בש"פ 678/05 ברק צרפתי נ. מדינת ישראל

א.העורר הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בהריגתו של אדם, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הריגה זו ראשיתה בסכסוך של מה בכך בעקבות התנגשות בין כלביהם של העורר והמנוח, וסופה מוות.

ב.בשעתו, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום באשמת רצח, שוחרר העורר למעצר בית (החלטת השופטת דורנר מיום 31.7.03, ובעקבותיה החלטת השופט שפירא מיום 5.8.03). השופטת דורנר נימקה את החלטתה, בין השאר, בעברו הנקי של העורר, בתסקיר שירות המבחן ובכך שלעת ההיא לא ניתן היה לשלול את גירסת העורר, כי הסכין הקטלנית הזדמנה לו בדרך מקרה.

ד.עם הרשעתו של העורר נתבקשה על ידי באי כוחו הזמנת תסקיר, ובית המשפט נענה לכך, אך נעתר לבקשת המדינה ועצר את העורר מיידית, בנימוק החשש מהימלטות מאימת הדין.

ה.(1) על כך הערר דנא, בו נטען, בין השאר, כי התנהגותו של העורר במהלך משפטו, בו התיצב תדיר למשפט, מסירה את חשש ההימלטות, וכן כי לא קוימו הדרישות הדיוניות של עיון חוזר בערר, ואף יש בכך כדי תחושה שבית המשפט החליט להטיל עונש מאסר ארוך על העורר. בדיון בפני הוסיף עו"ד יפתח וטען, כי אף ביום הכרעת הדין ולאחריה, בטרם החלטת המעצר, נותר העורר בבית המשפט ולא נמלט, וכן הפנה לפסיקה העוסקת בחלופה גם בכגון דא. עוד הפנה לתסקיר קצין המבחן שהוגש בגין העורר בהליך המעצר עד תום ההליכים בשעתו, שלפיו לא התרשם שירות המבחן כי קיימים קוים אלימים באישיותו של העורר, או כי קיימת סכנה לסביבתו. עם זאת, לא המליץ שירות המבחן בנסיבות המלצה חד משמעית.

(2) באת כוח המדינה טענה, כי חשש ההימלטות עולה ממהות העבירה בה הורשע העורר, שהיא ברף הגבוה של עבירות, ומשאין עומדת לעורר עוד חזקת החפות.

ז.לאחר הדיון עיינתי בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה. המדובר במקרה טרגי וקשה, שבו בשל סכסוך חסר חשיבות, תוך הקלות הנוראה של הרמת סכין, נעץ העורר סכין בליבו של המנוח. כל שלושת שופטי ההרכב הכריעו לשבט, אך לא הרשיעו את העורר בעבירת הרצח אלא בהריגה, מתוך שלא הוכח אם נתקיים בעורר "היסוד של 'החלטה להמית' ברמת הודאות הנדרשת להרשעה ברצח" (השופט עמית, סעיף 63 עמ' 54). שני החברים האחרים בהרכב (לפי סדר כתיבתם), השופט דר והנשיא לינדנשטראוס, ציינו ש"העבירה שביצע ברק קרובה כחוט השערה לרצח ... בכוונה סמוכה עד מאוד לעבירת הרצח" (השופט דר, סעיף 6, עמ' 70; הנשיא לינדנשטראוס בהסכמה לכך, עמ' 77). טענות העורר באשר למציאת הסכין על ידיו, קרי שהסכין לא הובא עמו באותו היום, נדחו על ידי בית המשפט קמא.

ח.השאלה היא, האם הכרעת דין זו, קשה וחמורה, הרשעה בהריגה הקרובה לרצח, שהסירה מן העורר את חזקת החפות - שינתה את נקודת האיזון והצדיקה מעצר עד תום ההליכים. לעניין זה חזרה הפסיקה, עוד בטרם חוק סדר הדין הפלילי (אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, ואף בטרם חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, על כך שהדיון בסוגיה זו צריך שיהא במסגרת שיקולי מעצר, ולא להתערב בשיקולים הנוגעים לעונש (השופט - כתארו אז - ברק בב"ש 45/79 ויצמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(2) 673. בבש"פ 5/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), מפי השופט אור, נדרש בית משפט זה להיבטים הפרוצדורליים (צורת הגשתה של בקשה לעיון חוזר, שלא לפי סעיף 41 לחוק סדר הדין הפלילי כנתינתו אז) ולמהות, קרי האם להרשעה בדין יש השפעה על שאלת המעצר. נקבע, על פי פסיקה קודמת, כי "עצם ההרשעה, אפילו בעבירה חמורה, אין בה לבדה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. ההרשעה תהווה אחד מהשיקולים אותם ישקול בית המשפט ... שיקול נכבד ורציני ... אך ... (ו)לא כמקדמה על חשבון העונש". ראו גם בש"פ 609/98 ארד ורומנובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 425 (השופט י' גולדברג), החוזר על הגישה ששיקולי מעצר, בעילות מעצר, הם הצריכים להידון בכגון דא. אף כי ההרשעה מוסיפה משקל נכבד, משאבדה חזקת החפות; כך גם בש"פ 7067/98 מדינת ישראל נ' עודה אלעביד (לא פורסם) (השופט אילן). השופט טירקל בבש"פ 7379/96

סלים נ' מדינת ישראל , הדגיש כי הרשעה אינה "רק אבן משקל נוספת על כף המאזניים, אלא יש בה כדי להשפיע גם על משקלם היחסי של הטעמים האחרים של המעצר או של השחרור". עינינו הרואות, כי השיקולים באשר למעצר לאחר הרשעה ובטרם גזר דין הם ביסודם כשיקולים שקדמו לכך, אלא שלהרשעה תוספת משקל בעריכת האיזונים. ראו גם, בהקשר קרוב אך לא זהה, ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241.

ט.(1) במאזן השיקולים הגעתי - לאחר התלבטות - לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

(2) באשר לפגמים הדיוניים, אכן בקשה לעיון חוזר צריך שתוגש בכתב בצירוף העתקי החומרים הקודמים הנצרכים לעניין (סעיף 56(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). לוא בכך הסתפק המחוקק, היה מקום להשיב את הדיון לבית המשפט קמא לעניין זה, מתוך התייחסות לזכויות הדיוניות. אך בסיפה של הסעיף האמור נאמר, כי "בית המשפט רשאי להיזקק לבקשה גם אם לא צורפו העתקים כאמור, אם נחה דעתו שיש ברשותו המידע הדרוש למתן החלטה". ראו גם בש"פ 5/95 הנזכר וכן בש"פ 3363/96 סרדיה נ' מדינת ישראל (השופט טל) (לא פורסם). במקרה דנן היה העורר מיוצג כדבעי על ידי סניגורים מנוסים. ביקשתי לעיין בפרוטוקול בית המשפט לאחר הכרעת הדין, ומתוכו עולה כי הסניגור עו"ד יפתח טען בפני בית המשפט, באשר לחשש ההימלטות מאימת הדין, מה שניתן היה לטעון במקרה דנן, ומה שגם טען ביסודו בהליך בפני. לכן, אף שהקפדה של הליך דיוני נחוצה כשלעצמה, ופעמים שתטה את הכף, במקרה דנן נתקיימה לכאורה, כך דומני, הסיפה של סעיף 56(א). ועוד, בית המשפט המחוזי היה מודע להחלטת השופטת דורנר בקשר לשחרור לחלופת מעצר, כפי שציין בהחלטתו.

(3) באשר למהות: לא אכחד, כי התלבטותי נבעה מכך שאכן במשך התקופה בה היה העורר משוחרר לחלופה לא עבר עבירות ולא נמלט. תיתכן טענה כי בית המשפט קמא יכול היה גם להחליט אחרת, אך גם כי יכול היה לגזור את דינו של העורר באותו יום. יפים לכך דברי השופט טירקל בבש"פ 7379/96 הנזכר, "שאין דעתם דומה זה לזה" כאמרת חכמים (בבלי ברכות נ"ח ע"א), וכי עשויים שופטים לגלות באותם עניינים פנים שונות. אך העורר הורשע, ברף הגבוה של עבירת ההריגה כמתואר לעיל, וטענותיו באשר למציאת הסכין על ידיו במקום העבירה נדחו על ידי בית המשפט קמא, והוא מוחזק כמי שהביא עמו סכין; ספק זה באשר למסוכנותו, אותו ציינה השופטת דורנר בהחלטתה בשעתו בעניין חלופת המעצר, הוסר איפוא. ומשהדגש בהחלטת בית המשפט קמא הוא עילת ההימלטות, סבורני בנסיבות כי אין למצוא דופי בהנחה כי בהרשעה קשה מעין זו, אף אם אינה ברצח אלא בהריגה, נקודת האיזון באשר ליחס לחשש הימלטות - משתנה. משנדחתה גירסת העורר בבית המשפט, וממילא הוטל ספק במהימנותו, מוסיף הדבר לאמור לעיל. כל אלה מטים את הכף כנגד התערבות בהחלטת בית המשפט קמא. פשיטא, שאין בכך כדי לומר דבר לעניין העונש, המסור לבית המשפט המחוזי.

כאמור, אין בידי להעתר לערר.