בש"פ 7067/98 מדינת ישראל נ. עודה אלעביד

המשיב הנ"ל הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה נמשכת של אינוס קטינה. מדובר במעשים שנעשו בין השנים 1990-1987 ולא ידוע מועד מדויק.

לפי עדות הקטינה המעשים נעשו בהיותה בת 10- (הקטינה ילידת 1977). כן הורשע בהדחה בחקירה. הוא זוכה מהאישום הנוסף של אינוס שמתיחס למתלוננת אחרת. כל מהלך המשפט שנמשך מדצמבר 1997 ועד ליום הכרעת הדין 28.10.98 היה המשיב במעצר. מעצרו הוארך פעם אחת על ידי בית משפט זה. כאשר באה הבקשה השניה להאריך את מעצרו בפני בנימוק שהמעצר מסתיים ולא יתכן שינתן פסק דין תוך הזמן הזה, דחיתי את הבקשה אף על פי שהעתירה היתה להארכה של 30 יום בלבד. הסיבה לכך שדחיתי את הבקשה היתה שלבית המשפט המחוזי בבאר שבע היה ידוע מועד סיום המעצר. אף על פי שבמועד זה

היה

ידוע מועד סיום המעצר דחה בית המשפט המחוזי את המשך המשפט לאחר סיום ראיות התביעה ולא נדרש כלל לשאלת הארכת המעצר. אני הסקתי מכך שלדעת בית המשפט המחוזי אין הצדקה להמשך המעצר.

היום מונחת בפני בקשה לעצור את המשיב עד למתן גזר הדיו שקבוע ל- 14.12.98. לדעת התביעה השתנו הנסיבות על ידי עצם ההרשעה. שוב לא עומדת לנאשם חזקת החפות. משום כך, לדעת בא כוח המדינה, גוברים בשלב זה השקולים הנוגעים להבטחת התיצבותו

של המשיב להמשך המשפט ולנשיאת העונש. הוא גם סבור שצריך לקחת בחשבון אפשרות של איום או נקמה במתלוננת. המתלוננת נמצאת כיום במקום מסתור אבל התביעה סבורה שהגיע הזמן לאפשר לה חיים רגילים. וצריך גם לקחת בחשבון אפשרות של

המלטות מן הארץ.

אין ספק שעם הרשעתו של המשיב נוצרה מציאות חדשה

שמצדיקה שיקולים כדרך חדשה אבל גם השיקולים האלו צריכים להעשות

במסגרת שיקולי מעצר והם צריכים להיות קשורים בסוגית המעצר. (ראה: בש"פ 5/95 תקדין -עליון כרך 95(1) וכן

ב"ש 45/79 פד"י כרך לג (2)).

מן הכלל אל הפרט:

במקרה שלנו נראה שעמדת בית המשפט במשך מהלך המשפט, היתה, שראוי שהאיש יהיה במעצר אלא שבית המשפט לא הצליח לסיים את הדיון במשך 9 החודשים. בדיעבד הורשע המשיב בעבירה שהוא בוודאי צפוי לעונש מאסר לא מבוטל בשבילה. שחרורו מן המעצר היה תוצאה של "תאונה". בית המשפט המחוזי צריך היה בעצם לתת את הדין במסגרת המעצר או לפחות להתיחס לשאלה של המעצר כאשר דחה את המשך המשפט.

השאלה הנשאלת היא האם בגלל "התאונה" הזו צריך המשיב להנות גם לאחר שנתברר שהוא הורשע או שמא ראוי לתקן זאת עכשיו.

לצורך שקילת העניין הזה צריך לבדוק מה ארע מאז שוחרר המשיב בערבות. העובדה היא שהוא התייצב למשפטו. עובדה נוספת היא שאתמול כשהמדינה הגישה בקשה זו

באופן בהול וסניגורו אפילו לא יכול היה לבוא הוא בא והתייצב מרצונו. לא היתה עליו חובה לבוא. בוודאי שנכון מה שאמר בא כוח המדינה שיתכן שכאשר הולך ומתקרב מועד גזר הדין

אדם יכול לשקול שיקולים חדשים,

יכול לתכנן לברוח או לא להתייצב. בכל החלטה מן הסוג הזה בית המשפט נאלץ לקחת סיכונים מסוימים. השאלה היא שאלה של איזונים האם הסיכוי שהאיש לא יתיצב למשפטו הוא

כל כך גדול שהוא מצדיק את המעצר או שמא התנהגותו עד עכשיו לא מצדיקה להסיק מסקנה כזו.

אני סבור שבמקרה הזה התנהגות של הנאשם עד עכשיו לא מצביעה על רצון להתחמק מן העונש. מה שנוגע למתלוננת, בוודאי שהיא זכאית לצאת לחיים נורמליים אבל היא הייתה במקום שהיתה במשך כל המשפט וגזר הדין קבוע לעוד חודש ימים. לאחר גזר הדין בין כה וכה יסתיים ענין הזה.

אין שום אינדיקציה שהנאשם מתכנן להתנקל לה. אסור לשכוח שמדובר במעשים שהסתיימו גם לגירסת התביעה כבר ב1990-.

בא כוח המדינה אומר בצדק שלסניגור נוח יותר שהנאשם

יתיצב לקריאת גזר הדין כשהוא בא מן הבית. באותו אופן ניתן לומר שלתביעה נוח יותר שבזמן גזר הדין הוא יהיה במעצר. אני חושב שהשיקול הזה אינו נכון לא לצד זה או לצד אחר. אם בית המשפט המחוזי יהיה סבור שהעונש הראוי הוא מאסרו הוא צריך לגזור אותו גם אם הנאשם משוחרר בערובה ולעומת זאת אם יש סיכוי שלא לגזור עונש מאסר אסור שבית המשפט יהיה מושפע מכך שהמשיב נתון במעצר.

סכומו של דבר לאחר כל השקולים אינני רואה סיבה מספקת דיה לעצור את המשיב לאחר שכבר שוחרר בערובה ואני סבור שמצב זה באותם תנאים יכול להמשך עד יום גזר הדין.

התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה והמשיב יהיה משוחרר בערובה באותם תנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי עד ליום גזר הדין או עד למתן החלטה אחרת.