בש"פ 6157/11 אכרם אבו זייד נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא כתילי) מיום 24.8.11 בתיק מ"ת 39113-06-11, בה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. הפרשה עניינה כליאת שווא וחבלה חמורה בגדרי סכסוך משפחות.

רקע והליכים

ב.

הרקע לתיק נשוא ענייננו הובא בהרחבה בבש"פ 4880/11 (השופט הנדל), ועל כן אחזור אך על עיקרי הדברים. נגד העורר ושניים נוספים (יליד 1960) הוגש כתב אישום המייחס לעורר חטיפה לשם חבלה חמורה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות; ביום 23.6.11 תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון ועבירת החטיפה הוחלפה בעבירת כליאת שווא, וביום 20.7.11 הורשע העורר במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, קרי, בכליאת שווא וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. ברקע כתב האישום נמצא סכסוך בין משפחת שותפו של העורר לכתב האישום לבין משפחת המתלונן. לפי המתואר בכתב האישום, העורר ואחד משותפיו לכתב האישום רדפו אחר המתלונן לאחר שזה ירד מרכבו והכניסוהו בכוח לרכבם. לאחר מכן, הביאו את המתלונן לביתו של שותף נוסף, שם היכוהו בכוח יחד עם אחרים, באופן שגרם לשבר באפו ולפציעות נוספות בגופו.

ג.

ביום 27.6.11 הורה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא כהן) על מעצר העורר ושני שותפיו עד תום ההליכים. בית המשפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה, כי קיימות עילות מעצר וכי אין ניתן לאיין את מסוכנותם באמצעות חלופה. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 4880/11, השופט הנדל), ובו חזר בית המשפט על הקביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה בעניין העורר, ועיקרן הן הודעות המתלונן שתיאר את שנעשה וכן הפרכת האליבי שהעלה העורר. כן נקבע, כי אף שהעורר אינו בעל עבר פלילי, המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הנוכחי מצביעים על מסוכנות גבוהה. ביום 24.8.11 נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה הוגשה בשל התעכבות שירות המבחן בהכנת תסקיר בעניינו של העורר בהליך העיקרי, לאחר הרשעתו וטרם הטיעונים לעונש. בית המשפט ציין, כי מסוכנותו של העורר אך גוברת עם הרשעתו, שכן נקבע כי מעבר לספק סביר כי העבירות בוצעו, והדברים יצאו מכלל לכאוריות. כן נקבע, כי הרשעת העורר מעלה חשש לפיו יימלט מן הדין בטרם ייגזר עונשו.

הערר

ד.

בערר הנוכחי מבקש העורר לשחררו בתנאי מעצר בית בביתו בכפר עילוט, ולהתיר לו לצאת לעבוד. עיקר טענתו של העורר נוגעת להפליה בינו ובין אחד משותפיו לכתב האישום, אשר הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן יחד עם העורר, אולם השותף שוחרר למעצר בית ואילו העורר נשאר במעצר. עוד נטען, כי הושגה סולחה בין שתי המשפחות, שבמסגרתה שילמה משפחת המתלונן למשפחת העורר 1,000,000 ₪ בעבור נזקיהם, ושחרור העורר יתרום לביסוס הסולחה.

הדיון

ה.

עו"ד מסאלחה טען לעורר, והטעים תחילה את נושא הסולחה שסיימה סכסוך עקוב מדם, וכן הוסיף כי אין ההרשעה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים ואין לערבה בסוגיית העונש. עוד נאמר, כי הרשעה בעבירה פחותה בהרבה מזו שבכתב האישום המקורי יחד עם סולחה מהוות נסיבות חדשות ושונות; וכך גם – כנטען – עמדת הפסיקה, שאין מניעה לשחרור בחלופה גם לאחר הרשעה, תוך הבחנה בין מסלול התיק העיקרי למסלול המעצר. לגופם של דברים אין מדובר, כך נטען, בעבריינות סדרתית, והתסקיר מתמהמה.

ו.

עו"ד גרנות טענה למדינה, כי לעניין הסולחה לא הובא, חרף בקשת בית המשפט, עד מן "הצד השני של הסולחה". ויתר על כן, לא היה בינתיים אירוע חטיפה נוסף בין המשפחות (אציין כי בכך כופרת ההגנה); ויש לזכור, כי המותר שהחליט בעיון החוזר הוא היושב לדין בתיק העיקרי והחליט כאשר החליט.

הכרעה

ז.

לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לערר. יוער תחילה, כי קשה להלום את טענת העורר שהעבירות המיוחסות לו ולשותפו זהות, והרי בעוד שהשותף הורשע בנוסף לכך בכליאת שווא בלבד, העורר הורשע גם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

ואשר לחלופה, אכן, הפסיקה מכבר סברה כי יהיו מקרים בהם ניתן לשחרר עצור שהורשע חרף הרשעתו, תוך הפרדה בין מסלול התיק העיקרי למסלול המעצר. בב"ש 45/79 ויצמן נ' מדינת ישראל פ"ד לג(2) 673, 674 ציין השופט (כתארו אז) ברק, כי:

"אכן, הרשעתו של המבקש יצרה מציאות משפטית חדשה, אשר במסגרתה יש לבחון מחדש את שאלת המעצר... יחד עם זאת, שקילה חדשה זו צריכה להיעשות במסגרת שיקולי מעצר, והיא צריכה להיות קשורה בסוגיית המעצר, ואין לערבבה בנימוקים הקשורים בהטלת עונשו של המבקש, שהרי לשם כך דרוש ונחוץ תסקיר של קצין מבחן, ואין לערבבה בסוף ביצוע העונש, שהרי זה האחרון טרם הוטל".

בב"ש 183/80 שרעבי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(4) 517 שעליו השליך הסניגור המלומד בפנינו את עיקר יהבו, דן בסוגיית שחרור לאחר הרשעה השופט (כתארו אז) אלון, וכדבריו (עמ' 519):

"ההרשעה כשלעצמה - ללא גזר-דין של מאסר... (ו)אין בה אלא כדי להוות שיקול, אמנם נכבד ורציני, במכלול השיקולים הרגילים והמקובלים בדיון במעצרו של אדם בטרם הורשע. הזכות לחירות מצויה וקיימת גם בידי מי שהורשע ודינו טרם נגזר, שהרי שלילת החירות - היינו מאסר בפועל - היא אחד העונשים האפשריים אך לא ההכרחיים. אכן, כאמור, עובדת ההרשעה מהווה שיקול נכבד ורציני, לא רק משום ששוב אין צורך, כמובן, בראיה לכאורה שהעבירה נעברה אלא משום שיש בשיקול זה כדי להוסיף 'משקל כבד' לכל יתר השיקולים שנמנו לעיל כגורמים למעצרו של אדם בטרם הרשעה. אך במה דברים אלה אמורים? כאשר השיקולים האחרים קיימים וההרשעה כשלעצמה 'מחזקת' אותם; לא כן הדבר כאשר שיקולים אלה אינם קיימים כל עיקר שאזי חוזרים אנו לעיקר הדין שמן הסתם אין לשלול חירותו של אדם בטרם נגזר דינו לכך".

ראו גם ב"ש 695/85 תוהמי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 836; בש"פ 609/98 ארד נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 425. הצד השוה בכל אלה, הוא שלא נשללה אפשרות שחרור גם לאחר ההרשעה, אך כל מקרה לגופו, ויתכן גם מעצר מיידי לאחר הרשעה למי שהיה משוחרר לפני כן (ראו בש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אטעים, כי לדידי ההרשעה היא נסיבה רבת משקל, הפועלת לחובת מי שאינו נהנה עוד מחזקת החפות, חזקה העומדת ביסוד חלק ניכר מדיני המעצרים. לאו מילתא זוטרתא היא, וכדברי השופט טירקל בבש"פ 7379/96 סלים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הרשעה אינה "רק אבן משקל נוספת על כף המאזניים, אלא יש בה כדי להשפיע על משקלם היחסי של הטעמים האחרים של המעצר או של השחרור".

ח.

אוסיף, כי נראים לי דברי השופט אלון בעניין שרעבי , כי בכגון דא "מן הראוי שבית-המשפט אשר הרשיע את הנאשם הוא אשר יחליט אם לשחררו בערובה עד למועד מתן גזר-דינו, שהרי החלטה כזו תלויה היא בכל ענין וענין לפי נסיבותיו, ולו נהירות היטב נסיבות המקרה אשר לפניו". במקרה דנא אכן דן בנושא המעצר סגן הנשיא כתילי היושב בתיק העיקרי, שנסיבות המקרה נהירות לו; וההרשעה בכליאת שווא ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות אינה עניין פשוט; ונזכור כי העונש המירבי בכליאת שווא הוא חמש שנים ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות הוא ארבע עשרה שנים, גם אם בהסדר הטיעון בתיק דנא הוקל לעומת כתב האישום המקורי; וכמובן – למען הסר ספק – איני מביע דעה לגבי העונש הראוי בפרשה, המסור לבית המשפט המחוזי. ואפילו הייתי נוטה לשחרר – ובנסיבות אין זו דעתי – היה הדבר מצדיק כשלעצמו תסקיר, אמנם תסקיר מעצר, אך ממילא ממתינים עתה לתסקיר בתיק העיקרי, ולוח הזמנים היה מביאנו בפועל לאותה נקודה, קרי מועד הדיון בעונש. ברי לי אמנם כי, כתחושה מובנת, נוח לעורר ולסניגורו שייכנס לאולם בית המשפט לקראת גזר דינו מדלת הקהל מאשר מדלת העצורים, ואולם, איני רואה כי נסיבות המקרה מצדיקות התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא, ואיני נעתר איפוא לערר.