בש"פ 4880/11 אכרם אבו זוייד נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.6.2011 במ"ת

39113-06-11 (כב' סגן הנשיא י' כהן ), במסגרתו הוחלט להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בת"פ 39078-06-11 בבית המשפט המחוזי בנצרת.

2.

ביום 26.6.2011 הוגש נגד העוררים כתב אישום, המייחס להם חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק "), חטיפה לשם חבלה חמורה לפי סעיף 374 לחוק (עוררים 2 ו-3 בלבד) וסיוע לשם חבלה חמורה (עורר 1 בלבד).

מעובדות כתב האישום מצטיירת התמונה העובדתית הבאה: ביום 10.6.2011 בשעה 20:44 לערך, נסע המתלונן יחד עם שניים נוספים בכפר עילוט במכונית מסוג טויוטה (להלן: " רכב הטויוטה "). משהגיע רכב הטויוטה לשכונת עותאדללה שבכפר, הושמעה ממנו מוזיקה רועשת. לאחר מכן נסע הרכב לכיוון נצרת. בשלב זה, החל רכב מסוג ג'יפ BMW השייך למשפחת העוררים (להלן: " הג'יפ ") לדלוק אחר רכב הטויוטה. בהגיעו לשכונת אלכרום בנצרת, עצר רכב הטויוטה, והמתלונן ירד ממנו והחל להימלט רגלית מהמקום. אף הג'יפ נעצר, כשבשלב זה הצטרפו אליו כלי רכב נוספים. עוררים 2-3 יחד עם אנשים נוספים ירדו מכלי הרכב, רדפו אחר המתלונן, תקפו אותו באלות ובידיהם והכניסוהו בכוח לאחד מכלי הרכב (להלן: " רכב החטיפה "). משחטפו את המתלונן, נסעו עוררים 2-3 ברכב החטיפה יחד עם אנשים אחרים, כשיעדם הינו המתחם בו מצוי ביתו של עורר 1 בכפר עילוט. על פי המתואר, במהלך הנסיעה התקשר אחד מיושבי הרכב לאדם שזהותו אינה ידועה למשיבה, ואמר לו: "חטפנו אחד ממשפחת אבו ראס, תיזהרו". משהגיע רכב החטיפה למתחם ביתו של עורר 1, אמר לו אחד מיושבי רכב החטיפה "דוד אחמד, הבאתי לך אחד ממשפחת אבו ראס". יצוין כי עורר 2 הוא אחיינו של עורר 1. בשלב זה משך אחד מנוסעי הרכב את המתלונן מחוצה לו, ועוררים 2-3 יחד עם אחרים, החלו להכות את המתלונן באלות בכל חלקי גופו, בזמן שעורר 1 נוכח במקום ומחזק את ידם. בעקבות האירועים נגרמו למתלונן שבר בעצם האף, שפשופים בקרקפת ובפנים, שפשופים בגב ובחזה, שפשוף במותן הימני והמטומה סביב עין שמאל.

3.

ביום 27.6.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה להורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. ביחס לעורר 1 קבע בית המשפט כי על אף שלא ביצע את החטיפה בפועל, עולה מהראיות, ובמיוחד מהאמירה "דוד אחמד", כי עורר 1 היה מעורב בתכנון החטיפה וידע עליה. הודגשו הסתירות העולות מטענת האליבי של עורר 1, המתבססות על איכוני טלפונים סלולאריים וצילומי מצלמות אבטחה. באשר לעורר 2 נקבע כי מעדויותיו של המתלונן עולה באופן עקבי כי הלה היכה אותו וכן הוריד אותו מרכב החטיפה. לגבי עורר 3 ציין בית המשפט המחוזי כי המתלונן זיהה אותו לאחר שתמונת עורר 3 הוצגה לפניו, וכי על פי הודעת המתלונן אף הוא היה שותף בתקיפתו. אף בטענות האליבי של עוררים 2-3 נמצאו סתירות לדעת בית משפט קמא. נפסק כי קיימות עילות המעצר הסטטוטוריות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 וכי לא ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים על ידי כל חלופת מעצר. מכאן הערר שלפני.

4.

לטענת עורר 1, עובדות כתב האישום כשלעצמן אינן מייחסות לו כל מעשה פלילי. נטען כי המתלונן לא הצביע על עורר 1 כמי שפגע בו, וכי אין להסיק מהאמירה "דוד אחמד", כאילו הכוונה דווקא לעורר 1, שכן אין מדובר דווקא ב"דוד" כמשמעותו המשפחתית, אלא בכינוי של כבוד. הוסף כי המתלונן אף לא זיהה את ביתו של עורר 1, אלא את מתחם המשפחה, המהווה שטח רחב. צוין כי האליבי של עורר 1 מוחשי, וכי עורר 1 שהה בביתו של שוטר במשטרת ישראל, אשר מעיד כי היו יחדיו בבית בזמן האירוע.

אף עורר 2 מסתייג מקביעות בית משפט קמא. דגש הושם על מהימנותו של המתלונן והעובדה שהיה שתוי כשנתן את הודעתו. נטען כי שגה בית המשפט משנמנע לשלוח את עורר 2 לקצין המבחן לצורך הכנת תסקיר מעצר.

עורר 3 סבור גם הוא כי לא היה מקום לעצרו עד תום ההליכים. נטען כי המתלונן הזכיר את שמו של עורר 3 רק בעדותו האחרונה. שמו של עורר 3 הוסף רק לאחר שהוגשה הצהרת התובע. הודגש כי בין המתלונן לעורר 3 לא נעשה כל עימות, אלא הציגו לפני הראשון צילום של האחרון, ורק אז ציין המתלונן שעורר 3 היה מעורב בתקיפתו.

לטענת המדינה יש לדחות את הערר. באשר למשיב 1 נטען כי שילוב האמירה "הבאתי לך" יחד עם ההגעה לביתו של עורר 1, קושרת את האחרון לאירוע. כן צוין כי המתלונן זיהה את תמונתו של עורר 1 ונקב בשמו בהודעותיו. לגישת המדינה, הסתירות הרבות באליבי של עורר 1 מחזקות את הראיות ואת ההנחה שהלה אכן היה מעורב באירוע. ביחס לעורר 2 נטען כי המתלונן מכיר אותו ומזהה אותו כמי ששותף בתקיפתו. אף טענות האליבי של עורר 2 אינן יציבות ונסתרות על ידי פואד גרייס אשר מכחיש את טענת האליבי של עורר 2 לפיה שהו יחדיו בעת האירוע. בנוגע לעורר 3, נטען כי המתלונן אכן נקב בשמו הפרטי "סעיד", אך טעה בשם המשפחה, ומשהוצגה לו תמונתו של עורר 3, אמר שהוא האדם עליו דיבר בהודעותיו הקודמות. נטען כי קיימת הקלטה בה נראה עורר 3 באיזור החטיפה בשעות הרלוונטיות, וכי האליבי שנטען על ידו הופרך.

5.

כידוע, מצוות המחוקק היא כי לשם הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים יש להצביע על קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והיעדר חלופה ראויה. ראיה לכאורה היא ראיה גולמית, שטרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, אך טמון בה, בשלב המקדמי, סיכוי סביר להוביל להרשעת נאשם מעבר לכל ספק סביר בסיום המשפט. כאן, סיפור המעשה משותף לשלושת העוררים, אך המארג הראייתי לגבי כל אחד מהם בעל גוון אחר. אתייחס לכל עורר בנפרד.

ראיות לכאורה – עורר 1

כפי שהדבר עולה גם ביחס ליתר העוררים, הראיות לכאורה ביחס לעורר 1 מתבססות על הודעות המתלונן. בחקירתו הראשונה מיום 11.6.2011, בהיותו בבית החולים העמק בעפולה, אומר המתלונן: "הכניסו אותי לתוך הרכב ולקחו אותי לכפר עילוט לבית אחמד אבו טאלב [עורר 1] ... כשהביאו אותנו לביתו של אחמד אבו טאלב [עורר 1] הם (החוטפים שלי) אמרו לו "שהנה הבאנו לך אחד" (שורות 10 ו-16-17 לחקירה מיום 11.6.2011). עדות זו קושרת לכאורה את עורר 1 למקרה. העניין עולה מהצירוף של הבאת המתלונן לביתו, והאמרה "דוד אחמד, הבאתי לך אחד".

המתלונן מסר כי הוא מכיר את עורר 1, ובחקירתו מיום 14.6.2011 זיהה המתלונן את תמונתו ונקב בשמו. לאחר מכן עונה המתלונן לשאלות החוקר:

"ש: האם האדם הזה, הכוונה לאחמד אבו זוייד [עורר 1]

השתתף בחטיפה שלך?

ת: לא.

ש: האם ראית אותו בזמן שהובילו אותך לבית שלו כפי שאתה טוען?

ת: לא ראיתי אותו רק שמעתי קול של אחד שאני לא מזהה אותו אמר "דוד אחמד הבאתי לך אחד ממשפחת אבו ראס".

ש: איך אתה יודע כי זה הבית של אחמד זוייד?

ת: אני מכיר את האיזור.

ש: האם אתה מכיר את הבית של אחמד אבו זוייד?

ת: לא מכיר את הבית שלו אני מכיר את המתחם של המשפחה שלהם.

ש: האם הכניסו אותה לתוך בית או נשארת בחוץ?

ת: נשארתי בחוץ כמו חצר".

(שורות 104-114 לחקירה מיום 14.6.2011).

הודעה זו מחלישה את הראיות לכאורה, משום שהמתלונן מוסר שהוא לא ראה את עורר 1 במהלך האירוע, וגם שהתייחסותו אינה לביתו של עורר 1, אלא למתחם מגורי משפחתו.

בחקירה מיום 20.6.2011 שב המתלונן על גירסתו לפיה הורידו אותו בחצר ביתו של עורר 1 (שורה 42 לחקירה מיום 20.6.2011). בחקירה מיום 22.6.2011 נשאל המתלונן כיצד הוא מיישב את הודעתו כי הובא לחצר ביתו של עורר 1 על אף שהוא נמצא בפועל במקום אחר, ענה המתלונן: "אני בטוח כי איך שהביאו אותי הורידו אותי בחצר הבית של אחמד אבו טאלב (אבו זוייד) ושם אני התעלפתי ויכול להיות שהעבירו אותי לאחר שהתעלפתי...".

עיון בחומר מעלה כי אכן מתגבשת תמונה ראייתית נסיבתית שיש בה כדי לגבש קיומן של ראיות לכאורה. זאת בעיקר על סמך העדות הראשונה של המתלונן. סניגורו של עורר 1 טען כי המונח "דוד" הינו מונח המייחס כבוד, ושהשם אחמד הינו שם שכיח. ברם, עסקינן בראיות לכאורה, והאמרה "דוד אחמד", תואמת את שמו של עורר 1 הקשר המשפחתי בינו לבין עורר 2. המקרה התרחש במתחם מגוריו של עורר 1. מהעבר האחר, אין עדות ישירה של עדי ראייה לגבי עורר 1, ואין טענה או עדות שהלה הפעיל כוח או היה מעורב פיזית בשלב החטיפה – ההיפך הוא הנכון על פי דברי המתלונן. לכן, אף אם הראיות הנסיבתיות מצביעות כי עורר 1 השתתף במקרה, עוצמתן אינה מצדיקה מעצרו עד לסיום ההליכים, חרף חומרת המעשה והמסוכנות הגלומה בו.

הדבר לא ייחשב כתגלית, אם יצוין כי גם קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר אינה סוף פסוק. אכן, יש לבדוק האם ישנן ראיות כאלו. כאן, מקבץ הנסיבות כפי שהוסבר סולל את הדרך לקביעה שאמרות המתלונן בבית החולים מבססות קיומו של סיכוי סביר להוכחת האישומים המיוחסים לעורר 1 בסיום המשפט. ברם, כאמור, תוצאות המבחן אינן פורמאליות. ייתכן מקרה שעל אף שהמדינה עברה את משוכת הראיות בשלב מקדמי זה, עצמתן, או ליתר דיוק – היעדר עצמתן, מצביעה על האפשרות האחרת. כך בענייננו. השקלול רגיש ועדין. מחד גיסא, החסר בראיות אינו נתון שניתן להתעלם ממנו. מאידך גיסא, לכאורה, הבאת המתלונן דווקא לביתו של עורר 1, בצירוף האמרה "דוד אחמד, הבאתי לך אחד ממשפחת אבו ראס", מצביעות על כך שהעורר אינו דמות שולית בסיפור.

הפתרון הרצוי הוא איפוא שחרור עורר 1 מהמשך מעצרו, לצד הדגש שחזקת עילת המעצר – הנובעת מהמעשים המיוחסים לו - תתן את אותותיה בקביעת תנאי שחרורו. בדיון בפני לא התרכז הסניגור, מטבע הדברים, בהצגת חלופה אלא הציע מעצר בית חלקי. חלופה כזו אינה עונה על דרישת המחוקק. יש מקום להחזיר את הדיון לפני בית המשפט המחוזי במגמה לשחרר את עורר 1 בתנאים מקפידים כגון מעצר בית מלא במרחק ממשי מזירת האירוע, יחד עם תנאים מגבילים נוספים.

ראיות לכאורה – עורר 2

התמונה הראייתית לכאורה המצטיירת ביחס לעורר 2 בהירה דיה. כבר בהודעתו הראשונה הצביע עליו המתלונן כמי שנמנה על תוקפיו: "אני זוכר מיהם מאלה שתקפו אותי... אכרם [עורר 2] , סברי וסעיד ועוד אחד" (שורה 12 לחקירת המתלונן מיום 11.6.2011). אף בהודעתו השניה מיום 14.6.2011

זיהה המתלונן את תמונתו של עורר 2 וציין כי הלה היה מעורב בחטיפתו ובהכאתו:

"ש: אתה טוען כי אנשים ממשפחת עודתאללה חטפו אותך, מי אלה שחטפו אותך?

ת: אכרם אבו זוייד אבו טאלב...

ש: מתי הצלחת לזהות את החוטפים שלך?

ת: במהלך החטיפה ובדרך שהייתי ברכב לא ראיתי אותם, רק שהורידו אותי בחצר הבית שלהם.

(שורות 22 ו-122-123 לחקירה מיום 14.6.2011).

בהודעתו מיום 20.6.2011 מתאר המתלונן בפירוט את אשר עשה לו עורר 2: "ראיתי את אכרם מחזיק אלה ונתן לי מכות עם האלה על הרגלים שלי ועל הגב..." (שורה 53 לחקירה מיום 20.6.2011). גם טענת האליבי, לפיה בליל האירוע שהה עורר 2 במתחם בנייה בשכונת הדר בחיפה יחד עם שומר המתחם פואד גרייס, לכאורה אינה מסייעת לו, משהוכחשה נמרצות על ידי פואד. בכך סבורני כי קיימת תשתית עובדתית מספקת להארכת מעצרו של עורר 2, נוכח מסוכנותו וקיומן של ראיות לכאורה. אמנם, עורר 2 נעדר הרשעות קודמות, אך מעשיו המתוארים, שהוכחו לכאורה, מצביעים על מסוכנותו הגבוהה.

ראיות לכאורה – עורר 3

כאמור, שמו של עורר 3 הוזכר על ידי המתלונן רק בחקירתו האחרונה. לטענת הסניגור, לא יהא זה נכון להיבנות מראיה זו, משום שלא נערך מסדר זיהוי תקין, והמתלונן לא ציין את שמו של עורר 3, אלא לאחר שחוקרי המשטרה כיוונו אותו באמצעות הצגת תמונתו של עורר 3. הטענה מושכת את העין, אך עיון בקטע החקירה הרלוונטי מלמד שזיהויו של העורר 3 הינו בכל זאת בעל משקל בשלב מקדמי זה של ההליך. לאחר שהמתלונן מזכיר מספר אנשים בשם סעיד (שמו הפרטי של עורר 3), שואל אותו החוקר:

"ש: האם אתה מכיר עוד אדם בשם סעיד?

ת: כן, אני מכיר סעיד אבראהים נאיף.

ש: אני מציג בפניך תמונה, את מי אתה מזהה (הצגתי בפני הקרבן תמונה של סעיד אבראהים עודתאללה [עורר 3] שצולמה בתאריך 20.6.2011 כאשר מחקתי את השם בחלק העליון של הדף).

ת: זה סעיד אבראהים נאיף שהתכוונתי אליו.

ש: האם סעיד אבראהים נאיף, הכוונה לסעיד אבראהים עודתאללה תקף אותך?

ת: כאשר חטפו אותי והכו אותי היו בערך ששה או שבעה אנשים, ואני עכשיו שהצגת בפני את התמונה נזכרתי כי זה הראשון שתקף אותי בעת שחטפו אותי, הוא קפץ עלי והכה אותי אני לא יודע במה הוא הכה אותי הוא הגיע בריצה והפילו אותי לרצפה ומאז לא הצלחתי לזהות כלום והעלו אותי לרכב".

ש: מדוע לא הזכרת את השם של סעיד אבראהים עודתאללה בשתי ההודעות הקודמות שלך?

ת: שכחתי אותו ורק שראיתי את התמונה שלו נזכרתי בו".

(שורות 22-32 לחקירה מיום 22.6.2011).

למקרא האמור, מתבססת לכאורה המסקנה כי טעות המתלונן אינה טעות בזיהוי כי אם טעות בשם. המתלונן לשיטתו התכוון לנקוב בשמו של עורר 3 מבחינה מהותית, אולם השתמש בשם לא נכון. בכך יש להקהות את העוקץ מהטענה לפיה העורר הובל להפליל את עורר 3. אמנם, הקושי הנעוץ בזכרון המאוחר של המתלונן אינו נעלם. אולם במקרה זה, נוכח התיאור העובדתי המיוחס לעורר 3, בתוספת הסתירות העולות מהאליבי שהציג, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו עד תום ההליכים. במובן זה, עורר 3 נמצא במצב ביניים בין עורר 1 לבין עורר 2 בציר עצמת הראיות. רוצה לומר – הראיות נגד עורר 3 חזקות יותר מעורר 1 אך חלשות יותר מעורר 2. כמובן, לא מדובר בסוג של תחרות. עורר-עורר ייבחן על פי התשתית הראייתית שישנה נגדו. באשר לעורר 3, המתלונן זיהה אותו באופן ישיר וברור כאדם שנקט נגדו באלימות. בכך שונה מצבו של עורר 3 מעורר 1. הסוגיה מדוע הוזכר שמו של עורר 3 רק בשלב האחרון תתברר במשפט, ברם, אין לקבוע בשלב מקדמי זה שאנשי המשטרה הכניסו את שמו של עורר 3 לפיו של המתלונן. מטרת המשפט הינה עיבוד הראיות הגולמיות ובחינתן לעומק. אין בכך לסתור את המסקנה שהחומר הגולמי בנמצא. אף כאן עילת המעצר ונסיבות המקרה גוברות על היעדר הרשעות קודמות למשיב 3.

6.

סוף דבר. הערר ביחס לעוררים 2-3 נדחה. באשר לעורר 1, הערר מתקבל במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לשקול את עניינו במגמת שחרור, כפי שהוסבר לעיל בסעיף 5.