בש"פ 609/98 עופר ארד נ. מדינת ישראל

אלכסנדר רומנובסקי (העורר בתיק בש"פ 531/98) ועופר ארד (העורר בתיק בש"פ 609/98) הורשעו ביום 15.1.98 בחמש פרשות של קבלת דבר במרמה ובפרשה נוספת של ניסיון לקבלת דבר במרמה, כשסכום המרמה הכרוך בפרשות אלה, אותו שילשלו לכיסם, עולה כדי 684,000 דולר. מעשי הרמייה של העוררים מפורטים בהכרעת הדין של בית משפט קמא, המשתרעת על פני 132 עמודים.

עם הגשת כתב האישום בתחילת 1996 נתבקש מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם. ביום 11.4.96 החליט בית משפט קמא לשחרר את העוררים בתנאים מגבילים שכללו: מעצר בית, עיכוב יציאה מן הארץ וכן הפקדות כספיות - פיקדון במזומן של 100,000.- ש"ח וערבות עצמית ושני צדדים שלישיים על סך 200,000.- ש"ח. העורר רומנובסקי, שלא הצליח להשיג את הערבויות הדרושות, נותר במעצר עד לחודש יולי 1997. הוא שוחרר רק לאחר שבית משפט זה הקטין את סכומי הערבות לסך מינימלי של 10,000.- ש"ח במזומן ו20,000- ש"ח בשתי ערבויות צד ג' (ראה בש"פ 2420/97).

להלן השתלשלות העניינים לאחר מתן הכרעת הדין:

מיד עם מתן הכרעת הדין ביקש בא-כוח העורר ארד לדחות את הדיון על מנת לאפשר לו להיערך לטיעונים לעונש. כן ביקש הוא להורות על הזמנת תסקיר שירות מבחן, מתוך מגמה שימצא בפני בית המשפט לפני גזירת הדין מסמך שישקף את מצבו האישי והרפואי של העורר.

נוכח בקשות סניגורו של העורר ארד, מצא בית משפט קמא לנכון להביע בפני הצדדים את דעתו כי לאור הנאמר על ידו בהכרעת הדין ומאחר ולא ידוע להיכן נעלמו הכספים הרבים שקיבלו העוררים במרמה, הרי "שיש סיכון שאם הנאשמים שמשוחררים בערובה לא ייעצרו מיד עתה על אתר, הם עשויים לא להגיע יותר לבית המשפט ולכן בית המשפט חוכך בדעתו אם לא לעצור אותם מיד, מה גם שהערבויות שבתיק אינן מספקות התייצבות למשפט כשיש הרשעה בדין בסכומים כאלה".

מיד אחר הדברים האלה (שעדיין לא היו בגדר החלטה) המשיך סניגורו של ארד לטעון לעניין התסקיר המבוקש. כמו כן התייחס הסניגור המלומד לדברי בית המשפט על אפשרות מעצרם המידי של העוררים וטען כי אין מקום שבית המשפט יורה, בשלב זה, מיוזמתו על מעצרם של העוררים, מה גם שהתביעה לא ביקשה זאת. כן סבר הסניגור כי אין סיבה לשנות מתנאי השחרור שהיו קיימים עד אז הואיל והעוררים הוכיחו במשך תקופת ניהול משפטם כי הם שומרי חוק.

בא-כוח התביעה התנגד לדחייה וגם להזמנת התסקיר. הוא ביקש לטעון לעונש על אתר אך הוסיף כי במידה ובית המשפט יחליט בכל זאת לדחות את הדיון כי אז "עד לגזר הדין אני מבקש להשאיר את הנאשמים למעצר (צ"ל: במעצר)". התובע נימק את בקשתו בטעמים שהעלה בית המשפט עצמו והן מחשש להברחת הכסף הנמצא ברשות העוררים.

בא כוח העורר רומנובסקי ביקש שלא להורות על מעצר שולחו בשלב זה. הוא ציין כי רומנובסקי התייצב בכל ישיבות בית המשפט במהלך שמיעת הראיות ובאשר לחשש מהברחת הכספים טען הסניגור כי לו רומנובסקי היה מעוניין בהברחת הכספים, יכול היה לעשות זאת בתקופה שהוא היה משוחרר בערובה. בהמשך הדברים הוסיף ועמד גם סניגורו של רומנובסקי על חשיבות קבלת תסקיר שירות מבחן לגבי שולחו.

בו ביום החליט בית משפט קמא לעצור את העוררים עד לגזירת דינם ועל כך העררים שבפני.

השופט הנכבד חוזר וסוקר בתמציתיות את עיקרי הרשעתם של העוררים בהדגישו כי עליו ליתן את הדעת לא רק למצבם של הנאשמים כי אם גם למצב קורבנות העבירה, שעקב מעשה הרמאות של העוררים "איבדו את דירותיהם והפכו להיות לאומללים שבאומללים". עוד ציין השופט כי הערבויות שניתנו על ידי העוררים בשעתו, כתנאי לשחרורם "אינן עומדות בשום יחס לעבירות שהנאשמים ביצעו ולתוצאותיהן". עם הכרעת דינם - כך מוסיף ומדגיש בית משפט קמא - "לא עומדת יותר חזקת החפות", ולכן..."אני סבור שיש חשש כבד ביותר שאם בית המשפט לא יעצור היום את הנאשמים הם יימלטו מאימת הדין ולא יתייצבו להמשך הדיון בתיק זה".

בית משפט קמא מציין עוד כי אלמלא ביקשו הסניגורים לדחות את הטיעונים לעונש למועד אחר ולהזמין תסקירים של שירות המבחן, כי אז יכול היה להינתן גזר הדין בו ביום (יום מתן הכרעת הדין) וגם התובע היה מוכן לטעון טיעונים לעונש באותו יום. את הסכמתו להזמין תסקיר שירות מבחן לגבי שני העוררים, תלה השופט הנכבד בהחלטתו להיענות לבקשת הדחיה להשמעת הטיעונים לעונש. השופט קמא טרח להדגיש כי הוא נענה לבקשה להזמנת התסקירים, הגם שמבחינת הדין אינו מחוייב לכך ולמרות שאחרי 50 ישיבות בתיק נראה לו כי הוא מודע לכל מה שהתסקירים עתידים "לחדש". עוד הוסיף השופט קמא כי בעת הטיעונים לעונש יהיה נכון לקבל תעודות רפואיות אודות העוררים "ככל שימצאו הסניגורים לנכון". השופט חתם את החלטתו לא לפני שהעיר כי יהיה מוכן לשקול את שחרורם בערובה באם יחזירו העוררים את מלוא הסכום (680,000 דולר) שהוציאו מהמתלוננים במרמה.

אחרי מתן ההחלטה פנה בא-כוח העורר רומנובסקי לבית המשפט והודיע כי הוא מוכן לוותר על תסקיר שירות המבחן ולטעון לעונש מיד, באופן שיאפשר לבית המשפט לגזור את דינו של רומנובסקי עוד באותו יום. יצוין כי העורר ארד היה מוכן אישית גם הוא לוותר על תסקיר שירות מבחן אך בא כוחו עמד על קבלת התסקיר. בקשת הסניגור של העורר רומנובסקי נדחתה.

מאוחר יותר באותו יום, לאחר שתם הדיון והשופט פנה ללשכתו, שב בא כוח העורר רומנובסקי וביקש מבית המשפט שיאפשר לו לטעון לעונש באותו יום, תוך ויתור על תסקיר שירות מבחן. למעשה ביקש הסניגור לפצל את הטיעונים לעונש של שני העוררים.

בהחלטה נוספת שיצאה מתחת ידו של בית המשפט באותו יום נדחתה שוב בקשת הסניגור תוך הדגשה כי "לא יתכן שנאשם וסניגור יטענו שהם מבקשים דחיה ויבקשו תסקיר ובית המשפט נענה לבקשה זו, אבל מחליט על מעצר, הם פתאום משנים את כל טיעוניהם ומבקשים מיד לטעון לעונש".

תוך דחית הבקשה לפיצול הדיון קובע השופט הנכבד:

"בא כוח נאשם 1 התנגד לכך שהטיעונים ישמעו היום ואני אינני רואה שום נימוק משכנע וסביר לפצל את הדיון בשלב זה לענין העונש בין נאשם 1 ונאשם 2. גזר הדין לגבי שני הנאשמים צריך להיות אחד, השיקולים צריכים להישקל לגבי כל הפרשה בכללותה...לא מן הראוי שבית המשפט יגזור היום את דינו של נאשם 1 (צ"ל: 2) ולאחר מכן דינו של נאשם 2" (צ"ל: 1).

טענתו העיקרית של בא כוח העורר רומנובסקי היא ש"החלטת המעצר" של בית משפט קמא לא נומקה במסגרת שיקולי המעצר ואפילו קיימת האפשרות שיוטל על העורר הזה תקופת מאסר ממושכת, עדיין צריך היה בית משפט קמא לשקול את חלופת המעצר, דבר שלא נעשה. בא כוח העורר רומנובסקי כמו גם בא כוח העורר ארד, טענו כי אין כל ביסוס לחשש ההימלטות מאימת הדין, שכן ארד היה משוחרר כמעט כשנתיים ורומנובסקי מאז חודש יולי 1997. שניהם, כך נטען, לוקים במחלות שונות ובחלקן אף מסוכנות.

בדיון שנערך בפני, טענו באי-כוח העוררים כי החלטת בית משפט קמא נגועה בחוסר סמכות, אם כשלעצמה ואם משום שלא קדמה לה בקשת מעצר מטעם התביעה. מכל מקום - כך טענו עוד - לא נבדקה חלופת מעצר אפשרית וממילא לא נשללה אפשרות כזו. לטענת בא-כוח העורר ארד החלטת בית משפט קמא לדחות הטיעונים לעונש עד לקבלת התסקירים אינה מתיישבת עם ההחלטה לעצור את העוררים על אתר.

אליבא דבא כוח המשיבה, משניתנה הכרעת-דין מרשיעה לגבי העוררים, שוב לא קיימת לגביהם חזקת חפות וממילא גובר באופן מכריע השיקול של סיכון ההימלטות מאימת הדין. לטענת המשיבה, משנודע לאחרונה כי הכסף הרב הוברח לחוץ לארץ, יש לעוררים סיבה טובה ובסיס נוח לברוח אליו, בייחוד שאין להם נכסים בארץ הקושרים אותם למקום זה.

על דעת כולם מדובר במעצר חריג. הוראה לעצור נאשם בשלב שלאחר הכרעת דינו ולפני גזר דינו, כאשר במהלך משפטו היה משוחרר על פי צו בית המשפט, אכן איננו דבר שבשגרת יום יום.

העוררים הורשעו בדינם ושוב לא עומדת להם חזקת החפות מפשע. עם זאת טרם נגזר עונשם. על פי הוראת בית המשפט, עונשם של השניים לא ייגזר בטרם יוגשו תסקירים של שירות המבחן ורק לאחר שיושמעו הטיעונים לעונש של פרקליטיהם.

מעיקר הדין, אין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך (ב"ש 183/80 שרעבי נגד מדינת ישראל פ"ד ל"ד (4) 517, 519 מפי כב' השופט אלון כתוארו אז). הזכות לחירות קיימת גם למי שהורשע וטרם נגזר דינו למאסר (ב"ש 695/85 תוהמי נגד מדינת ישראל פ"ד ל"ט (2) 836, 837 מפי כב' השופטת נתניהו). במצב עניינים זה תישלל חירותו של אדם רק אם קיים נימוק מן הנימוקים הדרושים למעצר עד תום ההליכים. ההרשעה מהווה שיקול "נכבד ורציני" שיש בו כדי להוסיף "משקל כבד" לכל יתר השיקולים אותם שוקל בית המשפט (בש"פ 183/80 הנ"ל מפי כב' השופט אלון [כתוארו אז], אך אין היא לבדה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים (בש"פ 5/95 פלוני נגד מדינת ישראל תקדין-עליון, כרך 95 (1) 393 מפי כב' השופט אור).

בעיקרון "שקילה חדשה" זו של השאלה אם לעצור נאשם שהורשע וטרם נגזר דינו "צריכה להיעשות במסגרת שיקולי מעצר והיא צריכה להיות קשורה בסוגית המעצר ואין לערבבה בנימוקים הקשורים בהטלת עונשו של המבקש" (ב"ש 45/79 ויצמן נגד מדינת ישראל פ"ד ל"ג (2) 673, 674, מפי כב' השופט ברק [כתוארו אז]). הכלל הוא כי מוסד המעצר אינו קיים כדי לשמש "מקדמה" על חשבון העונש (ראה ב"ש 183/80 הנ"ל בעמ' 518).

סמכותו של בית המשפט לצוות על מעצרם של העוררים, בשלב זה, מעוגן בהוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-. יצוין כי טענת העדר סמכות לא נטענה בבית משפט קמא.

אשר לשאלה אם היה מקום לכך שבית המשפט יפעל מיוזמתו בלא שנתבקש לכך על ידי התביעה - אכן צריכה בקשה לעיון חוזר, וכזו היא מסגרת הבקשה שבפנינו, להיות מוגשת בכתב תוך ציון תמצית נימוקי הבקשה, על מנת לאפשר לצד שכנגד לכלכל את טיעונו. ברם, כפי שהיו הדברים בבש"פ 5/95 פלוני נגד מדינת ישראל הנ"ל, המדינה סברה שביום שנועד להשמעת הכרעת הדין, ובאם יורשעו העוררים, יישמעו הטיעונים לעונש וייגזר דינם בו ביום, ולכן לא היה מקום להקדים ולהגיש בקשה לעיון חוזר. בנסיבות הענין, מיד כשעמד בא כוח התביעה על כוונת בית המשפט לעצור את העוררים בשל הדחיה הצפויה בטיעונים לעונש, והצורך בתסקירים, ביקש בעל פה לצוות על מעצרם. אמנם טען בא כוח העורר ארד כי מאחר והתביעה לא ביקשה את מעצרם, ראוי היה שבית המשפט לא יורה על כך מיוזמתו, אך נראה שכוונת הסניגור לא היתה לכך שהבקשה לא הוגשה בכתב דווקא. כאמור עד לאותו שלב לא נדרשה כל בקשה למעצר העוררים ורק לשמע דברי בית המשפט על כוונתו לעצור את העוררים, ביקשה בא כוח התביעה בעל פה את מעצרם של השניים.

נראה לי כי במצב דברים זה שנוצר, לא נגרם עיוות דין לעוררים מעצם העובדה שבקשת המעצר הושמעה בעל פה. על כגון זה ראה: בש"פ 5/95 הנ"ל מפי כב' השופט אור וכן בש"פ 3363/96 סרדיה נגד מדינת ישראל , תקדין-עליון כרך 96 (2) 361 מפי כב' השופט טל.

כפי שכבר נאמר לעיל גם את המעצר הנוכחי, ככל שהוא חריג, יש להצדיק מנימוקים החלים בענייני מעצר. בית משפט קמא עמד על סכנת ההימלטות שגברה עם מתן הכרעת הדין. סכנת ההימלטות יוצרת כשלעצמה עילת מעצר מובהקת. עם זאת אין אנו יכולים לפטור עצמנו מבחינת חלופת מעצר גם בנסיבות כעסקינן ואפילו שהעוררים הורשעו בעבירות שאנו סולדים מהן ומתקוממים נגדן (ראה בש"פ 335/89 מדינת ישראל נגד לבן פ"ד מ"ג (2) 410, 418 מפי כב' השופט אלון [כתוארו אז]).

מצוות המחוקק היא שלא יתן בית המשפט צו מעצר לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), אלא אם כן:

"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21 (ב)(1) לחוק הנ"ל).

על פי הוראת חוק זו:

"גם אם קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא לידי שיבוש הליכי משפט או שיימלט מן הדין...חובה על בית המשפט לבדוק, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר - הינו מניעת החששות והסכנות כאמור - בדרך של שחרור בערובה ובקביעת תנאים שונים, מבלי לעצור את הנאשם מאחורי סורג ובריח" (בש"פ 335/89 הנ"ל בעמ' 417).

העררים מתקבלים, איפוא, במובן זה שהדיון בהם מוחזר לבית משפט קמא על מנת שתידון בפניו שאלת חלופת המעצר. בית משפט קמא יראה לקיים הדיון לא יאוחר מיום 24.2.98. העוררים ישארו במעצר עד להחלטה אחרת של בית משפט קמא.