריך 30.6.2010 – הפעם, בקיבוץ גינוסר. בקשה זו התקבלה בתאריך 3.8.2010 (כב' השופט ד' צרפתי ). בית המשפט הנכבד קמא התרשם מן המשמורן הראשי שהוצע – מר מאיר אטיאס

(להלן: המשמורן ), וציין כי חלופת המעצר החדשה שהוצעה הינה הולמת, הדוקה וראויה. אשר על כן, נקבע כי המשיב ישהה בחלופת מעצר בקיבוץ גינוסר, במשמורתו של המשמורן, בתוספת איזוק אלקטורני, כאשר הותר למשיב גם לצאת מעת לעת לחצר ביתו של המשמורן, בפיקוחו של המשמורן.

8.

בחודש אוגוסט 2010 הגיעו לידיעת המבקשת דיווחים, לפיהם המשיב אינו מקפיד על תנאי השחרור שלו, וכי הוא יוצא מתחומי חצר הבית. דיווחים אלו תאמו, לכאורה, את הנתונים שהתקבלו בעניינו של המשיב גם מדו"ח הפיקוח האלקטרוני על המשיב. בעקבות זאת הוגשה בתאריך 19.10.2010 (דהיינו, יום אחד קודם למתן הכרעת הדין בעניינו של המשיב) בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו של המשיב ולחילוט הערבויות שניתנו בהקשר אליהם, כשהמבקשת הודיעה כי לאחר הכרעת הדין, שהייתה קבועה ליום המחרת, היא "תשקול את צעדיה".

9.

בתאריך 20.10.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים נ' מוניץ , ש' אטרש

ו- ע' עילבוני ) את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם, כולל בעבירה של ניסיון לרצח של כפיר, וזיכה אותם מעבירת הניסיון לרצח של יניב. תאריך הישיבה שבה יישמעו הטיעונים לעונש נקבע ל-23.12.2010.

10.

מכאן הבקשה שלפניי.

להשלמת התמונה אציין כי מעצרם של דוד ושלומי הוארך פעם נוספת, בהסכמה (כב' השופט ע' פוגלמן , בהחלטה מתאריך 1.9.2010).

טענות הצדדים

11.

הטיעון המרכזי בו מחזיקה המבקשת בבקשתה נובע מהחשש לבריחתו של המשיב מאימת הדין. לשיטתה של המבקשת, הסיכון במקרה זה הוא כפול: הן מכיוון שקם חשש אינהרנטי לבריחה, משהורשע המשיב בעבירות חמורות, ובהן עבירת ניסיון לרצח, והן נוכח העובדה שהמשיב הפר, לשיטתה, מספר רב של פעמים את תנאי שחרורו.

הראיות שמביאה המבקשת לעניין אחרון זה מורכבות ממספר תלונות שהתקבלו בעניינו מתושבי קיבוץ גינוסר, שבו הוא שוהה, וכן מדו"ח הפיקוח האלקטרוני בעניינו. עמדתה של המבקשת היא כי הדרישה לחלופה הדוקה כורסמה עם הזמן, וכיום החלופה הקיימת – אין בה די כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב ואת החשש הקיים מפני בריחתו. לבסוף, המבקשת מציינת כי קיימות ראיות לכך שקרובי משפחה של המשיב (ובהם, אחיו שלומי) תכננו לשבש את מהלך המשפט ואף לברוח, וכי כנגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירות תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, איומים, הסגת גבול והיזק לרכוש בזדון – עבירות שבוצעו, לכאורה, בשנת 2007.

12.

בדיון שהתקיים לפניי בתאריך 21.10.2010 ביקש בא-כוח המשיב, כי לא איעתר לבקשת המדינה. בא-כוח המשיב ביסס את עמדתו על העובדה כי המשיב משוחרר לחלופת מעצר מזה כעשרה חודשים, בהם התאפשר לו גם לצאת לעבודה במרבית שעות היום, ובנוסף, על רמתו האישית הגבוהה של המשמורן, והתאמתו לתפקיד. לעניין ההפרות שנרשמו בדו"ח הפיקוח האלקטרוני, נטען על ידו כי אלו נגרמו, בין היתר, בשל "אי-הבנות" שנגעו לשטח חצר הבית שבה מותר היה למשיב לשהות, ובנוסף, כי נושא ההפרות הינו שולי, בנסיבות, ואינו משליך לענייננו.

13.

בסופו של הדיון ביקשתי לשמוע את המשיב בעצמו. המשיב סיפר כי הוא מצוי במצב פסיכולוגי קשה בעקבות ההרשעה, שאליה הוא "לא התארגן", שכן הוא סבר כי תתקבל טענתו כי חלקו בפרשה היה שולי. מעבר לכך הוא טען שהייתה נכונות מצד הפרקליטות לבטא את מעורבותו המצומצמת בפרשה במסגרת הסדר טיעון שהוצע לו, אך זה לא הבשיל, לדבריו, נוכח דרישת הפרקליטות לכלול בהסדר האמור גם את שלומי ודוד (לא פירטתי דברים נוספים שנאמרו בהקשר זה מטעמים מובנים). בנוסף הוא הכחיש מכל וכל כי הוא התכוון, או מתכוון לברוח מאימת הדין. המשמורן, שנכח בדיון, סיפר כי הוא עובד בתחום הנוער במשך 32 שנים, וכי הוא צבר בנושא ניסיון לא מבוטל. לבסוף, הוא חזר על מחויבותו לשמירה על תנאי שחרורו של המשיב, ככל שבית המשפט יורה.

דיון והכרעה

14.

כאמור בפיסקה 2 – בסופו של הדיון שהתקיים בתאריך 22.10.2010, הוריתי כי המשיב יישאר בחלופת מעצר, בכפוף למספר החמרות, שצוינו לעיל. מכאן שלמעשה, לא נעתרתי לבקשתה של המבקשת. עתה, משהבאתי את רקע הדברים והשתלשלות ההליכים – הגיעה השעה לנמק את החלטתי.

15.

בפתיח אזכיר, כי נקודת המוצא לדיון בהחזרת אדם השוהה בחלופת מעצר ואשר דינו הוכרע – למעצר, טרם גזר הדין, היא כי: "הזכות לחירות קיימת גם למי שהורשע וטרם נגזר דינו למאסר" (ראו: בש"פ 531/98 רומנובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 524, 430 (1998) (להלן: עניין רומנובסקי ), והאסמכתאות הנזכרות שם). ההרשעה מהווה שיקול "נכבד ורציני", שיש בו כדי להוסיף משקל משמעותי ליתר השיקולים שאותם שוקל בית המשפט בבקשה לפי סעיף 62 ל חוק המעצרים , אך היא לבדה איננה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים (ראו: עניין רומנובסקי ; בש"פ 7651/10 מדינת ישראל נ' סטואר

(לא פורסם, 20.10.2010) (להלן: עניין סטואר )).

בשים לב לאמות המידה שהותוו לעיל, אדרש עתה לנסיבות המקרה שלפניי.

16.

אכן, הרשעתו של המשיב יש בה כדי להוות נסיבה חדשה ומשמעותית. בית משפט זה הורה בעבר, במספר מקרים, על מעצרו של נאשם, בעקבות הרשעתו בעבירה בדרגת חומרה גבוהה (ראו לדוגמה: בש"פ 1079/05 גברילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.2005) (להלן: עניין גברילוב ); בש"פ 8774/09 מדינת ישראל נ' אוחנה (לא פורסם, 5.11.2009) (להלן: עניין אוחנה )). ברם, הנני סבור כי במקרה שלפניי יש להימנע ממסקנה דומה. אסביר: ב עניין גברילוב וגם ב עניין אוחנה הדגיש בית המשפט, כי המעצר המחודש שם איננו נגזר מן ההרשעה כשלעצמה , אלא כפועל יוצא מן החשש ל בריחה מאימת הדין , שההרשעה מקימה: "שינוי זה במצב המשפטי [ההרשעה – ח"מ ] יכול להשפיע גם על שיקולי המעצר הרלוונטיים, שכן הוא בעל פוטנציאל ליצור סיכונים עובדתיים חדשים, שהמרכזי ביניהם הוא החשש מפני הימלטות הנאשם מאימת הדין" (ראו: עניין גברילוב ; ההדגשה לא במקור – ח"מ ). ואכן, גם בקשת המבקשת במקרה זה מבוססת, בעיקרה, על נימוק זה. דא עקא, שבמקרה שלפניי, התשתית העובדתית שונה, ומלמדת כי על אף ההרשעה, הסכנה כי המשיב יברח מאימת הדין – איננה כה חריפה, וזאת נוכח מכלול הנתונים הבאים:

(א)

כבר בהחלטתי מתאריך 7.10.2009 עמדתי על העובדה, כי, על פני הדברים, המשיב אינו בעל עבר של בריחה מהדין (ראו, בנוסף, את החלטתי הקודמת בעניינו של המשיב מתאריך 18.3.2009). ראיה משמעותית לעניין זה ניתן לדלות גם מתסקיר המעצר שהוגש בשעתו ביחס למשיב, שהיה חיובי, וכן מן העובדה כי המשיב מצוי זה יותר מעשרה חודשים בחלופת מעצר, ואף התאפשר לו לצאת לעבודה במרבית שעות היום – כל זאת מבלי שיועלו כנגדו טענות משמעותיות בנוגע להפרת תנאי שחרורו (למכלול הנתונים שמביאה המבקשת בנושא זה לגבי התנהלותו של המשיב בתקופה האחרונה – אתייחס בהמשך הדברים). התרשמותי זו מן המשיב התחזקה גם בעקבות הדברים שהשמיע בעל-פה בדיון שהתקיים לפניי בתאריך 22.10.2010. להבנתי – תשומת ליבו של המשיב אכן נתונה עתה בעיקרה להתמודדות (פסיכולוגית ומשפטית) עם תוצאות הכרעת הדין, ולא לדברים אחרים – השוו: בש"פ 7067/98 מדינת ישראל נ' אלעביד (לא פורסם, 10.11.1998).

(ב)

בנוסף – וזו הנקודה בעלת החשיבות המכרעת בעיני – אני סבור כי המשמורן שהועמד על המשיב הינו בעל יכולת לפקח ולשמור על קיום תנאי שחרורו של המשיב בצורה מספקת, הממזערת את חשש המסוכנות הנשקף הימנו. אף בית המשפט הנכבד קמא עמד על נקודה זו, בציינו כי המדובר בחלופה "הולמת, הדוקה וראויה" (ראו: בהחלטה מתאריך 3.8.2010). המשמורן הופיע גם בפניי, במסגרת הדיון שהתקיים בתאריך 22.10.2010, ענה על השאלות שהצגתי לו, ואישר בפניי כי מחויבותו להמשך שהותו של המשיב בפיקוחו – עמוקה, וכי הוא מתחייב לדווח מיידית על כל הפרה מצד המשיב, ולו פעוטה, ככל שתהיה כזו.

17.

לסיכום נושא זה – ממצרף הנתונים בעניינו של המשיב מצטיירת תמונה, לפיה הסכנה ממנו לא הוגברה עקב ההרשעה במידה כזו המצדיקה, בשלב שבו אנו מצויים, את השמתו במעצר. אציין, כי ב עניין סטואר , שנפסק בתאריך 20.10.2010, נקבע על-ידי חברי, השופט י' דנציגר , כי המשיב שם יישאר בחלופת מעצר עד למועד גזירת הדין, אף שדינו הוכרע, ונקבע כי הוא לקח חלק נכבד בקשר לרצוח מספר אנשים, ואף ירה בנשק באזור מגורים. בנוסף, המשיב שם, אשר היה בעל עבר פלילי עשיר, תכנן להימלט מהארץ, ונקט במספר פעולות משמעותיות בכיוון זה.

בהינתן שזו היתה ההכרעה ב עניין סטואר – ההחלטה פה מתבקשת על דרך של קל-וחומר ואף באת-כוח המדינה הצביעה, בהגינותה, על הקושי שהיא רואה ב עניין סטואר , ובמיוחד בהשלכותיו על המכלול שבפנינו.

18.

המבקשת העלתה, כאמור, מספר נתונים שיש בהם, לשיטתה, כדי להוות "משקל נגד" לשיקולים שהוצגו עד הנה. בחנתי את טענותיה של המבקשת ולא מצאתי כי יש בהן להטות את הכף לחובתו של המשיב, כדי החזרתו למעצר. בהקשר זה אציין בתמציתיות: מספר ההפרות העולות מדו"ח הפיקוח האלקטרוני הוא אמנם רב, ואולם, לא דווח שם על הפרות ממושכות (רובן ארכו פחות מחצי שעה), וברוב המכריע של המקרים – המשיב שהה בביתו של המשמורן, כשהגיע סייר הפיקוח למקום (מה שמלמד שההפרה הייתה אמנם בעלת אופי "מקומי", וזאת מבלי לגרוע מכך שהפרה היא). גם המכתבים שהעבירה בא-כוח המבקשת מבני הקיבוץ אינם משנים מהותית מתמונה זו. ראיות אלו אינן מלמדות על חשש

בריחה שנשקף מהמשיב, כפי שטוענת המבקשת (למרות שהן אינן חסרות משמעות כשלעצמן, ולנקודה זו ולנפקותה, אחזור מיד בסמוך, בפיסקה 19 להלן).

כמו כן, לא ראיתי לנכון לייחס למשיב סיכון מפני בריחה, כפועל יוצא מראיות שקיימות בהקשר זה בנוגע ל בני משפחה של המשיב, וזאת מכיוון שלהשקפתי, מעשיו של המשיב עומדים בפני עצמם, ומעשי בני משפחתו אינם אמורים להשליך במישרין עליו (איש בחטאו ישפט).

19.

על אף האמור לעיל – לא ניתן להתעלם ממצרף הנתונים שהובא על ידי המבקשת, כאמור בפיסקאות 8 ו-18 שלעיל. מנתונים אלה עולה לכאורה כי המשיב הפר – אף אם הפרות "קלות" במהותן – את תנאי שחרורו, מספר רב של פעמים. הדבר מהווה ראיה לכך שתנאי השחרור שנקבעו למשיב בעבר אין בהם, כנראה, די, כדי להפיג את החשש מפני מעשיו. כאמור, אני סבור כי הפרות אלו אינן ברמת חומרה מספקת על מנת להצדיק את החזרתו של המשיב למעצר, אך יש בהן כדי לשנות את תמונת המצב ולהצדיק החמרת התנאים שבהם הוא משוחרר, תוך הידוק הפיקוח עליו – על מנת להביא למצב בו חלופת המעצר תהיה "מהודקת ביותר", כלשון קביעתי בהחלטתי מתאריך 7.10.2009 (לגישה דומה – ראו: בש"פ 7676/08 מדינת ישראל נ' אוחנה

(לא פורסם, 28.9.2008), בפיסקה 16). לצורך זה, הוריתי כאמור כי המשיב לא ייצא עוד מתחומי ביתו של המשמורן לחצר, הן כדי למנוע כל "אי הבנה" שעלולה להתעורר בנוגע לתנאי שחרורו, הן כדי להגביר את הפיקוח הצמוד עליו. כן הוריתי כאמור על הוספת בטחונות – לשם הבטחת עמידתו של המשיב בתנאי השחרור שהושתו עליו.

20.

נוכח כל האמור לעיל – הוריתי כאמור בתאריך 22.10.10 על דחיית בקשת המדינה, כך שהמשיב יישאר בחלופת המעצר שנקבעה לו בבית המשפט הנכבד קמא, תוך שתנאי שחרורו לחלופה האמורה הוחמרו, והפיקוח עליו הודק, הכל כאמור בפיסקה 2 שלעיל.