בש"פ 1446/10 פאדי שלעאטה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 16.2.10 בתיק מ"ת 2589-01-10, בה נעצר העורר עד תום ההליכים.

עובדות והליכים

ב.

נגד העורר (יליד 1987) ואדם נוסף ( אימאן ) הוגש ביום 4.1.10 כתב אישום, בו יוחסו להם בין היתר עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ונהיגה במהירות שאינה סבירה. הואיל ולימים, כפי שיפורט להלן, תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, והעבירה העיקרית הומרה בסיוע לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ובנוסף (לגבי העורר) הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושימוש ברכב ללא רשות, תובא כאן תמצית כתב האישום המתוקן. לפיו, ביום 20.12.09 גנב אימאן מכונית סובארו שחנתה בחניון הקניון שבכרמיאל, וחבר לאחר מכן לעורר תוך שהוא מיידע אותו על הגניבה. מאוחר יותר נסעו השניים עם שלושה אחרים (שזהותם אינה ידועה למדינה) ברכב ברחובות טבריה, ואחד האחרים נהג ברכב. בשלב כלשהו פנה הרכב שמאלה לכיוון רחוב טבור הארץ בעיר, בניגוד לשלט האוסר לפנות, ושעה שאור הרמזור אדום. שוטרים שהיו במקום הבחינו ברכב, וסימנו לו לעצור. הנהג עצר את הרכב, אך כשהשוטרים ניגשו לכיוונו נמלטו הנהג והאחרים ברכב, תוך שהנהג עובר על חוקי התנועה, חוצה ברמזור אדום ומסכן את שלומם של נוסעים והולכי רגל; בעוד ניידת דולקת אחריהם, נסע הנהג במהירות פרועה ובניגוד לכיוון התנועה. בהמשך, תוך כדי נהיגה מסוכנת, השליכו נוסעי הרכב חפצים שונים לעבר הניידת וגרמו לפגיעה בשמשה. הנאשמים והאחרים היו כל אותה עת ברכב.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 24.1.10 קבע בית המשפט קמא קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את הנאשמים לעבירות המיוחסות להם. בין היתר צויין, כי נמצאו טביעות אצבע של העורר ואימאן ברכב, ופלטי שיחות המצביעים על קשר טלפוני בין השניים לפני האירוע ובמהלכו. באשר לעורר נקבע, כי טענת האליבי שמסר הופרכה, ועדותו, לפיה לא נפגש עם אימאן, אינה תואמת את הראיות. עוד נאמר, כי מעשיהם של העורר ואימאן מעידים על מסוכנות רבה וחשש להימלטות מאימת הדין. ואולם, נוכח גילם הצעיר והעדר עבר פלילי, הורה בית המשפט על הזמנת תסקיר מעצר בעבור השניים, שבמסגרתו, כך נאמר,

ייבחנו חלופות מעצר.

ד.

בד בבד נרקם הסדר טיעון, במסגרתו הודו העורר ואימאן בכתב אישום מתוקן, בו יוחסו להם עבירות של סיוע לסיכון אנשים במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, שימוש ברכב ללא רשות וגניבת רכב. השניים הורשעו ביום 7.2.10 על פי הודאתם, ושמיעת הטיעונים לעונש נקבעה ליום 13.4.10, לאחר שיתקבל תסקיר.

ה.

ביום 9.2.10 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, בו נאמר כי העורר טרם הגיע לכלל גיבוש אישיותי והוא מגלה תלות רגשית באחרים. הוערך, כי רמת המסוכנות קשורה לצורת החיים של העורר המאופיינת בחיבור לחברה שלילית. הומלץ על בחינתה של חלופת מעצר בבית הוריו תחת פיקוח אביו, אחיו וגיסתו, ובמקביל תחילתו של הליך טיפולי. לא הומלץ על חיזוק החלופה באיזוק אלקטרוני.

ו.

חרף האמור בתסקיר הורה בית המשפט (בהחלטה מיום 16.2.10) על מעצר העורר ואימאן עד תום ההליכים. נאמר, כי התסקיר בעניינו של העורר נערך אחר גיבוש של הסדר הטיעון, שלא נלקח בחשבון בתסקיר. נקבע, כי לאחר הרשעתו של העורר אין הוא נהנה עוד מחזקת החפות, ועילת המסוכנות הפכה מוכחת. עוד ציין בית המשפט, כי משהוכן תסקיר מעצר (גם לגבי הנאשם אימאן) ניתן לפנות למותב בית המשפט הדן בתיק העיקרי ולקצר את התקופה למתן התסקיר (הנאשמים כבר מוכרים לשירות המבחן), וכן לפנות להקדמת הדיון בתיק העיקרי.

הערר והדיון

ז.

בערר נטען, כי שגה בית המשפט בעצרו את העורר עד תום ההליכים חרף המלצת התסקיר, וכי אין בהודאתו של העורר כדי להשפיע על השיקולים בנוגע למעצר. הוסף, כי בית המשפט קמא שקל בחיוב חלופה, בעת שהאישומים נגדו היו חמורים בהרבה מאלה שהורשע בהם בהסדר הטיעון, ולא היה מקום לחזור מעמדה זו. נטען, כי הודאתו של העורר במסגרת הסדר הטיעון משולה לקיומן של ראיות לכאורה, ואין איפוא להסיק מהודאתו שאין עומדת לו עוד חזקת החפות.

ח.

בדיון ציין עו"ד עלי לעורר, כי בכתב האישום המתוקן בו הודה מיוחסת לו רק הנוכחות ברכב, בלא כל אשמה ספציפית באשר לזריקת חפצים. נטען כי עקרונית עמד בית המשפט לשחרר את העורר; העורר קובל על כך שמי שהודה אין עומדת לו עוד חזקת החפות, אך מכל מקום מדוע עליו להיות במעצר עד לגזר הדין, בשעה שהונח תסקיר חיובי. ועוד נטען כי יש בכך משום פגיעה במוסד הראיות לכאורה, וכן כי עצם העבירה של נוכחות ברכב אינה מקימה עילת מעצר.

ט.

עו"ד פרוש טענה למדינה, בין השאר, כי אין לקבל טענה שהודאה בכתב אישום שקולה לקביעה של קיום ראיות לכאורה, וברור ההבדל: ראיות לכאורה עודן בגדר חזקת החפות, מה שאין כן הרשעה בעבירה; השאלה הספציפית היא שאלה של מסוכנות בהתחשב בכך שאין עוד חזקת חפות.

הכרעה

י.

תחילה יש להעמיד משפט על דיוקו. ראיות לכאורה כשמן כן הן, "לכאורה", ומשמען כאמור בהלכת זאדה (בש"פ 808/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147, מפי הנשיא ברק):

"שקיים סיכוי סביר לכך שאותה ראיה תהפוך בסוף ההליך הפלילי לראיה רגילה אשר על פיה, היא לבדה או בהצטרפה לראיות פוטנציאליות אחרות, ניתן יהיה לקבוע כנדרש את אשמתו של הנאשם".

מטבע הדברים, ראיה כזו אינה נוטלת מן הנאשם את חזקת החפות, מה שאין כן משהודה הנאשם והורשע, כבענייננו, ובמקרה זו סיפור המעשה המתואר בכתב האישום בו הודה הופך לעובדה במישור השיפוטי, שעל פיה ייגזר הדין. יש איפוא הבדל מהותי רב בין שני המושגים, ודומה כי אין צורך להכביר על כך מלים. בשלב הזה יש להידרש אל הנאשם, במקרה דנא העורר, כמי שנקבע כי פרשת המעשים שבכתב האישום המתוקן היא לגביו עובדה. ממנה נגזרת, בין השאר, מסוכנותו. נקודת האיזון משתנה במובן זה שלפנינו מי שהורשע בדינו, ומסוכנותו נקבעת על פי העובדות שבהן הודה.

יא.

באת כוח המדינה הציגה את החלטתי בבש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר בקשר להכרעת דין שהסירה את חזקת החפות ושיקולי מעצר:

"לעניין זה חזרה הפסיקה, עוד בטרם חוק סדר הדין הפלילי (אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, ואף בטרם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, על כך שהדיון בסוגיה זו צריך שיהא במסגרת שיקולי מעצר, ולא להתערב בשיקולים הנוגעים לעונש (השופט - כתארו אז - ברק בב"ש 45/79 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(2) 673. בבש"פ 5/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופט אור... נקבע, על פי פסיקה קודמת, כי 'עצם ההרשעה, אפילו בעבירה חמורה, אין בה לבדה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. ההרשעה תהווה אחד מהשיקולים אותם ישקול בית המשפט ... שיקול נכבד ורציני ... אך ... (ו)לא כמקדמה על חשבון העונש'. ראו גם בש"פ 609/98 ארד ורומנובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 425 (השופט י' גולדברג), החוזר על הגישה ששיקולי מעצר, בעילות מעצר, הם הצריכים להידון בכגון דא. אף כי ההרשעה מוסיפה משקל נכבד, משאבדה חזקת החפות; כך גם בש"פ 7067/98 מדינת ישראל נ' עודה אלעביד (לא פורסם) (השופט אילן). השופט טירקל בבש"פ 7379/96 סלים נ' מדינת ישראל , הדגיש כי הרשעה אינה 'רק אבן משקל נוספת על כף המאזניים, אלא יש בה כדי להשפיע גם על משקלם היחסי של הטעמים האחרים של המעצר או של השחרור'. עינינו הרואות, כי השיקולים באשר למעצר לאחר הרשעה ובטרם גזר דין הם ביסודם כשיקולים שקדמו לכך, אלא שלהרשעה תוספת משקל בעריכת האיזונים. ראו גם, בהקשר קרוב אך לא זהה, ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241.

עוד ראו בש"פ 3332/05 קרימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נאמר כי "אין מנוס מייחוס משקל לעובדת ההרשעה, שהדין עומד להיגזר בעקבותיה. לא יהא זה מן המדיה, משהורשע העורר בעבירות שאינן פשוטות ויש בהן חומרה, להחליט בשלב הזה ולעת הזאת על שחרורו ממעצר".

יב.

אכן, גם אם לא חומרת העונש הצפוי היא המטה את הכף בכגון דא, אלא שיקולי עילות מעצר, המסוכנות עצמה נובעת כידוע גם מחומרת העבירה, ומשהורשע העורר בעבירה בעלת חומרה, שהעונש המיברי עליה גבוה, מצביע הדבר על מסוכנות; אכן, המחוקק לא קבע את חומרת העבירה כעילת מעצר וגם לא את המעצר כמקדמה על חשבון העונש (ראו בש"פ 4135/08 דראושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם). אך לא נעלם מעיני, כי עוד בהחלטת בית המשפט המחוזי בתיק דנא מ-24.1.10, בה נקבעו ראיות לכאורה והוזמן תסקיר בשל גילו הצעיר של העורר והיעדר עבר פלילי, נאמר כי "עובדות כתב האישום מצביעות הן על מסוכנות רבה הנשקפת מצד שני המשיבים (הנאשמים) שמעשיהם לכאורה מעידים על זלזול ברשויות אכיפת החוק, חוסר מורא". ההבדל העיקרי בין כתב האישום המתוקן למקורי הוא שהנאשם אימאן אינו מתואר עוד כנהג הרכב אלא כאחד הנוסעים, והעבירה העיקרית הפכה מסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לסיוע לעבירה זו (וכן הורדו מספר עבירות נלוות, אך נותרו לחובת העורר עבירות של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, ושימוש ברכב ללא רשות). העונש המירבי כיום לעבירה העיקרית הוא 10 (במקום 20) שנות מאסר, בגדרי סיוע. אוסיף, כי בעקבות שיג ושיח באולם בית המשפט העבירו הצדדים אסופות פסיקה, כאשר מצד המדינה הוצבע על עונשי מאסר בפועל ממושכים בעבירה של סיוע לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ומצד העורר הוצגו עונשים קלים בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה עצמה. ואולם, בענייננו השאלה העיקרית היא המסוכנות, וחוששני שאכן כאן, כפי שציין השופט שפירא בהחלטתו מיום 16.2.10, "המסוכנות כעת הפכה להיות מסוכנות מוכחת". לא למותר לציין - כאמור - כי העורר ידע מפי הנאשם אימאן שהרכב גנוב (סעיף 3 לכתב האישום המתוקן). ההרשעה, כפי שהובא מעלה, מוסיפה משקל – וניתן לומר משקל יתר – לעילת המסוכנות.

יג.

איני רואה איפוא מקום לשחרור לעת הזאת. אחזור על אשר הציע השופט שפירא, קרי, כי תהא פניה לשירות המבחן להגשה מוקדמת של התסקירים לעונש, ופניה לבית המשפט לגזור את הדין במועד מוקדם. איני נעתר לערר, כאמור.